רַחֲמֵנִי, אֱלֹהִים – נָבוֹךְ אֲנִי מְאֹד.
זִיו שֶׁמֶשׁ אֹהַב – וְהוּעַם,
אוֹר יוֹם – וְהֶחֱשִׁיךְ,
רִשְׁתּוֹ פָּרַשׂ הַמָּוֶת מִסָּבִיב…
אֵיכָה אוּכַל, בֶּן־אָדָם,
וְהוּא, בַּאֲשֶׁר אֶפְנֶה, כַּצֵּל,
כְּעָנָן יְסוֹכֵךְ עַל רֹאשִׁי,
וְהוּא בַּאֲשֶׁר אָנוּעַ כְּעִנְבָּל
וּכְעַכְבָּר בַּמַּחְתֶּרֶת יְכַרְסֵם בְּנַפְשִׁי:
לֹא עוֹד חֵיק אִשָּׁה לִי יִנְעַם,
לֹא עוֹד תִּקְוַת בָּנִים תְּשַעַשְׁעֵנִי…
אֵיכָה תַּנְחֶה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל
בְּגֵי־צַלְמָוֶת לֵילוֹת וְיָמִים,
יָמִים וְלֵילוֹת…
אֵיכָה אוּכַל וְאֶרְאֶה אֶת הָאוֹת
עַל מֵצַח כָּל אָח, כָּל אָחוֹת,
כָּל בֵּן… בְּנִי…
אֵיכָה אוּכַל… רַחֲמֵנִי, אֱלֹהָי!..
פברואר 1939