(שיר הכביש)

הוֹי, חָבֵר, דְאָגוֹת הַצִדָה!

קוֹמָה זְקוּפָה, רְנָנָה בַּלֵב.

מִי וָמִי אֲשֶׁר יָזִידוּ

לְהִלָחֵם בְּאַרְיֵה רָעֵב!

נַשְׁאִיר לָהֶם, לְאוֹיְבֵינוּ

אֶת נֶחָמָתָם, נַחַמַת הַשָׁוְא;

אִם לַעֲבוֹד יוֹדְעוֹת יָדֵינוּ

מוּכָנוֹת הֵן גַם לַקְרָב.

הָבֵּט וּרְאֵה: שׁוּרוֹת אֵתֵינוּ

יוֹרְקוֹת אָבָק בִּפְנֵי נוֹשָׁן,

כְּמוֹ מְפַקְדֵינוּ עַמָלֵנוּ,

צָו נוֹתֵן תּוֹתָחִים, עָשָׁן.

אֵתִים – תּוֹתָחִים

יוֹרִים – קוֹדְחִים

קוֹדְחִים –יוֹרְקִים

בִּפְנֵי הַצָר.

אֲוִיר רוֹעֵד

כְּחַיָל רוֹקֵד

הֵן מִתְמוֹטֵט

גַם הַמִבְצָר.

וַאֲנַחְנוּ – הָלְאָה, הָלְאָה

וַאֲנַחְנוּ –מַעלָה, מַעלָה.

הוֹי הַצִדָה, עוֹבְרֵי דָרֶךְ!

יָפָה יְהוּדָה וְאַדְמַת מישׁ¹.

בְּאַרְצֵנוּ שַׂמְנוּ בֶּרֶךְ,

כּוֹבְלִים, כּוֹבְשִׁים אוֹתָה בִּכְבִישׁ;

אָכֵן צָנְמוּ שְׁדֵי אִמֵנוּ,

מֵת גְמוּלָה הָאַחֲרוֹן….

הַכּוּ, הַכּוּ נָא מַכּוּשֵׁינוּ,

מַלְאוּ, מַלְאוּ אֶת הַקָרוֹן

אֶגְלֵי זֵעָה – לְלֵב הָאָרֶץ,

טִפּוֹת דָם – עַל אֲבָנִים.

וְאִם גַם לֹא נַעֲמוֹד בַּפֶּרֶץ

אָז יָבֹאוּ הַבָּנִים.

הֵם יָבֹאוּ

וְאֶת הָעוֹלָם יַרְעִידוּ

בְּנָתְנָם קוֹלָם:

הַצִדָה!

פברואר 1929