קוֹל קָרָא – קוֹל קִלֵל
(בַּמַחֲנֶה הָשְׁלַך הָס):
"עִזְבוּ לֶחֶם קְלוֹקֵל, הֲזָיָה חַד־רַגְלִית,
בֹּאוּ, צְאוּ הַבִּצָה – לַמְשׁוּלָשׁ!"
סוּפָת לוֹבֶן וּשְׁחוֹר הִתְחוֹלְלָה בְּחָלָל
שְׁטוּף שֶׁמֶשׁ, סְפוּג זִיו כְּמוֹ כֶּסֶף קָלָל,
לְבֵין יְרַק שָׂדֶה וּרְקִיעַ הַכָּחוֹל, –
סוּפַת מֶרֶץ וָמֶרֶד, וּמְרִי מָחוֹל.
כָל מָקוֹר כְּמוֹ עוֹגֶן, כְּמִפְרָשׂ כָּל כָּנָף,
לְמַעלָה, לְמַטָה, לְכָל הַצְדָדִים
זוֹרֶקֶת הַפְּקַעַת חִצִים מְחוּדָדִים
וְקוֹלוֹת, כִּצְרִיחוֹת מִגָרוֹן מְעוּלָף.
תְּהִלָה לַשִׂיאִים, לַמֶרְחָב!
הַגְבִּיהוּ חוּגְכֶם גַם חָזָק, גַם חַלָשׁ;
הַהֶגֶה – זָנָב, כְּמִפְרָשׂ כָּל כָּנָף,
כָּל אֶחָד לִמְקוֹמוֹ – בַּמְשׁוּלָשׁ!
תְּהִלָה, תְּהִלָה לַמְשׁוּלָשׁ!
חוּדוֹ כְּמוֹ חֵץ, צַלְעוֹתָיו כְּחוֹמָה,
הִנֵה הוּא נִישָׂא בָּאֵין־סוֹף הַמְפוּלָשׁ –
מְגַמָה!
נָטוּי כָּל צַוָאר,
כָּל גוּף – קַו יָשָׁר,
מִתְרוֹמְמִים וְיוֹרְדִים
אַלְפֵי מָשׁוֹשִׁים, –
שִׁיר מִזְמוֹר לִכְנָפַיִם מַשַׁק.
הָרִים וְיַמִים – לְפָנָיו אֵין מִכְשׁוֹל.
יְשׁוּרֶנוּ הַנֵץ – מַקוֹרוֹ הַמְלוּטָשׁ
טַרְפֵּהוּ יַרְפֶּה, יִמָלֵט עַל נַפְשׁוֹ
כְּמוֹ כֶּלֶב מוּכֶּה, – תְּהִלָה לַמְשׁוּלָשׁ!
יְחוּשֶׁנוּ אָדָם –
וְרֹאשׁוֹ הוּא יָרִים;
בְּקִלוּחַ יַזְרִים
אֶת הֵדָם
שְׁנִקְרַשׁ.
יַעֲנֶה בִּתְרוּעָה אֶל מוּלוֹ הַפַּלָח….
שִׁיר לְכֹחַ נִרְדָם
שֶׁהֵקִיץ וְהִמְרִיא – בַּמְשׁוּלָשׁ.
30.7.1937