אלך בעקבות האופנה. סגנון ערבי. “היחידה השרידה” – הם… ימצא מי שידאג לה. כי האם אני, חלילה נחות דרגא מרוב החברים ומהילדים? ועל כלם אינני אוהב להיות יוצא דופן. להכניס דיסהרמוניה. והאמת, חובב אני מה שבהתחלה יש לו משמע אחד ובסוף הפוך, כאשר אינך יודע איפה ההתחלה ואיפה הסוף, וכאשר לפניך אוֹרנמֶנט מוזר של מלים,האופף אותך בלולאותיו, הצָד אותך במכמרתו…

ובכן ארבסקות. אבל תנאי לי עם המערכת הנכבדה שלנו, תנאי אולטימטיבי – לבער מאוצר המלים שלה דברים נוראים, כגון: יאוש, אכזבה, תהום אפלה וכד'. אינני יכול. תרשו שיהיה גם לי שגעוני משלי. אינני יכול לדור בכפיפה אחת עם צפרים ועם דברים מטילי אימה אחרים, המבאישים את החיים. לא, לא, חס ושלום. חקלאי הנני וחובב טבע על כל יצוריו, אולם – הכל על מקומו. תצַיצנה להן הצפרים בשמים, תעשינה להן שם מה שיעלה על דעתן, אבל מה להן ולמצחי, לסדינים ולצפיות. נשבעתי לכם, בנות הגבעה ובניה, קבוצניקים במאה אחוז, בשבעים אחוז, בלי אחוזים, שהמכביסה אינה מתגעגעת בהחלט לכתמים ומצחי איננו זקוק בהחלט לזבל כלשהו, יהא זה, אפילו, זבל חריף כמו זבל עופות, ויהיה גם, לפי ההמצאה החדישה שלנו, מונח על האדמה ולא בתוכה.

ומי כמונו, אני ואתם, חברים צעירים, יודע, כי בין עלומים לבין יאוש ואכזבה אין ולא כלום. תסלחו לי, אולם אינני מאמין. אינני מאמין ברצינות הדבר, כשהנני רואה שצעיר עטוף תגא שחורה ויאוש נצחי בעיניו. הנני מסתלק מלראות בכל צעיר את ביירון, לרמונטוב, או אפילו את פֶצ’ורין שלו. מה לנו, לפועלים, וביחוד לפועלים צעירים, ולפצ’ורינים? הללו אינם גבורי המרמה שלנו, בשום אופן לא. לנו שמש העתיד – העתיד! – צוהלת מלמעלה ולהם – תוגת השקיעה, שקיעת המעמד… לא, חס ושלום, אינני מזלזל. להיפך, אין לך מחזה יותר מלבב מאשר עלומים שעמדו במרוצם, שקעו במחשבותיהם־ספקותיהם, עם עינים תועות אחורה וקדימה, או נעוצות במעמד הרגלים. אין לך מחַזה יותר מושך את הלב, כי־יודע הנך – סוף דבר – קדימה! מן ההכרח הוא, כי השמש קוראה קדימה. ותמיד יש לי רצון לגשת לצעיר כזה, לספח על כתפו ולאמר לו: “חביבי, החלפת כח, הלאה, עלה והעפל! לכך נוצרת. תכשל, תמעדנה הרגלים – לצחוק, יחד עם השמש, תקום ותמשיך!”

ובכן, עורך נכבד, בבקשה לסלוח על הפטפוט המיותר. הסכם. מהיום והלאה לעבור בקולמוס אדום על “תהומיות אפלה”, “אכזבה בלי מוצא”, מרה שחורה, יאוש וכד'. אין זה יסודי. זאת הופעה בת־חלוף. מה שממעטים לדבר עליה, הרי זה טוב; היא מהר יותר חולפת. החלט.

יכולתי בזה להסתפק. תנאים יותר לא אַתְנֶה. כל הממעט בתנאים הרי זה משובח. אולם משאלה צנועה יש לי: הנה אני מסתכל ורואה את עתוננו כבור…סופג, נגיש. נשפכים לתוכו הרבה דברים, גם פחותי ערך ולפעמים, גם בעלי ערך. והכל זה יחד נספג, מתאדה ומתנדף ולא נודע כי בא לקרבו. שופכים שופכים, טוחנים מים, זורעים רוח, ומה ברצוני? אינני אומר, שעתוננו צריך להיות בור סוד שאינו מאבד טפה, לא. יש ויש טפות, אשר כדאי מאד לאבדן, טפות זפת, שריח לא טוב להן. ומוטב – במהירות האפשרית, שלא תספקנה להבאיש את כל החבית. אלא מאי? יש שתופיע מחשבה, הערה, הצעה וראויות הן לתשומת לב. בל יספג הכל יחד בבור. צריך שתהיה מסננת. לפעמים היא עלולה להעלות דברים שיש להם ערך. ובמקרים אלה – על המערכת לחלק את המנות, מה שלמזכירות – למזכירות, מה שלמועצה – למועצה, מה שלמוסד זה או לועדה זאת – להם (תפנה לפי הכתובת ובבקשה להכנס בעול התשובה, או הפעולה). רצוי מה שראוי להד ולהמשך – שימצא מקום בעתוננו. רצוי שהמערכת תהיה היוזמת, המפעילה והעוקבת, שההד וההמשך יבאו מהמקום שמשם הם צריכים לבא.

ועוד… אולם דיינו. הרביתי מכפי המדה. אַל כּעֶת – היד על הלב – ושַׂלַם עַלֵיכּוּם.

1929