לוגו
בר־אווז
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לש. בן־ציון

במלאת לו חמשים שנה


היה חורף. מתוך החביות הגדולות אשר בפתחי החנויות הציצו הדגים המלוּחים ההולנדיים בהבעה של חשיבוּת ובבטחון גמור כי מחירם מעכשיו לא יוּזל – אדרבא.

ימי השוק בעירה היו גדולים, והומים ותכוּפים. בשוּרה אחת ארוכה, או שתים־שלש בחבוּרה, החליקו עגלות החורף על פני השבילים הטהורים אשר מחוץ לעירה. בתוך ככר השוק צהלו הסוסים חליפות, נחרו וקשקשו בזוגותיהם, וביחד עם עשן ה’מחוֹרקה' ואדי הזבל הטרי התנשא באויר מסביב גם ריח שבלת־השועל וטחב מטמורות של כפר.

– בשלש קוֹפּיקוֹת דרוֹז’דזֶ’ה! (שמרים) – התפרץ פעם בפעם איזה אכר לתוך חנותנו ועמד ונקש את רגליו זו בזו כדי לחממן, ועד שאמי הרבנית טרחה על יד המאזנים ושקלה את חתיכת השמרים, התלהטו שיורי הפחם בסיר־גחליה המגולה, התיזו ניצוצות וצהלו: יש ‘פדיון’, יש.

עם ערוב היום התגבר הקור בבת־אחת והקפיא את הקלוחים הדקים שבשפולי החלונות, את מי־השתיה אשר בגיגית וההבל היוצא מתוך הפה.

מסמרי הברזל בדלת העלו שכבה של כפור וצרבו בשעת הסגירה את הידים. לא נוחה היתה גם הדרך הקצרה אל הבית, בשעה שצרור המפתחות העיק בכבדו על כיסי הבגד ומשך למטה, למטה, ואֶפרו הצונן של סיר־הגחלים התנשא ונאחז בריסי העינים, בשולי המטפחת הנתונים על הפה. אולם מה טוב היה, תחת זה, אחר כך בבית החם עם הקטר הדק, המשכר משהו, העולה מפי תנורו, ועם ריח הגריסין המתובלים בשומן, ההומים חרש על מצע הגחלים.

אחרי ארוחת־הערב כבדו האברים מיד, נתרשלו ונמלאו לאות. ברכת־המזון נאמרה בשפה רפה. בזה אחר זה יצאו חסילי הבית ממחבואיהם, טפסו ועלו על גבי המפה, מתחלה מתוך הסוס ואחר כך בבטחון והחלטה, כי אין חשש: אפשר לעלות. בפעם האחרונה הבהבו לפני העינים זגוגיות החלונות עם ציצי הכפור ההולכים ונמסים בפני חומו של התנור, ועם כבוי המנורה הקטנה, החשיך החלל מסביב ובתוך הבית השתרר הלילה – דומם, שחור וארוך, ארוך.

מה גלמוד נראה אז השומר הזקן, המתהלך שם בחוץ בפרוָתו הכבדה, הלוך ודפוק את דפיקותיו העמומות, הבודדות. יש אשר הוא מתעכב רגע מהלוכו, נשען על יד איזה גדר, או קיר ומשתתק ואז ישמע מתוך הדממה קולו של השמש חלוש־החזה, המתאבק בחשכת בית־התפלה עם שעולו.

מעט מעט הולך החום השופע מן התנור ומתמעט והצגה הנושבת מסדקי הכתלים מתגברת. כבחצות הלילה נמלכת המשרתת הזקנה, ומעבירה את כלי־משכבה מן הספסל אל התנור למעלה, וכאשר היא משתתקת לבסוף, יוצאים העכברים מחוריהם ועושים שמות במעט האוכל של התרנגולת בלול.

אולם הנה נשמעה חריקת הקילון על פני הבאר. השכן האופה יצא לשאוב מים בשביל לישת עיסתו. בעוד זמן־מה מגיע גם קול דברים מן הסמטה הסמוכה, ועל פני ארון הספרים של אבי זע כתם בודד של אור ורועד־חולף על גבי הש"ס, על כריכות ה’פוסקים' וספרי־המחקר:

הקצבים יורדים אל בית־המטבחים ופנס־הנפט בידיהם. הולכת ומתקרבת השעה השלישית ואמא, בהתהפכה על מטתה, מפליטה אל החלל פהוק ממושך, הבא כהקדמה לשיחת־לילה.

– הריני אומרת – פונה היא אל הצד, אשר שם עומדת מטתו של אבי – ימי־שוק מרובי־אוכלסין כאלה, ואוז בל יראה – ‘אף לרפואה’.– יהיו, יהיו גם אוזים – נענה ואומר אבא – ואם לא אוזים והיו ברוזים.

אבא היקר וטוב־הלבב. תמיד נמצאה אצלו המלה הרצויה, ההוגנת, כזאת אשר תטיל איזה זיק נחומים בלילה זה הארוך.

השאיפה לרכישת אוז באה לה לאמי עוד באותו יום, שבו החליטו כי אני אצא אל עיר הפלך ל’התלמד'.

היא עמדה אז בערב, ועמלה להתקין איזו עוגות ממעט הגבינה שהשיגה אצל החלבן, צידה לדרך בשבילי. ופה, בהתכופפה ובראותה עד מה עלובות הן בצאתן מתחת ידיה, נולד בקרבה הרעיון על אוז.

– כי מלבד הבשר הצלוי, שהוא יכול לשמש צידה לדרך – גלתה למחרת את הרהורי לבה לפני עוזרתה – הנה מה טוב הוא, כש’תינוק' המסתגף בעיר נכריה יכול למרוח לו מעט שומן אוזים על פתו באחרו לשבת על למודיו בלילה.

וביום השוק הקרוב נמלאה אמנם משאלת לבה זו – ולחצאין, כנבואתו של אבא.

בתוך כלובה של אחת האכרות נגלה לה בין המון תרנגלות בר־אוז.

המשא־ומתן היה קצר. לשהות ולעמוד על המקח לא היה כדאי. כעבור זמן מה צעד כבר בן־הכפר הלזה מעדנות בתוך חצרנו. עוף עצל היה זה, כבד־תנועה ונבער, עד כמה שיכול להיות נבער בר־אוז שאך זה יצא מלולי הכפר, אולם תחת זה – מה יפו פעמיו על השלג בלכתו הלוך והתנועע, הלוך והרכן את ראשו הצדה.

כעבור כמה ימים גלתה בו אמי עוד מעלות, שהן שקולות אולי כנגד כל מיני חכמות, היינו:

תאבון בלתי רגיל לאכילה וכשרון להשתמן.

– לו נדחתה הנסיעה לזמן־מה, כי אז לא היה נופל במדת שומנו מאוז ממש – חלמה אמא בבוקר, בבוקר, בפוררה בשבילו את תפוחי האדמה המבושלים בקלפתם. והיא שפכה עליהם מעט קמח כדי שיערבו לחכו.

אולם נסיעתי לעיר הפלך לא נדחתה, כפי שחלמה אמי. מדודתי המורה, יושבת העיר ההיא, נתקבלה ידיעה כי ביום המיועד תבוא ותחכה לי בתחנת הרכבת, ואמי, אחרי אשר הכניסה את מעט השמרים הביתה, כדי שלא תאחזם הצנה, סגרה את דלת החנות ותלתה עליה את המנעול הגדול, כמו בערבי־שבתות עם חשכה. כבר היה מוכן פה בחדר צרורי בשביל הדרך: שני כרים מהודקים ברצועה, צנצנת של מרקחת וכמה חריצי חלב, אשר התרנגולת הזקנה היתה צובטת מהם פעם בפעם חתיכה, מבלי אשר יכהה בה איש, כי גם אמי וגם המשרתת היו עסוקות בחצר בהכנות לשחיטת בר האוז.

כדי שתהיינה נוצות העוף נמרטות ויוצאות בנקל, טוב היה להשקותו מים סמוך לשחיטה, והזקנה הטובה, בהכינה בידה את החבל לקשירת רגליו, העמידה לפניו בכלי מעט מים ועמדה והסתכלה איך שהוא גומע מהם פעם בפעם, מפשיל את ראשו ובולע.

בזה אחר זה נתקבצו ובאו אל החצר השכנים:

כורך הספרים הזקן עם משקפיו המופשלים על מצחו, מלמד הדרדקי ‘מחשב הקצין’, עם עיניו הצופות אל המרחק ועם הכאב – היפעה בין קמטי פניו, כאב הצפיה לביאת הגואל. ולבסוף – השוחט בעצמו, גבה קומה, זעוף מצח, עם תיק מרופד פלוסין מתחת לבית שחיו.

החלף, מבהיק באלפי שברירי קרנים, שופשף אחת ושתים במטפּחת. והזקנה, בשפכה מעט אפר על השלג, דחפה את הכלי עם המים וגחנה אל הארץ.

ופה קרה דבר אשר הדהים את כל הנאספים, מן השוחט העומד על סכינו ועד התינוקות, תלמידי השכן המלמד:

בר־האוז הפתי וקשה־התפיסה אשר כל כך שוה־נפש נראה אל הנעשה מסביבו, נשמט פתאם מידה של הזקנה ועלה על הגדר, קפץ קפיצה אחת והגיע לגג, ובפרשו לפתע זוג כנפים, אשר כאלו צמחו ונגלו אצלו רק זה עתה, התנשא ופרח־עף אל מרומי עלית בית־התפלה, אל הגנים פרוצי הגדרות שמאחוריו, אל השדות המושלגים, צחורי העין – הרחק מחוץ לתחום העירה. דממת התמהון נמשכה לא הרבה. אחרי האשה המשרתת התפרצו החוצה גם אמא, גם השכנים שנמצאו על ידה, מתוך פתחי ה’חדרים' נבהלו תלמידי כל הכתות ופשטו אל מבואי הגנים, אל סמטת ה’הקדש' ובית־המטבחים.

לבסוף נעלמו גם הבנינים האחרונים מן העין. מפוחם וקר הבהב בית־המרחץ הישן על עזובת בארו, ומסביב השתרע המרחב – לבן, צונן ומזהיר עד כדי לסמא את העינים.

כמה מרופשת נראתה הסמטה, שהובילה אחר כך בחזרה אל חצר בית הכנסת – לביתנו. את הקדרה עם שיורי תפוחי האדמה דחפה אמי ברגלה והפכה אותה עם הפה למטה.

עוד פעם הוסקה בבית הכירה, ואותה תרנגולת עצמה אשר חטפה־גנבה כל היום מעוגות הגבינה, כל כך חרדה־שמחה על הצלחתה – נכפתה עכשיו מוכת־סנורים בחבל הדק שבידי הזקנה, ולוקחה לביתו של השוחט.

את חלקי גופה חתכה אמי וסדרה על טבלת־המליחה בעצם ידה. היא נקתה ובערה בער־היטב כל סימן של נוצה, ותקנה אותה עם כל התבלין הדרושים לבשול, אולם כאשר רתחה אחר כך על הכיריים הקדרה, ומתוך הקצף הציצו פתאם אליה הכרעים – כרעי תרנגולת זקנה, וחדת־גרם – מהרה והפנתה את ראשה הצדה, ועל פניה רעדה העויה משונה, מעין זו של הבלגה על כאב שאין לשאתו.

אותה ההעויה המשונה לא נסתלקה מעל פניה גם למחרת, כאשר יצאו ללוות אותי אל העגלה, אשר המתינה על יד מבוא החצר.

– אל תשכחי להשגיח על צנצנת המרקחת – הזהירה אותי, בנשקה לי נשיקה חטופה, ומבטה המבודר מכוון היה כבר לצד אחר, אל המרחק, כמו זה של שכננו ‘מחשב הקצין’.

העגלה זזה מתוך קשקוש מצילות.

חלפו: ביתו של כורך הספרים, בית־התפלה הישן והצריף עם שכננו המלמד, שנראה שם בחלונו – חור, דל־גו, באזנים נטויות אל המרחק, כחותר לקלוט איזה צליל מכבלי המשיח.

הבהב ועבר, לבסוף, בית־המטבחים עם הכלבים הנוברים באשפּתו, בית־המרחץ והקילון מחוסר הדלי שעל בארו, ומסביב השתרע המרחב – לבן, צונן ומזהיר, עד כדי לסמא את העינים.


מה דלה נראיתי בעיני עצמי בבית־הנתיבות המקומר, הכרכי, בעמדי בשורה אחת עם דודתי גזוזת־השער, זו אשר מבעד למשקפיה הרציניים, אפורי הזכוכית, השקיפה על העולם בהשקפה אחרת, זרה וחדשה בשבילי. אחר, חדש וזר, נראה לי פה גם השלג, אשר נצבר בכל יום במטאטא אל צדי הסמטאות, ושהיה כהה, מחוסר ברק ונובל, כאלו נשקף גם הוא בכל מקום מבעד לזכוכית אפורה.

בבת אחת הוכנסתי לסביבה אשר נראתה מתחלתה חמה, ומשכרת משהו, כאותו הקטר בבית אמי בערבי החורף, ושהשאירה גם היא אחר כך, אחרי ההתפכחות, סבוב ראש בלתי נעים. על שלחנות האוכל במרתפים טפסו ועלו בערבים חסילי־הבית עוד בטרם שהוגש התבשיל. בשעה מאוחרת בלילה הזדמנו, על פי סימנים ידועים. באיזו דירה נדחת, ‘חשאית’. חולקה ‘ספרות’ אסורה, והעינים, הלאות מנדודים, התכוצו בשעת הקריאה, נסגרו ונפקחו חליפות, כאלו הוטלה בהן אבקת אפר מתוך סיר גחלים לא נראה.

והשנים נמשכו, בינתים, תפֵלות, מחוּסרות צבע, וארוּכות, ארוכות.

גם פה, בעיר הנכריה, נזדמנו לפעמים שכנים חיורים, מוזרים ודלי־גו, עם כאב־צפיה לגאולה על פניהם, אולם תחת צליל הכבלים הנשגב, שאותו דמה לשמוע המלמד ‘מחשב־הקצין’ לפנים, צרם עכשו את האוזן קשקוש השלשלאות המחלדות והכבדות מנשוא.

כציצי הכפור על החלונות, אשר נמסו בפני אור הכירה בבית אמי בעירה לפנים, כך תמו־נמסו החלומות בפני אור המציאות הפושרת והיו לאפס, לאפס.

כל תוחלת חדשה שבאה, טופחה ברוך ונכזבה, העלתה על הלב את זכר בר־האוז, זה שכה טוב היה ומבטיח בתחלתו, ושכזב כל כך באחריתו.

במשך הזמן באה גם אלי הידיעה על מות אבי בעיר־המולדת הקטנה.

על כסא־הרבנות שבקהלה בא לשבת איש אחר, איש אשר תחת הניצוץ האלהי האמתי הבהבה בעיניו בבואת אש המקטרת, שלא זזה כל הימים מתוך פיו, – ומצבה של אמי התמוטט וירד פלאים בבת־אחת.

– אל תקראי לי אמא, קראי לי מרא, כי המר שדי לי מאד – בכתה האם, בלשונה של נעמי, במכתב הכתוב ביד שכננו המלמד – את מקומי בבית־התפלה לקחו ממני, ועתה הנה מוציאים מידי גם את מעט השמרים – ובעצם ימי השוק.

ולפי עזובת פניה שנגלו אלי מן הפתח, בהתעכב עגלת־החורף על יד ביתנו, בשובי, ראיתי כי אמנם המר לה שדי מאד.

כפופה ונמשכת למטה, כמו תחת משא צרור המפתחות לפנים, התהלכה אחר־כך בתוך הבית, בערכה על השלחן את הארוחה, ובהציצה פעם־בפעם אל המקום אשר שם הקדיר מיותם כסאו של אבא.

מקור הדמעות היה סתום.

‘זה יפתח אחר־כך, בלילה’ – חשבתי, בראותי איך שהיא טורחת ומוציאה כר מכריה בשבילי, כי אלה של אבי היו נתונים בעבוט. הוסר, לבסוף, השביס מעל ראשה, ביחד עם הכפור שעל החלונות הבהבה שיבת שערותיה באויר, ועם כבוי המנורה הקטנה החשיך החלל מסביב ובבית השתרר הלילה.

הנה נשמע קול צעדיו של השומר, ההולך ודופק את דפיקותיו הבודדות, העמוּמות; בעמדו על יד אחד הבתים לנוח – והגיע מתוך הדממה קול גניחותיו של השמש, המתאבק בחשכת בית־התפלה עם שעולו.

לאט־לאט הולך החום הבא מן התנור ומתמעט, הולך ופושר, לעומת זה מתגברת הצנה, הנושבת מסדקי החלונות, משפולי הקירות, ממטת הברזל שבפנה הקרובה, מטתו של אבא הריקה, הערומה.

– אבא, אבא – בכה לבי מקרבי, בתפסי רק עכשיו את כל חריפות יתמותי ובדעתי, כי אין עוד מי אשר ימצא את המלה הרצויה, ההוגנת, כזאת אשר תטיל איזה זיק של נחומים לתוך הלילה זה הארוך.

אולם הנה נשמעה חריקת הקילון מרחוק: האופה יצא עם דלייו לשאוב מים מן הבאר. בעוד זמן מה מגיע גם קול דברים מן הסמטה הסמוכה, ועל ארון הספרים רועד־חולף כתם של אור: הקצבים יורדים לבית־המטבחים ופנס הנפט בידיהם. הולכת ומתקרבת השעה השלישית, ואמי, בהתהפכה על משכבה, מפליטה אל החלל את פּהוקה הראשון, פּהוק ממושך, שנעימה חדשה, מרוסקת לו בסופו, כאלו נפגם ונעשה בו סדק.

– הריני אומרת: הזמן עובר, עובר – פנתה אל הצד ששם נמצא משכבי, ונענעה בחשכה את ידה, כדי להראות איך הזמן עובר – התזכרי את בר־האוז שנעלם אז, לפני שנים, לפני לכתך מאתנו?

– והנה, הוא הן לא שב, עד היום הזה לא שב – הוסיפה בקול נופל כבר, נעלבת משתיקתי – וחזרה והתהפכה על צדה השני. בעוד זמן־מה נשתתק גם קול הדבור שהגיע מן הסמטה, ושוב נמשך הלילה מסביב דומם, שחור וארוך־ארוך.

לא לחנם השוה אליו המגיד־הדרשן לפנים את אורך הגלות.