[עברית: 1970?]
פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 15.1.1971, במסגרת “ספר השבוע”
“בית ממכר עתיקות” תורגם לראשונה בשלמותו לעברית על ידי א. (יהושע) אובסי, בשני כרכים, בהוצאת א.י. שטיבל, ברלין־שרלוטנברוג, 1929, ונדפס בבית הדפוס “ראם” (לפנים האלמנה והאחרים ראם) בווילנא.
מאוחר יותר עובד הספר על ידי מ. בן־אליעזר. מהדורות אלו, הן שהיו עד כה בידי הקורא העברי ומהן למד על נדודיה של נלי הקטנה עם סבהּ ברחבי אנגליה, לאחר בריחתם מלונדון, על דמותו המפלצתית של דניאל קווילפ הגמד, על קיט הנער הטוב, וכהנה וכהנה.
התרגום של אובסי ניראה מיושן כיום, הן מבחינת הסגנון והן בצורת הכתיב והפיסוק, ומעשה טוב וחשוב עשתה אפוא הוצאת מזרחי בשקדה להביא ספר קלאסי זה בתרגום חדש. אמנם, יש ושפת התרגום החדש נמלצת לא פחות מן הישן – מתרגם אובסי:
“…בתור אדם שיש לו השפעה על הדייר המיסתורי ושיכול להיכנס איתו בשיחה, בה בשעה שאחרים לא העזו אפילו לגשת אליו.” (כרך שני, עמ' 7).
ואילו בתרגום החדש של שפיר:
“…כמי שנודעת לו השפעה על דייר מיסתורי זה ומשכיל לשאת ולתת עימו, לטוב ולרע, בעוד שאיש זולתו אינו מהין לקרב אליו.” (עמ' 264).
ואולם בדרך כלל עולה תרגומו של שפיר על זה של קודמו.
עניין אחר הוא שהספר, גם במהדורתו כיום, קצת קשה לקריאה לבני הנעורים, וכאן פאראדוקס הנובע מעצם כתיבתו של דיקנס: בהתפרסמו היה הספר מכוון לקהל מבוגר, לאחר מכן נעשה לספר לבני הנעורים, ובייחוד בעיבודו. ואילו עתה, משהוא מופיע בשלמותו ובתרגום חדש – הריהו מצד אחד רב־כמות ועמוס וכבד מכדי להיות ספר לבני הנעורים, ומצד שני – ייראה כספר “נאיבי” בעיני קהל הקוראים המבוגר, ודומה כי רק משוגעים לדבר, או חובבי ספרות ואוהבי קריאה מושבעים, יטרחו כיום בקריאת למעלה מחמש־מאות עמודים “דיקנסיים” אלו.
על כל פנים – קהל הקוראים המיועד לספר אינו קהלו של פורטנוי ושל “סיפור אהבה”. קריאת דיקנס מצריכה הרבה אורך רוח ופנאי, ונכונות להסתגל לקצב ולסגנון מרוחקים למדי מטעמנו כיום.
אקדים הערה אישית ואומר: נהניתי מאוד מקריאת הספר, אולם קראתי בו כגנב, ולא כקורא רגיל. מה פירוש? דיקנס הוא אמן התיאור, האיפיון, העיצוב של דמויות על פי פרטיהן הבולטים, אמן הקאריקאטורה, דמויותיו מעלות בדעת את הקאריקטורות של דומייה. ודיקנס הוא גם אמן הטכניקה של הכתיבה. ומשום כך, אך לא רק משום כך – קריאת רומאן, כל רומאן של דיקנס – היא בית ספר מצויין למי שהכתיבה היא אומנותו.
אביא דוגמאות שתיים. האחת, מתחום המיבנה של הרומאן. שלושת הפרקים הראשונים פותחים בסיפור, בגוף ראשון, מפי אדם זקן היוצא לטייל מדי ערב ברחובות לונדון, פוגש בנלי הקטנה, מתוודע לסבה, לדניאל קווילפ ולעוד כמה מן הדמויות הלוקחות לאחר מכן חלק נכבד בספר. הקורא סבור כי צורת סיפור זו עתידה להיות מסגרתו של הספר, באשר הסופר נכבל לה מלכתחילה, אך לא, לא אצל דיקנס. הפרק השלישי מסתיים בפיסקה זו:
“ועכשיו, שסיפרתי עד כאן פרשה זו בלשון נוכח והצגתי את הנפשות הפועלת הללו לפני הקורא, אנתק עצמי לשם נוחות הרצאת סיפור־המעשה מהמשכו ואניח לנפשות, שתפקיד נכבד והכרחי להן בו, שתהיינה מדברות ופועלות בעצמן.” (עמ' 33).
ומכאן ואילך נמסר הסיפור עד לסופו מפי מספר נעלם, אובייקטיבי, הנמצא בעת ובעונה אחת בכל מקום, מתבונן ויודע הכול על מעשי גיבוריו, וגם מתערב מדי פעם במהלך הסיפור, לרוב בדברי קישור, כמו למשל בבואו לתרץ מפני מה הניח את נלי וסבה בנקודה זו או אחרת של נדודיהם, וחזר ללונדון, אל מעשיו של קיט, של קווילפ או של ריצ’ארד סביבלר קל־הדעת. ואם דיקנס נהג כך, הרי שמותר! וזו עצה טובה לכל מושך ידו בעט סופרים המתחבט בבעיות מסוג קביעת מקומו של המספר בעלילה.
ודוגמא שנייה, קצרה, לכוח התיאור העז, הדימוני ממש, של דיקנס, התופס בני־אדם בחולשותיהם ובמגרעותיהם, לעיתים בדברים המעוררים גועל – ומאפיינם בצורה שתיחרת בזיכרונו של הקורא:
“…אמר הננס (קווילפ) ושיפשף כפות ידיו בכוח כה רב, עד שדומה היה כי הוא מתקין מן הזוהמה המכסה אותן כדורים קטנים לרובי־פקקים.” (עמ' 38).
כוחו ומיטבו של דיקנס הוא בתיאור, באיפיון, באווירה, בגרוטסקה, בעממיות, בציור המצויין של נופים, בין עירונים ובין כפריים. וחולשתו: בתוך, בפנימיות. ופנימיות זו שתי פנים לה. הבשורה או המחאה החברתית, ומורכבותם הנפשית של דמויותיו.
המחאה החברתית תופסת חלק ניכר מ“בית ממכר עתיקות” (ולא רק בו אלא ברוב המכריע של יצירת דיקנס). בעיות זיהום האוויר (כך בממש!) של הערים התעשייתיות, שנראות כמפלצות בעיני דיקנס (עניין זה חוזר בהדגשה חריפה גם ב“ימים קשים”). עניין תמותת הילדים בגיל צעיר. ניצול עבודת ילדים, וניצול בכלל. חוסר התקווה בשכונות העוני. נכליהם של עורכי דין, עיוורונה של מערכת המשפט. פריחתם של טיפוסים שוליִים בחברה, המנצלים את מצוקת העוני, מלווים־בריבית, נוכלים, גנבים, ועוד כהנה וכהנה, וראש וראשון להם בספרנו – קווילפ הגמד.
מחאה חברתית זו, בכל חשיבותה, ודאי שאינה מרכיבה כיום את מיטב אמנותו של דיקנס, אלא הוא נשפט על פי הגלריה של הדמויות שהוא מצליח להציב ולהחיות על רקע אותה תקופה.
וכאן הקושי השני, והידוע למדי, בכתיבתו של דיקנס: דמויותיו מופיעות בצבעי שחור ולבן. הרעים הם רעים תמיד, וגם מכוערים ודוחים בהתנהגותם, ואילו הטובים – טובים תמיד, טובים מדי, לעיתים עד לידי כך שהם נעשים בלתי אנושיים ובלתי מתקבלים על הדעת בהתנהגותם. כמעט תמיד מתקיים הכלל של “צדיק וטוב לו, רשע ורע לו.”
המלחמה הפנימית, במידה והיא מתקיימת בנפשו של כל אחד מן הגיבורים – אינה בין עשיית הטוב לעשיית הרע, אלא בין הגשמת טבעו, הטוב או הרע – לבין העיכובים אשר מחוץ.
היוצא מכך הוא שהדמויות, גם כשהן מעניינות – כמעט אף פעם אינן מורכבות, אלא מוּנעות תמיד על פי דחף אחד, החוזר על עצמו. אסתכן ואומר כי דמויותיו של דיקנס מקבלות קיום וחיוניות בספריו לא מכוח פנימיותן אלא מכוח הציור העז, החיצוני, הגרוטסקי לעיתים, של יוצרן. והיכן שחסר הצבע – הריהן נופלות ומשעממות, כאותה בובת פאנץ' שבתיאטרון הנודד של טרוטרס וקודלין בגמר ההצגה. אילו רק ניתן לגאוניותו של דיקנס לתאר בחופשיות עניינים שבינו לבינה! הלא מבחינה זו כתיבתו כמו בסד היא נתונה, וחשים היטב שמיגבלה זו מציקה לו.
ב“בית ממכר עתיקות” רע גורל הרשעים, וטוב לטובים, מחוץ לשני יוצאים מן הכלל, שהם עיקר הסיפור – נלי וסבהּ. הסב הוא דמות מורכבת, כמעט חורגת מתחום הספר, כי טוב ורע מתרוצצים בקירבו. הוא אוהב אהבת נפש את נכדתו, אך למענה משחק בקלפים ומאבד את כספו. למענה הוא יוצא בנדודים, אך תאוות הקלפים אינה מרפה ממנו, ועד לידי גניבת כספה האחרון הוא מגיע, והכול מתוך אהבתו הגדולה אליה.
כאן, כאילו מרים דיקנס מדי פעם את המכסה מעל לאותה תהום הקרוייה נפש, ומציץ, אך נבהל, אולי מפני מוסכמות התקופה, אולי מפני טעם הקהל, וכך קורה שלאחר רגעי הארה ומודעות עצמית, לאחר אותם רגעים שאפשר לכנותם, רק בהשאלה, בשם “דוסטוייבסקאיים” (מאחר שדוסטוייבסקי הושפע מדיקנס) – חוזר הסבא ונעשה למריונטה, מתנהג על פי מיכניזם פנימי, סהרורי, אך לא עוד באותה הצצה אל תהום הנפש. והוא מת לבסוף, זאת אפשר להבין – משום שהיה רע בחציו.
פחות מכך אפשר להבין את מותה של נלי, שאינו מתחייב מאופייה וממזגה (הריהי כמלאך), גם לא מיסוריה (היא אינה חולה עד כדי כך), ויש לא פעם הרגשה, תוך כדי קריאה, שמותה בא לבטא משהו שמחוץ לעלילה עצמה – עניין המחאה על התמותה הגבוהה בקרב הילדים, שמלווה כחוט השני את גורלה של נלי בנדודיה: מות חביבו הקטן של המורה, אהבתה של נלי לבתי־קברות, והרהוריו החוזרים של הסופר על עניין זה של מיתה מוקדמת.
עם כל חשיבותו של אותו נושא, קשה לראות כיצד הוא מתאחה בגורלה המר של נלי, וטעם של שרירותיות והתכוונות־יתר מצוי בעיצוב קיצה של נלי. ואולי מכוּון גם כאן מותו של הטוב להזהירנו מפני הצד הרע שבעולם ותוצאותיו הנרשעות.
תרגומו של א"ד שפיר אינו מקשה כאן על הקורא כבתרגומיו האחרים (דוגמת תרגומו הבלתי־אפשרי ל“ג’וד האלמוני”, תרגום שקילקל את הספר משום סגנונו הנמלץ מדי). מיתודה עממית־כמעט שנקט כאן המתרגם היתה אך לברכה לספר, וחוששני שאילו היה מתרגמו מטעם הוצאה אחרת, פחות “עממית” – היה עולה בידיו לעשות גם את הספר הזה לבלתי־קריא, ועל כך היה זוכה ודאי בתשבחות מפי אנשים כערכו.
אך גם כאן היו קטעים ומשפטים לא מעטים שהיה עליי לקרוא פעמיים ושלוש בטרם עלה בידי להבינם, ומילים אחדות שנזקקתי למילון כדי לפענחן. אולי נובע הדבר משום הקושי אשר בהרקת סגנונו המפרט־כול של דיקנס, הגדוש בתיאור אבזריה של המאה הקודמת [ה־19] – לעברית בת ימינו. ואולי בא הקושי שבקריאה גם מצורת הדפסתו הגרועה של הספר. אקווה כי ריבוי הכתמים הלבנים באותיות השחורות, וקפיצתן של האותיות מעלה ומטה בשורה – קיימים רק בעותק שהגיע לידיי, ואינם מאפיינים את המהדורה כולה.
כמו כן תמהתי מאוד מדוע הקדשת המתרגם בראש הספר נראית כאילו מאת הסופר באה (!) ומפני מה לא נכתב בשום מקום של מי הם העיטורים היפים שמלווים את הספר, ואשר שייכים, כנראה למהדורה המקורית.
* צ’ארלס דיקנס: “בית ממכר עתיקות”. רומן. מאנגלית א"ד שפיר. הוצאת ספרים מ. מזרחי, תל־אביב. 535 עמ'. (ללא ציון השנה והדפוס).