עברית: 1950
פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 3.9.1971
במסתו “אשמה ורגשת־אשמה” (“פני אדם”, מוסד ביאליק, 1962) מבחין מרטין בובר בין אשמה במובן האותנטי, האכסיסטנציאלי, אשמה שיש בה משום פגיעה בסדר של העולם האנושי – לבין רגשות־אשמה, שהם כמין משחק של חיי הנפש בגבולות שלהם עצמם, משחק שיש עימו אולי משום ריפוי, אך לא שינוי.
התיראפיה מציעה לאדם, לדעת בובר, דרך קלה: היא מקילה ראש בערך האותנטי והאובייקטיבי של אשמתו, ומסיטה את התייסרויותיו לעבר תסביכי הילדות, ובאמצעות “שפה” זו של התיראפיה, מטשטש האדם את אשמתו האמיתית, ובורח מן המצפון והכפרה על תוך נגעי עצמו האמיתיים והמדומים.
ומהי פעולת התיקון? במישור המשפטי פירושה ענישה, וזהו תיקון חיצוני, אם אין נלוות אליו כפרה והתחדשות.
במישור התיראפויטי התיקון הוא הריפוי, הבא לסגל את האדם לתנאי החברה שבה הוא חי. אף כאן ההסתגלות היא חיצונית בעיקרה, אם לא נילווה אליה המהפך הפנימי של ההודאה באשמת־יישות, בממד האכסיסטנציאלי של האשמה.
המישור השלישי הוא מישור האמונה והמצפון הרם. וכאן מתבטא התיקון, הכפרה, בשינוי יישותי בתוך האני, בלידה־מחדש.
סטאברוגין מ“שדים”, (או ראסקולינקוב), של דוסטוייבסקי שרויים – לפי בובר – במצוקה פסיכולוגית, ואינם מוכנים להודות באשמתם האכסיסטנציאלית. ואילו יוסף ק. ב“המשפט” של קאפקא מנסה לכפור ולהערים על מצוקתו האכסיסטנציאלית בהשתמשו בתירוצים פסיכולוגיים, פרוידיאניים: “כולנו אשמים.”
דרכו של ראסקולנקוב מובילה מן הגאווה וההתנשאות אל החטא, מן החטא אל הנוירוזה, ממנה אל ההודאה המזוייפת, שהינה כישלון מבחינת אפשרות של התחדשות פנימית בחייו, מכאן למשפט ולעונש, והתוצאה – גלותו כאסיר בסיביר, בה מתבררת שוב הכפירה המוחלטת שלו בחטא, חוסר רצונו וחוסר יכולתו להודות באשמתו האכסיסטנציאלית, ובריחתו לתירוצים.
רק בסוף האפילוג לספר מתרחשת בנפשו של ראסקולניקוב ההתחדשות, ועימה שינוי־מהות, שהוא כמו לידה־מחדש. ו“כל זה,” מסיים דוסטוייבסקי את ספרו, “עשוי היה לשמש נושא לסיפור חדש, – אולם סיפורנו זה תם ונשלם.”
נתנאל הותורן נולד בסיילם (עיר “ציד־המכשפות”) שבמדינת מאסאצ’וסטס ב־1804, ומת בפלימות, ניו־האמפשייר, ב־1864. ראשוני משפחתו היו מאבות ניו־אינגלנד, שהעלו על המוקד “מכשפות”. על אחד מהם, ויליאם הותורן, שחי במאה ה־17, הוא כותב: “דמותו של אב ראשון זה פוקדתני לעיתים קרובות… היו בו כל התכונות הפוריטאניות, הטובות והרעות.”
בספרו “אות־השני” (1850) מתמודד הותורן עם הווייה זו של אבותיו בבוסטון, מאסאצ’וסטס, “לפני לא פחות ממאתיים שנה” (עמ' 11). זהו סיפור אפל וקשה על חטא, אשמה, מצפון וכפרה, ועל הקשר שבין ההתרופפות הנפשית והמחלה הגופנית. גיבוריו הם הכוהן ארתור דימסדייל, ה“רופא” הזקן רוג’ר צ’יליגווירת, ואשתו הֵסתר פרין.
בהיעדר בעלה יולדת הֵסתר בחטא בת ושמה פנינה (פירל), ועל כך היא מוקעת בכיכר העיר בבוסטון (ב־1650 לערך, “כחמש עשרה עד עשרים שנה לאחר ייסוד העיר”) – ועל חזה האות A, היא “אות־השני”, כנראה הכוונה ל־Adulteress, (נואפת).
לכוהן דימסדייל אין אומץ להודות בחטא אבהותו. ביום ההוקעה מופיע בחשאי בעלה של הסתר, והוא שומר על סוד קשרו אליה, מתוודע לכוהן, ונעשה לשטן שלו, החופר בנשמתו החוטאת ובייסורי מצפונו של הלה, מתוך תאוות־נקם. מצבו הגופני של הכוהן מתערער והולך בעקבות מצוקתו הנפשית, עד שהוא מוצא את מותו, במחווה של הודאה־פומבית, לרגלי אותו עמוד־קלון שאליו הוקעה הֵסתר פרין. כל הדרמה מתרחשת בחברה הפוריטאנית החמורה של תושבי ניו־אינגלנד הראשונים. היער עודנו שורץ מכשפות, וכוחות אליליים ושטניים מקיפים את החברה החדשה, בעלת מושגי החיים החמורים והדתיים.
לגיבוריו של הותורן אין מפלט בפסיכולוגיה ובמה שבובר מכנה “רגשות אשמה”, מאחר שתקופתם אינה מודה בקיומם של אלה. אולם את מקומה של הפסיכולוגיה והפסיכואנאליזה ממלאה הטכסיות החברתית והדתית.
כלום יש כאן הודאה אמיתית באשמה, או בריחה אל החיצוניות החברתית?
לגיבוריו של הותורן ברור שחטאו, וכי רבה אשמתם. אין בכוח התקופה ומושגיה לשחררם מעצם ההרגשה, שהמעשה שלהם אינו חטא, אלא הגשמת עצמיותם באופן הנעלה ביותר. אין להם “אליבי” נפשי מסוג זה שקיים אצל ראסקולניקוב ויוסף ק. ומשום כך אין להם גם ספק באשמתם. הם מקבלים את האשמה, במובנה הדתי והקיומי העמוק ביותר. אך מה הלאה?
הֵסתר פרין משתנית בהתאם לאות־הקלון שהיא נושאת על ליבה. “חטאה וקלונה הם הם השורשים אשר העמיקו באדמה זו. דומה, לידה חדשה, אשר כוח הסתגלותה גדול מזה של הלידה הראשונה.” (עמ' 42). היא מקבלת את דין החברה הפוריטאנית, ובכך כוחה. ההשלמה עם מצבה, התנהגותה העומדת בסימן הכפרה, מעניקים לה עצמיות ביקורתית עד ליד כך שהיא נעשית, בפנימיותה, חופשית ועצמאית בדיעותיה יותר מכל אנשי העיר. רק כוחות החיים המתפרצים בדמות ילדתה באים להזכיר לה, כי השלמתה עם גורלה אינה סופית.
לעומתה חל בכוהן דימסדייל תהליך הפוך: חיצוניותו החסודה היא שקר בעיניו, והשקר חורט אותותיו בגופו. כיום היינו מסבירים את מחלתו כ“פסיכומאטית”, כדברי צ’ילינוורת אליו:
“מחלה גופנית, שאני סוכים אותה כחטיבה שלמה מושלמת בפני עצמה, אחרי ככלות הכול, ייתכן שאינה אלא סימן לאיזה מיחוש בחלק הרוחני של האדם.” (עמ' 99).
ואולם דימסדייל רך־הלבב אינו מתוודה. הוא מחכה ליום־הדין הגדול. הוא מענה את עצמו במסתרים ונידון בידי עצמו לכפרה פומבית שאין אחריה חיים חדשים אלא התפוררות סופית, ומוות. הוא דוחה את הפיתויים הרפואיים־שטניים, את רעיון הבריחה, ואת הכניעה החברתית שבהודאה־פומבית רגילה, ובוחר לעשות עצמו שופט, קורבן ומוציא־לפועל גם יחד. ברגעיו האחרונים מתגלה על ליבו אות־השני שחרט בייסוריו.
צ’ילינגוורת הוא דמות שטנית, מקפיאה, דומה להפליא לגיבורו של דיקנס מ“בית ממכר עתיקות” (1840) – דניאל קווילפ הגמד. מומו הגופני, עקום־כתף וגוץ, מעיד על רשעותו, אם כי מבחינת המשפט החברתי והדתי, החיצוני – לו הצדקה. הוא אינו מוכן להודות באשמתו, כוחות חייו יונקים מן הזיקה השלילית:
“בכל מקום אחר בעולם נע־ונד אני ומנותק מחפצי אדם, ופה אני מוצא אישה, גבר, תינוקת, אשר ביניהם וביני קיימים יתרים מהודקים. אחת היא אם קשרי אהבה הם ואם קשרי שנאה, אם קשרי אושר ואם קשרי עוול.” (עמ 38).
ואמנם, לאחר התמוטטותו של דימסדייל דועך גם צ’ילינגוורת, כי איבד את הטעם לחייו, את יניקתו מתלות נפשית שלילית זו.
ההודאה־באשמה של הֵסתר פרין מקנה לה אחיזה בחיים, יכולת להעניק חיים מאושרים לילדתה, ואף לסיים בכבוד את חייה באותה עיר, שבה אות קלונה נעשה לה לאות כבוד והערכה. היא מקבלת את הדין החברתי, הפוריטאני, למרות שבתוכה היא היחידה שמשוחררת ממנו ויודעת את ערכה כאישה חופשייה, וגם יודעת כי אהבתה הגדולה איננה מעשה חטא. אך היא אינה מאמינה בכוחה לשנות את דעת הקהל, למען כונן יחסים אמיתיים יותר:
“אבל מכבר הכירה כי לא ייתכן אשר שליחות אמת אלוהית ומסתורית תהיה מסורה ליד אישה מוכתמת־חטא, כפופת קלון, או אפילו עמוסת יגון לכל ימי חייה.” (עמ' 230).
מאהבהּ נגאל – במותו. ואילו בעלה – כוח מעוות של המצפון – מת בנשמה ריקה ובלא יכולת להגיע להארה פנימית ולעצמיות חיובית של לידה־מחדש.
אילו היה המעשה מתרחש במאת השנים האחרונות, היו השלושה בורחים מן הסתם אל רגשות־האשמה, אל הטירוף והמחלה, ומוצאים צידוק לנפשם בכוחות נעלמים, שאין להם שליטה עליהם, כמנהגם של אנשים חילוניים.
* נתנאל הותורן: “אות־השני”. תירגם מאנגלית דב יחיאלי. התקין, בצירוף פתח־דבר, אברהם רגלסון. ספריה “לדור”, הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש"י, 1950. 232 עמ'.