עברית: 1921

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 31.8.1973

“ויקטוריה” הוא אחד מסיפורי האהבה היפים ביותר שנכתבו בזמן מן הזמנים ואחד מספריו הטובים ביותר של הסופר הנורווגי קנוט האמסון (1859–1952). חתן פרס נובל לשנת 1920.

ויקטוריה היא בתו של בעל־אחוזה, וילדותה עוברת עליה בבית־האדונים, הנראה כטירה קטנה על פני הנוף הירוק, כארמון נפלא בודד בערבה.

לא הרחק מן הארמון מצויה טחנת־קמח, שם גדל בן־הטוחן, יוהנס מילר, והוא מילדותו אוהב את ויקטוריה ומשתתף במשחקים שלה ושל אחיה. ברבות הימים עוזב יוהנס את המקום ונעשה סופר. מעניין שכמה מגיבוריו של האמסון הם עצמם סופרים, ונראה שהיסוד האוטוביוגראפי־הנפשי חזק מאוד בכתיבתו.

לאחר שנים אחדות, והוא כבר מפורסם למדי, חוזר יוהנס לבית־הוריו ופוגש בוויקטוריה המתגוררת באחוזה. אהבתם מתלקחת מחדש, ואולם היא משיבה ריקם את פניו באותה תבנית המצויה גם בסיפורי אהבה אחרים של האמסון כ“פן” ו“מסתורין”. הגיבור אוהב את הנערה, היא משיבה ריקם את פניו, אך בעומק ליבה מושפעת ממנו ואוהבת אותו. עקב צירופי מקרים ומעמדים מוזרים, שהם לרוב גם משיאי כוח־התיאור הספרותי של האמסון, נמצא הגיבור מרגיז תמיד את אהובת־ליבו, מתקשר לאישה אחרת או עושה מעשי־שטות – כאילו כדי להצדיק את דחייתה אותו. הוא נהנה להיות איש מוזר, לא־אחראי, תימהוני. כך בא רגע שהיא רוצה בו וגם מתוודה על אהבתה, ואילו הוא, כבול כבר או מלא־גאווה, אינו מסוגל לזכות באישה אשר בה רצה יותר מכול. הקשר ניתק ומסתיים בצורה טראגית, במות אחד האוהבים.

ויקטוריה מכריחה עצמה להתארס ללייטנאנט צעיר ועשיר מאוד, כדי להציל את הוריה ממפולת כלכלית. היא כאילו מקריבה את עצמה למען אביה. לקורא בן־ימינו נראית הסיבה הכלכלית “מצחיקה”, אך אילו היינו אומרים שלוויקטוריה יש “תסביך־אב” והיא מבקשת להינשא לגבר שאינו אהוב עליה כדי לפצות את אביה, מיד היה הקורא “מבין” ו“מזדהה”. יצרי הכסף והרכוש, שהיו מניעים לגיטימיים בספרות המאה הקודמת [המאה ה־19], התגלגלו בתקופתנו בדמות מניעים פסיכולוגיים, ותשוקת הבת לאביה היא הרבה יותר “מכובדת” ממעשה “מיושן” של הקרבת אושרה למען ביטחונו הכלכלי.

לבטיה של ויקטוריה מגיעים להתפרצות מוזרה במסיבת אירוסיה, שאליה היא מזמינה גם את יוהנס מילר. היא משפילה אותו וכרוכה אחריו. ארוסה הלייטנאנט חש בכך, ולאחר שהוא סוטר על לחיו של יוהנס, הוא יוצא לציד ומת בתאונה מסתורית, שם קץ לחייו.

ויקטוריה נפגשת עם יוהנס בנמל הקטן, לאחר שמפליגה הספינה ובה גופת ארוסה. היא מרגישה שעכשיו היא יכולה לגלות ליוהנס את כל אהבתה, אבל בינתיים אירע דבר בחייו של יוהנס, דבר שהיה מוכרח לעשותו כדי להרגיז את ויקטוריה, וכך המעמד ביניהם. ויקטוריה אומרת:

“הוא יודע, שאותו אני אוהבת, יוהנס, זאת הלא ראה? אני התגעגעתי עליו כל־כך בשנים האלה, עד שאין איש, אין איש אשר יבין זאת, אני הייתי מהלכת פה בדרך והייתי מהרהרת: עתה טוב לי לעמוד מעט בתוך החורשה על־יד הדרך; כי שם היה הוא אוהב להלך. וכך הייתי עושה. באותו היום, ששמעתי כי הוא בא, לבשתי את שמלתי הבהירה, הכתומה־בהירה, הייתי חולת ציפייה וגעגועים, והייתי מהלכת ואומרת לעצמי כל העת: עתה שב הביתה! אין כמוהו נהדר, ועתה ששב הביתה, לא־כל־שכן שאין כמוהו נהדר! ביום שלאחריו לא יכולתי עוד להתאפק, ולבשתי שוב את שמלתי הבהירה ועליתי אל המחצב כדי לפגשו. הזוכר הוא? אני פגשתיו, אולם אני לא קטפתי שום פרחים, כמו שאמרתי, ואף לא שלשם כך באתי. הוא לא שמח עוד לשוב ולהתראות איתי; בכל־זאת תודתי לו על שפגשתיו. הדבר היה לפני שלוש שנים. הוא החזיק ענף בידו וישב והיכה בו, כשבאתי; וכשהלך משם, הרימותי את הענף וצפנתיו ונשאתיו עימי הביתה…”

“כן, אולם, ויקטוריה,” אמר הוא בקול מרתת, “מעתה אל־נא תוסף לדבר אליי דברים כאלה.”

“לא,” ענתה בחרדה ותפשה את ידו. “לא. אין לי לעשות זאת, לא, הוא אינו רוצה בזה.” היא התחילה להחליק את ידו בעצבנות. “לא, הן אין לי לקוות, שיחפוץ בכך. ואני, חוץ מזה, הרעותי לו כל־כך. האם לא יוכל סלוח לי אף במשך העת?”

“כן, כן, על הכול. אולי אין זה העיקר.”

“ומה־זה אפוא?”

שתיקה.

“באתי בברית־האירושים,” ענה הוא."

(עמ' 84–85).

ברית אירושיו של יוהנס עם קמילה, שאותה הציל בילדותה ממוות בטביעה, אינה מגיעה לכדי קשר קבוע. ליבה של קמילה אינו נתון לבחור הרציני השוקד על כתיבת ספריו, ואילו הוא משתעמם בחברתה ושמח בהיוודע לו מפיה כי היא התאהבה בבחור אחר. הוא נמנע מלפגוש בוויקטוריה, וגם אינו יודע שהיא דועכת והולכת במחלת השחפת.

אחד הקטעים הגאוניים בספריו של המסון הוא המעמד האחרון בסיפור, שעה שמורה־הבית הקשיש של האחוזה, כמין גראפומאן־חובב, פוגש כמו במקרה את יוהנס לפני שער ביתו בעיר. ראשיתה של השיחה בענייני הספרות הנלעגים וחייו הפאתטיים של מורה־הבית. אחר מגלה לאט־לאט מורה־הבית את דבר מחלתה של ויקטוריה. “האם היא חולה מאוד?” שואל יוהנס. “מאוד. אפשר שכבר מתה, המבין הוא?” (עמ' 104).

ופתאום מתברר שוויקטוריה מתה באותו יום בבוקר, ומורה־הבית, שיודע את כל פרשת אהבתה הנואשת ליוהנס, בא אליו בשליחותה האחרונה ומוסר לידיו את מכתב הפרידה שכתבה לו ויקטוריה, אשר רבות משורותיו נקראות כפרק שירה מופלא:

“כן, יוהנס, אני אהבתי אותו, אהבתי רק אותו כל ימי־חיי, ויקטוריה היא הכותבת זאת, ואלוהים קורא את הדברים מעל לשכמי.” (עמ' 108).

האמסון נתן ל“ויקטוריה” כותרת־מישנה: “תולדות אהבה אחת”. קשה שלא להשוות את ספרו לאותו “סיפור אהבה” [של אריק סיגל] שהיה לרב־מכר לפני כמה שנים בארה“ב וגם כאן. שני הספרים מסתיימים במותה של הגיבורה, כשם שהשיעבוד הפסיכולוגי החליף את תאוות הממון והרכוש, כך באה מחלת הסרטן במקום השחפת, אבל נדמה לי שכל ההבדל בין ספרות רומאנטית טובה ואמיתית לבין קיטש, מתגלה בהבדל בין “ויקטוריה” ל”סיפור אהבה".

כשעומדים על הניגון המיוחד שבדברי ויקטוריה, על סגנונו הפיוטי והאימפרסיוניסטי של האמסון, אי אפשר שלא לחוש בהשפעה העצומה שהיתה לו על הספרות העברית בעשורים הראשונים של המאה [העשרים]. עקבות הניגון [שלו] מצויים בסיפורי האהבה היפואיים של עגנון ואצל גנסין, ואפילו אצל ברנר, ובסיפוריו של דב קמחי. והיה, כמובן, שוני בהשפעה, בייחוד אצל הסופרים שכתבו בארץ־ישראל. כי האמסון מתאר נופים צפוניים של יערות ושלג וקור וים ופיורדים, ואילו הסופרים העבריים הצעירים, שהגיעו ארצה באותן שנים וכרכי האמסון בציקלונם, מצאו עצמם בארץ חמסינית, קירחת, מדברית ומזרחית, ונוגע ללב היה ניסיונם לטעת את הרומאנטיקה הצפונית הזאת בדרך־ראייתם את האקלים וחיי הנפש של גיבוריהם בארץ־ישראל.

שמונה ספרים של האמסון הופיעו בעברית. הראשון, “רעב” (1890), הופיע ב־1899, בווארשה, בהוצאת “תושיה”, בתרגום מיושן מאוד של א. סגל, שאותו בוודאי היה צריך לתרגם מחדש.

“ויקטוריה” הוא הספר היחיד ששב ונדפס במהדורה חדשה לאחר קום המדינה, בשנת 1950, ועדיין אפשר להשיג את הספר, בקצת מאמץ, בחנויות למימכר ספרים ישנים.

ועוד הופיעו, ואזלו לגמרי: “”ברכת האדמה" (1922) בתרגום ניסן טורוב, “פן” (1919) בתרגום מ. ליפסון, “עבדי האהבה” (1922) בתרגום פ. גינזבורג, “בעלי חלומות” (1930), ו“מסתורין” (1928) אף הם בתרגומו של גינזבורג, ו“פרשה אחרונה” (1933) בתרגום יצחק שנברג [שנהר].

כל התרגומים הללו עדיין לא נס ליחם וצריך רק להדפיסם במהדורות חדשות.

לפני שלוש שנים אזלה תוך שלוש שעות מהדורה בת 100,000 עותקים של ספרי קנוט האמסון, שנדפסה בברית־המועצות. ספרי האמסון לא נדפסו ברוסיה מאז 1930. כתבים נורווגיים במוסקבה מסרו על תור של אלפי אנשים שהמתינו שעות ליד חנות הספרים “דום־קניגי”, כדי לרכוש את “ויקטוריה”, “רעב”, “מסתורין” וספרים אחרים. בהקדמה הרוסית לספרים לא התייחסו כלל לאהדתו של האמסון לנאציזם.

ואילו אצלנו, יש לשער, כמו במקרה של הרמן הסה, יבוא גל תרגומים ומהדורות חדשות מספריו של האמסון רק לאחר שהוא ייעשה אופנתי במערב, היפי’ס מזוקנים יקראו בו ואינטלקטואלים יהודיים יכתבו עליו מאמרים מלומדים וסנוביים במוספים הספרותיים. ורק מעטים יזכרו אז כי האמסון היה בן־בית בספרותנו ובעולמנו הרוחני שנים רבות לפני שגילוהו מחדש במערב, ואין צורך להיות לבאנטיניים ואופנתיים כדי לשאוב מכלי ראשון את מיטב ספרות העולם.

* קנוט האמסון: “ויקטוריה, תולדות אהבה אחת”. תרגם מנורווגית פסח גינזבורג. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ורשה, תרפ"א, 1921. 108 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר: ליוהנס מילר, בן־הטוחן    🔗

אִלּוּ לִפְנֵי שָׁנִים נָשָׂאתִי

אֶת גֵּיהִנּוֹמֵךְ הַקָּט

לוֹמֵד לִפְסֹעַ בִּשְׁבָרַיִךְ

נָס עַל קֶרַח דַּק מִמֵּךְ אֵלַי אֵלַיִךְ

שׁוֹמֵעַ אֶת הַכְּפוֹר נִסְדַּק בִּצְלָעוֹתַיִךְ

אִשָּׁה עֲיֵפָה אַתְּ

מִן הַתְּבוּנָה לָשֵׂאת רַגְלַי לִבְרֹחַ

בְּטֶרֶם אַתְּ יוֹצֵאת

מִדַּעַת, נוֹשֶׁרֶת אֶל חֵיקִי

כִּפְרִי בָּשֵׁל מִדַּי –

בִּשְׂרִיד רֵיאָתָהּ וְהִיא גּוֹוַעַת

לְיוֹהַנֶס מִילֶר, בֶּן־הַטּוֹחֵן:

"כֵּן יוֹהַנֶס, אֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתְךָ

רַק אוֹתְךָ כָּל יְמֵי חַיַּי

וִיקְטוֹרְיָה הִיא הַכּוֹתֶבֶת

וֶאֱלֹהִים קוֹרֵא אֶת הַדְּבָרִים

מֵעַל שִׁכְמִי."

הֲיִי שָׁלוֹם, עַכְשָׁיו זָרָה אַתְּ

וְאַךְ לְתֹהוּ קְצָת

מִלִּים שֶׁלִּי מְרַחֲמוֹת אוֹתָךְ

וּקְצָת מִלִּים שֶׁלָּךְ מְרַחֲמוֹת אוֹתִי –

רַק אֶת עַצְמִי נָשַׁקְתִּי בִּשְׂפָתַיִךְ

לִפְתֹּר חִדַּת גַּאֲוָתִי

אֲבָל מוּזָר הָיָה לִבֵּךְ וְקַר וְדַל כֹּחוֹ

אִם לֹא יָכֹלְתְּ אוֹ לֹא רָצִית

אַחַת לִי. שְׁנוֹתַי נֶאֱסָפוֹת מוּלֵךְ

אֶתְמוֹל עָצוּב בְּגַעֲגוּעַ סָתוּם

כַּחֲמִישִׁיָּה בְּדוֹ־מָז’וֹר לְשׁוּבֶּרְט

אַתְּ נִגּוּן שֶׁלֹּא הָיָה בָּךְ –

יולי 1973

מתוך ספר השירים “יעזרה אלוהים לפנות בוקר” בהוצאת אסטרולוג, 2005