עברית: 1972

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 9.2.1973, במסגרת “ספר השבוע”

“סידהארתא” להרמן הסה הוא אחד הספרים החשובים להתפתחותו של אדם צעיר באשר הוא מעורר את האדם למחשבה ולתהייה על דרך חייו. בכך דומה הספר לספריו הקודמים של הסה: “פטר קמנצינד” (1904), “דמיאן” (1919) ו“נרקיס וגולדמונד” (1930).

“סידהארתא” הופיע בשנת 1922. על גבי עטיפת הספר בתירגומו העברי (1972) נכתב כי “סידהארתא” קרוב ביותר ל“זאב הערבה” (1927). בעיניי “זאב הערבה” הוא מספריו הפחות טובים של הסה, ואם הופיע לפני זמן לא רב בתרגום עברי באותה הוצאה, אין זו סיבה לכרוך באופן מלאכותי שני ספרים כה שונים זה מזה ברמתם, רקעם ותוכנם. בעיניי קרוב “סידהארתא” ביותר ל“נרקיס וגולדמונד”, והם מספרים סיפור דומה בעל משמעות דומה.

בסיפור “נרקיס וגולדמונד”, גולדמונד הוא הגיבור הנודד, האמן המתלבט, פסל במקצועו, רודף נשים ותענוגות ומחפש את משמעות החיים האמיתיים בדרך של ההתנסות והסבל.

נרקיס מסתגר בגיל צעיר במנזר ומקדיש את כל חייו לרוח ולמצוות האמונה. למרות שנרקיס עולה בכוחותיו האינטלקטואליים על גולדמונד, הרי האיש האמיתי בסיפור הוא גולדמונד ולא נרקיס.

דבר דומה מתרחש ב“סידהארתא”. אף כאן לפנינו סיפור מעשה בשני חברים, גווינדא וסידהארתא. סידהארתא, בן לכוהן בראהמיני, צעיר מוכשר ומשכיל, מורד באביו ויוצא לדרך ארוכה של סיגוף והתגברות על הגוף ואיפוס העולם החיצוני בהדרכת הטאמאנים השוכנים ביערות. אליו נילווה חברו הטוב ומעריצו גווינדא. כאשר מגיעה אליהם בשורתו של גוטאמא בודהא הם עוזבים את הטאמאנים והולכים לפגוש אותו. תורתו משפיעה עליהם עמוקות, אך כאן גם מתפצלות דרכיהם ממש כשם שהתפצלו דרכיהם של נרקיס וגולדמונד.

גווינדא מצטרף אל נזיריו של בודהא ומקדיש את חייו לדת ונעשה נזיר ובסופו אב מנזר, ואילו סידהארתא, ממש כגולדמונד, אינו מוכן לשעבד את נפשו לתורה כתובה, לשקט ולשלמות הרוחנית המושגים על־ידי פרישה מן העולם. סידהארתא סבור שמי שמחפש ולומד אינו עתיד למצוא דבר, אפילו הוא הולך לאור תורתו השלמה ביותר של בודהא. סידהארתא סבור שצריך לחיות את האמת ולא לחפש אחריה. איש לא הגיע לנירוואנה כתוצאה של לימוד, אפילו בודהא עצמו אינו יכול להעביר את השלווה והשלמות שלו לאחרים על־ידי הוראת תורתו. על האדם להתנסות ולהגיע בעצמו אל השלווה והאמת.

החלק הראשון של הספר מסתיים ביקיצתו ובחזרתו של סידהארתא אל עולם הטבע ועולם בני־האדם, זה העולם אשר קודם לכן ראה בו תרמית חושים ומאגיה, תופעה־חולפת. ניסיונו של סידהארתא להמית את האני המקרי של החושים רק פיטם בו את האני המקרי של המחשבות והלמדנות. “מעולם לא הגיע אל עצמותו ממש כיוון שביקש ללוכדה ברשת המחשבה.” (עמ' 38).

עתה הוא מגיע למסקנה כי הדרך היחידה להתגבר על האני של החושים היא לחיות אותו עד תומו. אחת מפגישותיו הראשונות בחייו החדשים היא עם אישה המניחה לו לנשק את פטמת שדהּ ומעוררת את כיסופי החיים של העלם אשר טרם ידע אישה. כך בדיוק קורה לגולדמונד, אשר עוזב את נרקיס ואת המנזר לאחר שהוא פוגש ביער אישה צעירה בשם ליזה המעוררת בו את כיסופי האהבה ומלמדת אותו כיצד לאהוב אישה. וכשהוא בורח מן המנזר הוא אומר לנרקיס: “החיים עצמם באו אליי. הריני הולך, – – – הריני בורח.” (“נרקיס וגולדמונד”, הוצאת אמנות. 1932, עמ' 102).

ההבדל בין גולדמונד לסידהארתא הוא שגולדמונד נעשה אמן המעצב בחומר ואילו סידהארתא נעשה אמן־החיים המנסה להגיע אל האמת והשלווה לא באמצעות היצירה אלא רואה את חייו כיצירתו הבלעדית.

לאחר חיי נדודים רבים דרך נשים ודרך האמנות חוזר גולדמונד למנזרו של נרקיס, שם הוא יוצר את יצירותיו השלמות והגדולות ביותר, יצירות דתיות, בפיסול ובציור, ומגיע דרך האמנות אל אותה אמת שנרקיס האינטלקטואל נשאר תמיד בריחוק ממנה, וזה מביא את נרקיס לומר:

“וכלום לא היה זה אולי פשוט יותר, ילדותי ואנושי יותר לחיות חיים של גולדמונד? כלום לא היה לבסוף בזה אומץ־לב וגודל יותר להתמסר באמונה לזרם מעורבל ואכזרי זה, לחטוא חטאים ולשאת את כל תוצאותיהן המרות, מלעמוד מחוץ לחיי העולם בידיים רחוצות ולחיות חיים טהורים, לנטוע לי עצמי גן־מחשבות נאה, מלא הרמוניה, ולטייל נקי מחטא בין ערוגותיו? אפשר שקשה יותר ויש בדבר משום עוז־נפש ואצילות־נפש יותר לנדוד בנעליים קרועות ביערות ובדרכים, לשאת עינויי שרב וגשם, רעב ומחסור, למצות את כוס התענוגים ולשלם בעדה בייסורים. גולדמונד הוכיח לו, מכל מקום, כי אדם שנוצר לגדולות עשוי לשקוע עמוק במערבולת החיים ושיכרונם העכור, עשוי להתלכלך באבק ודם, בלי להנמיך את שיעור קומתו, בלי להמית את רוח האלוהים אשר בקירבו, ושהוא עלול לתעות במחשכי תהום, בלי לכבות את אש הקודש וכוח היצירה שבנפשו.” (עמ' 406–407).

נרקיס מציל כמה פעמים את גולדמונד מסכנה לחייו, ממש כשם שגווינדא נוהג בסידהארתא. כאשר גולדמונד נעשה זקן, חולה ונוטה למות, “ליבו של נרקיס בער בקירבו מכאב ואהבה, הוא גחן עליו חרש ועשה דבר, אשר בכל שנות ידידותם הרבות לא עשה כמוהו, הוא נגע בשפתיו, בשערו ובמצחו של גולדמונד.” (שם, עמ' 415).

וכך גם תמונת הסיום של “סידהארתא”, גווינדא נעשה אחד הכוהנים הגדולים של המאמינים בגוואטמא בודהא לאחר שהאחרון הסתלק מן העולם הנראה לעין. סידהארתא נעשה באחרית ימיו דוברן על פני הנהר, ומשיג את השלווה האמיתית.

בפגישה האחרונה של גווינדא, הנזיר המלומד, עם סידהארתא הדוברן העני, מבקש ממנו סידהארתא שיישק לו על מצחו. גווינדא קרב־רוכן אליו ונוגע בשפתיו על מצחו, ואז מתחולל בו דבר מופלא. תחת פני רעו הוא רואה בהם נהר זורם של פרצופים, גלגול של דמויות ופרצופים:

“נתונים באלפי זיקות, עוזרים איש לרעהו, אוהבים, שונאים, משמידים זה את זה, על מנת לחזור ולהולידם.” (“סידהארתא”, עמ' 120), והוא מבחין אצל סידהארתא ב“חיוך זה של האחדות החופפת על זרם הדמויות, חיוך זה של החד־זמניות החופפת על אלף הלידות והמיתות, וחיוך זה של סידהארתא היה דומה בכול לחיוכו השקט, הרך, הסתום, ספק של טוב־לב, ספק לעגני, חכם ואלף־גוני של גוטאמא, הבודהא, כפי שהוא עצמו ראהו תוך יראת הכבוד מאה פעם. וידע גווינדא: כזה חיוכם של המושלמים. – – – חיוך שקט, חיוך קל ורך התפרס עליהן, ספק של טוב־לב, ספק לעגני, אותו חיוך עצמו שהיה נראה על פניו שלו, של הנשגב.” (שם, עמ' 121).

וכך מסתיים הסיפור: “שני הימים האחרונים ישב נרקיס מראשותיו וראה איך כבה. דבריו האחרונים של גולדמונד בערו כאש בנפשו.” (“נרקיס וגולדמונד”, עמ' 424).

בשני הספרים נמצאת מנצחת אפוא דרכו של האדם שדחה את הראציו ואת שלוותה של הדת, ואשר צלל אל תוך החיים והתנסה בהם. פניהם חרוצות הקמטים של גולדמונד וסידהארתא נושאות עקבות כל המסות וניסיון החיים העשיר שעברו עד שהגיעו לבשלות. זו בשלות שאינה ניתנת להגדרה וגם אי־אפשר ללמדה לאחר. אין לנסחה במילים. זו טעותה של כל שיטה מחשבתית וכל דת. על כל אדם שומה להתגבר על האני שלו ולהגיע אל השלווה, ואין ניסיונו וחוכמתו של האחד יכולים להועיל כהוא־זה לדרך חייו ולישועת נפשו של האחר.

אפילו סידהארתא החכם נכשל באחרית ימיו בשאפו לחסוך מבנו את דרך הייסורים ולחנכו באותה שלווה של הסתפקות במועט אשר אליה הגיע סידהארתא רק לאחר היותו למעלה מבן ארבעים, ולאחר שזנח חיי עושר ותענוגות. הבן מתמרד. עליו לעבור לבדו את כל הדרך הזאת ואין הוא יכול להשתמש לתועלתו בניסיון חייו של אביו ממש כשם שסידהארתא מרד באביו והכריחו לתת את הסכמתו להליכתו של סידהארתא אל הסגפנים ביער. הליכה אשר ממנה לא חזר סידהארתא מעולם לבית אביו.

כשקוראים ב“סידהארתא” אפשר להבין את ההשפעה הרבה שמשפיע הספר על הדור הצעיר באמריקה ובאירופה בשנים האחרונות. זהו ספר חינוכי ממדרגה נעלה, הקורא לאדם הצעיר למרוד כדי להכיר את עצמו. ואולם עזיבת בית ההורים החם, המסודר והנוח, וזניחת הביטחון שבלימודים ובמעמד, וההליכה אל הנדודים ביער, בעולם, אל הסגפנות ואל אי־החשבתה של כל נוחיות חיצונית, ניקיון ועידון – כל אלו, המשותפים לסידהארתא ולתנועת ה“היפיס”, אינם אלא שלב ראשון של התבגרות ומרד בחיי הצעיר.

סידהארתא מבין כי צריך לצלול בתוך העולם החושני ועולם המעשה, בתוך ה“סאנסארה”, אם חפצים להגיע לשלווה אמיתית. מי שנשאר סגפן ביער דומה לנזיר הבורח מן החיים, לגווינדא ולנרקיס.

סידהארתא פוגש בפילגש יפה, קמאלה, ולומד אצלה את כל תענוגות האהבה החושנית, והוא פוגש סוחר עשיר ולומד אצלו את דרכי המסחר ומתעשר. בראשונה נשאר סידהארתא טאמאני בנפשו, כלומר, סגפן. הוא מתענג למראה “האנשים־הילדים”, כל אלו שרודפים אחר הפרוטה, שמצטערים על הפסד כספי ושמחים ברווח, שתולים כל תקוותיהם בילדיהם, במשפחתם וברכושם. הוא חי כמו מתוך “אליבי”, באי־מעורבות, משום שלֶקח חיי הסגפנות: לדעת לחשוב, לדעת להמתין, לדעת לצום – עומד לו להצליח בכל דרכיו מפני שאינו לוקח ללב הפסד או ניצחון ואינו נתון לקוצר־רוח, לכעס ולשאר תנודות שבנפש.

אבל לאט־לאט שוקע סידהארתא בתוך ה“סאנסארא”, בתוך החיים העכורים, הכבדים, נעדרי הרוחניות, המשופעים בתענוגות חושניים של משכב, מאכל־ומשתה ומשחקי־מזל. הוא נעשה סוחר מחמיר וקטנוני. יש שבלילות הוא חולם על כסף. הוא מזדקן, מתכער, נתפס לרגשות בושה ומיאוס בעצמו, ובורח מהן שוב אל משחקי המזל. “אל אובדן החושים שבתאוות־הבשרים, שביין, ומכאן חוזר חלילה אל יצר הצבירה והרכישה.” (“סידהארתא”, עמ' 64). ולבסוף קצה נפשו ביין, בפילגשים, בתפנוקי־החיים של איש עשיר, “אך יותר מכל קצה נפשו בעצמו.” (שם, עמ' 65).

וכאן מתבטאת גדולתו של סידהארתא, שיש לו אומץ לעשות את חשבון חייו בגיל שלמעלה מארבעים, בהיותו משופע בעושר, במלבושים נאים ובתענוגות חיים, לעזוב הכול אחריו ולחזור חסר כל אל היער כדי שלא לאבד את עצמיותו וכדי שלא להידמות לגמרי לכל אותם אנשים־ילדים אשר הוא בז להם וחש עצמו עליון עליהם בזכות ניסיון הסגפנות של נדודיו בימי הנעורים. והעזיבה השנייה קשה יותר. סידהארתא קרוב להתאבדות ורק צלילו של ה“אום” הקדוש העולה מנבכי נפשו מציל אותו מלהטביע עצמו בנהר.

לפני כמה שנים העלה פרופ' ארנסט סימון במסתו “אז איתם” (על שם הפסוק בתהילים י“ט, י”ז) את הרעיון של התמימות השנייה (“עיון”, כרך י“ד־ט”ו, 1963–64, מוקדש לש"ה ברגמן בן השמונים). עיקרו של הרעיון נעוץ בכך שאין כל רבותא בכך שהאדם הוא תמים ושומר על תמימותו. וגם להתפקח מן התמימות אין זה דבר יוצא מן הכלל. הקשה מכול הוא לזכות במדרגה הנעלה של התמימות השנייה, זו שלאחר ההתנסות העמוקה ופקוחת־העין בכל המסות והאכזבות שבחיי אדם. אין זה קשה להיות חכם. הרבה יותר קשה לשוב ולהיות איש תם. תם ולא טיפש. וגם לא עיוור ונזיר.

וזה מה שקורה לסידהארתא: הוא מצליח לזכות בתמימות השנייה ולהציל את חייו מאובדן משמעותם. להיות שמח בחלקו בתור דוברן עני על גדת הנהר, ולמצוא בנהר את שלוות חייו, מנגינתם ופשרם. ולכן הוא זוכה במדרגה הנעלה ביותר אחרי גוטאמא בודהא עצמו: הדרגה בה מביעות פניו את חיוכם של המושלמים, חיוכו של הנשגב, של בודהא. והוא מגיע לכך לא על־ידי לימוד מצוות ורעיונות אלא על־ידי ניסיון חיים.

אילו היה סידהארתא נשאר לתמיד בתקופת חייו המנוונת, בעושר החיצוני שבעיר, הוא היה מאבד את עצמיותו בכך שהיה נעשה דומה לכל היתר. הוא היה נמחק. ואילו ביושבו באחרית ימיו על גדת הנהר הוא לא איבד את עצמיותו אלא מיזג אותה בנשמת היקום כולו וזכה בשלווה אמיתית. האיש הבורח מעצמו ומן האני שלו אל הסתמיות אינו זוכה בשלווה. האיש המתבודד מתגבר על האני שבו על־ידי כך שהוא מגלה מתוך עצמו את ריתמוס החיים של הבריאה כולה.

נדמה לי כי אנשים צעירים כיום מושפעים בעיקר ממרד הנעורים של סידהארתא, מהליכתו הראשונה אל חיי הסגפנות ביער. רובם ודאי יחזרו, כמוהו (ואומללים ותועי־דרך יהיו אם לא יחזרו) – אל עולם המעשה, עולמם של “האנשים־הילדים”, תחילה מתוך אי־מעורבות, ויותר ויותר מתוך מעורבות, שקיקה ודעיכה. בכמה מהם יעמוד הכוח לעזוב הכול מאחוריהם בגיל שמעל ארבעים, וללכת שוב חסרי כול אל היער? רובם יסתפקו בזכר מרד נעוריהם כדי להצדיק את סתמיות חייהם שבהווה, כאילו כבר יצאו ידי חובתם כלפי הגשמת עצמיותם, ונואשו.

איש חכם היה הסה בכך שהראה כי ה“היפיס” האמיתיים הם אלה שחוזרים אל היער ואל הנהר בפעם השנייה, בגיל מבוגר, ועוזבים אחריהם מעמד, רכוש וחיי תענוגות, ולא אב שבור־לב כבימי נעוריהם.

את הספר הזה צריך לתת ביד כל איש צעיר לא רק כדי שיידע למרוד אלא גם לחזור אל החיים, ולא לאבד את עצמיותו, ולמרוד בשנית. והמרד השני קשה יותר, אכזרי ומסוכן יותר, וממנו כבר אין דרך חזרה.

* הרמן הסה: “סידהארתא”. סיפור נוסח הודו. מגרמנית: אברהם כרמל. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, תשל"ג, 1972. 122 עמ'.

אהוד בן עזר: במשך שנים, בשיחות עם תלמידים, בני־נוער וחיילים צעירים, הבאתי את סיפור סידהארתא כמשל לחיים של מימוש עצמי, זאת גם בתקופת שירותי במילואים [עד גיל 55] במדור מרצים של קצין חינוך ראשי [במלחמת ששת הימים עדיין הייתי חובש בפלוגת החובשים החטיבתית של חטיבה 10]. ואילו ממרום גילי היום, 82, נראה לי הסיפור של סידהארתא קצת פרימיטיבי וגם פאטאליסטי. במקום לשפר את מצבו של האדם, מכל הבחינות, ובייחוד בהודו, מציעים לו הזיות פילוסופיות.

כמוטו לחיים אני מעדיף את הציטוט מגתה או שילר, שהמורה שלנו לספרות כללית טוני הלה, מנהלת בית הספר תיכון חדש בתל־אביב, היתה חוזרת עליו בפנינו: “איש ייעוד טבעו כי יעש, לא תיפול עליו אשמה!”

עם זאת אינני יכול לשכוח אפיזודה הקשורה בסידהארתא, מתקופת ישיבתנו בשנת 2003 במרכז ללימודים יהודיים ועבריים בירנטון, ליד אוקספורד, שעליה כתבתי בשעתה ביומן:

26.5.2003. יום שני. במיניבוס של שמונה בבוקר אנחנו יוצאים לאוקספורד, ומשם ברכבת של תשע ורבע לתחנת פדינגטון בלונדון. כפי שקבענו מגיעה חברתנו הלונדונית מריון דייוויס לאסוף אותנו, ומתברר במכונית מפוארת עם נהג פרטי, שחור גבוה, דומני מניגריה, בשם ויקטור. מצטרפת עוד חברה שלה. יחד אנחנו נוסעים במכונית הפרטית השחורה למקדש (מנדיר) הינדי, בצפון־מערב לונדון, בברנטפילד רוד, ניסדן. השם המלא של המקדש, על שם מייסדו: שׁרי סוּאַמינַארַאיַאן מָנְדִיר.

בכניסה למקדש סידורי ביטחון כמו בנמל־תעופה וכמו בישראל. מאבטחים סביב שער הכניסה שבודקים כל מבקר, ובפנים אתה צריך להעביר את כל החפצים בגלאי מתכות כמו בטרמינל של נמל־תעופה. את רוב החפצים אנחנו משאירים במכונית, כי למקדש מותר להיכנס רק עם ארנק קטן ולא תיקים גדולים.

המקדש או המכלול עשוי שני אגפים ענקיים. האגף הימני, שמצופה ומקושט בעץ טיק בורמזי, מכיל אולמות גדולים להתכנסות, חדרי אוכל ואולם כושר גופני, חנות בכניסה, מקום להשיל נעליים לנשים, מקום להשיל נעליים לגברים, ועוד. האגף השמאלי הוא כולו מקדש שיש ענק, שיש איטלקי ובולגרי, שנשלחו להודו לשם עיצובם ופיסולם ומשם ללונדון, לבנייה. המבנה מאוד מרשים, מבחוץ כמו גם מבפנים. הרצפות כולן עץ, כי כל מי שנכנס משיל נעליו, והכול מהלכים בפנים יחפים או בגרביים. וכנראה שכך החובה ללכת גם בימי החורף הקרים.

מקבל אותנו הודי נעים הליכות, כבן חמישים, ושמו Shashi Kanabar והוא מעין יחצ“ן של המקדש שעימו יצרה מריון קשרים ביוזמתה והביאה לקירוב לבבות בינם לבין ישראל. אנחנו חולצים נעליים. אני זורק לתוך סל את ה”מתנה" שהבאתי, קובץ שיריה באנגלית של אסתר. כל מבקר צריך להביא “מתנה” כלשהי. חשבתי שמדובר בפגישה אישית. לא. אפילו לא היה למי להסביר מה הבאתי איתי. מעניין את זְקֵנתם.

שאשי מספר כי סידורי הביטחון הונהגו בעקבות התראות. המקדש ההינדי הוא מטרה בולטת מאוד לטרור איסלאמי. לפני ימים אחדים ביקרה במקום חבורה של מוסלמים, הסתכלו ויצאו, וקיים חשש שבאו לעקוב אחר סידורי הביטחון.

בחור צעיר ענוב עניבה, כולם כמובן יחפים, עורך לנו סיור באולמות הגדולים ומתפאר במידותיהם. על הבמה של האולם הגדול ניצבים שלושה פסלים שמרחוק ניראים כאנשים חיים, והם של האבות המייסדים של הכת, וציוריהם גם תלויים על הקיר מאחור. כל המצויירים והמפוסלים, כמו גם כל חברי הכת החיים ­– צבועים לא רק נקודה האדומה באמצע המצח אלא הנקודה תחומה במעין חי"ת גבוה של קו אדום דק, שיושב על הנקודה ומכיל אותה. המדריך מתפאר במידות הענקיות של האולם, ומסביר באנגלית, קשה להבנה קצת, על עיקרי הדת של הכת, שכולה אנושיות ופתיחות ומעשים טובים והכול בתוך ההינדואיזם.

– – –

תוך ירידה ושיטוט פה ושם, וגם מבט החוצה מהמרפסת הגדולה הצופה אל המדרגות המוליכות למרום המקדש, מביאים אותי לאולם גדול יחסית שבו מקבל את פניי בפינה אשקר ויהארי סוואמי. הוא לא זה שעומד בראש המקדש. שם הסאדו העומד בראש המקדש כיום הוא Pujya Atma Swaroop Swami. האמת היא שאשְקר אינו איש שיחה קולחת, ואולי הוא נוהג כך בכוונה. הוא בעיקר מקשיב ומדי פעם שואל שאלות. אני מניח שהוא צעיר ממני בעשרים שנה. גם הוא יחף ולבוש בגלימה הכתומה־הכהה.

אני מציג עצמי כסופר עברי השוהה באוקספורד. נותן הרצאה קצרה על יחסי ישראל והודו. אומר שאנחנו שמחים להיות איתם עכשיו ביחסים קרובים יותר. מספּר על נוער ישראלי שמחפש קצת שלווה בהודו אחרי הלחץ שבו הוא חי בישראל. על כך שלא ההתנחלויות הן הסיבה לכך שאין שלום אלא ההתנגדות הפלשתינאית והכלל־ערבית לעצם קיומה של מדינת ישראל. על כך שאין סיכוי לשלום בעתיד הניראה לעין, והדבר קשה מאוד כי אנשים צעירים רוצים תקווה ואינם משלימים עם המצב. ומסיים באומרי כי למרות השוני הגדול שבין יהדות להינדואיזם (אולי אפילו אמרתי בודהיזם), יש מקום לברית עמוקה בין הודו לישראל בגלל הסכנות המשותפות והמצב הפוליטי העולמי. ואנחנו בישראל כמובן שמחים על כך.

בן־שיחי מקשיב ברצינות וכמעט שאינו תורם משלו דבר לשיחה רק מביע מעין הסכמה מנומסת לדבריי, לציין שהבין אותם. לא למדתי ממנו כלום.

בכמה הזדמנויות איתו, וגם עם שאשי, אני, מתוך רצון לקרב את רוחה של הודו אלינו, בישראל, מספר כמה השפיע עליי ועל רבים מבני־דורי הספר “סידהארתא” של הרמן הסה המספר על נעוריו וחייו של בודהא, וכיצד מצאנו בספר משל על חיי האדם בכלל, ואפילו נהגתי לשוחח על הספר עם חיילים צעירים בעת שירותי כמרצה במילואים כסיפור של הגשמה ומימוש עצמי.

איש מבני שיחי לא שמע על הספר “סידהארתא” ולא על הרמן הסה. אך מה שיותר מוזר הוא שאני לא שמתי לב שבשום מקום במקדש של כת הסאוואמינאריאן אין זכר לפסליו הידועים של בודהא, היושב בשיכול רגליים והוא בעל ידיים רבות. חשבתי כניראה שזה מובן מאליו שלא רואים אותו אלא רק את האלים של הכת שלהם, שהם פרטיים יותר.

רק בערב, כאן בירנטון, כאשר פרופ' יונתן גולדשטיין הסינולוג קופץ להראות לנו תרגום סיני של “מדינת היהודים” של הרצל, ואני מספר לו על הכת והמקדש שבו ביקרנו היום ­– הוא תופס ראשו בשתי ידיו ואומר “אוי וי! הלא ההינדו והבודהיזם קרובים כמו היהדות והנצרות, אלה שתי דתות שונות! אין ביניהן קשר, כי בודהא היה רפורמטור בשעתו, כמו לותר, ובבודהיזם לא קיימת שיטת הקסטות, ואילו אצל ההינדים עדיין היא קיימת, ובייחוד כת הטמאים,” חסר היה לי רק לשאול אותם עליה במקדש!

בקיצור, עשיתי פאשלה רצינית כאשר שיבחתי את בודהא, לפי ספר של הסה, באוזני הינדים שלא שמעו על הספר והסופר ובעיניהם בודהא שייך לדת אחרת! מתברר שמרבית הודו היא הינדית, ואילו הבודהיזם נפוץ יותר במדינת אחרות במזרח הרחוק.

עם זאת, הגישה של ההינדים שפגשתי היא כניראה כל־כך מיסיונרית, והרי גם לפי דתם הם מצווים להיות נחמדים ואדיבים לכל אדם, ולא אלימים – שעל כן אפילו לא תיקנו את טעותי ולא הסבירו לי את השוני ביניהם לבין הבודהיזם.

אהוד בן עזר: לשווא הן מחכות    🔗

לְכָל אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ בָּנָנוֹת שְׂרוּפוֹת בַּקָרָה

יוֹשֵׁב וּמְחַשֵּׁב לִבּוֹ בִּקְרוֹן רַכֶּבֶת רֵיק –

הָעוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ לְחֵיְפָה. קוֹרֵא בְּ“סִידְהַארְתָּא”

סִפּוּר נֹסַח הוֹדוּ בְּאוֹתִיוֹת עִבְרִיּוֹת.

(תְּקוּפָה אֲרֻכָּה פָּחַדְתָּ מִן הַמִּלִּים הָרָמוֹת).

בְּרֵכוֹת הַמֶּלַח שֶׁל עַתְלִית,

יָם רוֹגֵשׁ וּנְסִיעָה שְׁקֵטָה

לִפְגֹּשׁ מְשׁוֹרֶרֶת זְקֵנָה, חוֹלָה מְאוֹד.

נִזְכָּר כִּי בַּבְּדִידוּת יַכִּיר אָדָם אֶת עַצְמוֹ

מְהַרְהֵר בַּנָּשִׁים שֶׁמְּחַכּוֹת לוֹ בְּבָתֵיהֶן

וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהַחְלִיט.

הַדֶּרֶךְ קְרוֹבָה לְקִצָּהּ.

סִידְהַארְתָּא פָּגַשׁ בַּפִּילֶגֶשׁ הַיָּפָה

לוֹמֵד נְשִׁיקוֹת אֲבָל לִבּוֹ לֹא עִמּוֹ

בִּבְדִידוּתוֹ יַשִּׂיג אֶת כָּל מַאֲוַיֵּי לִבּוֹ –

וְנִרְגָּע. לַשָּׁוְא הֵן מְחַכּוֹת.

ינואר 1973

* מתוך קובץ השירים “יעזרה אלוהים לפנות בוקר”, שירים 1955–1955– בהוצאת אסטרולוג 2005