עברית: 1941
פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.8.1970
לאחר הופעת התרגום העברי של “הינריך הירוק” לגוטפריד קלר נעשית (לפחות לקורא העברי) הקריאה ב“פטר קמצינד” ברורה יותר. מה עוד שהסה עצמו מעיד על ההשפעה הגדולה שהשפיע עליו גוטפריד קלר:
“לאחר שהתחלתי לבער את ביכורי פיוטיי ולראות את כל מעשה־הכתיבה שלי מתוך פקפוק ואי־אמון,” מספר פטר קמנצינד, “נפלו לידי בדרך מקרה כרכים אחדים משל גוטפריד קלר, ומיד קראתים פעמיים ושלוש בזו אחר זו. עתה ראיתי פתאום עד מה מאוד רחוקים היו חלומות הבוסר שלי מהאמנות הכנה, החמורה, האמיתית. עמדתי ושרפתי את שיריי ואת סיפוריי והסתכלתי בעולם מפוכח ועצוב תוך הרגשה מענה ומדכאה של מפח־נפש.” (עמ' 33).
מולדתו של פטר קמנצינד היא כפר בודד בחיק האלפים, ואת תחושת פסגות ההרים המושלגים הוא נושא עימו כל ימי חייו. הרמן הסה נולד בשנת 1877 בגרמניה הדרומית, ואחר כך גר בשוויץ. “פטר קמנצינד”, כרומאן העוסק בהתהוותו של אדם, יש בו ודאי לא מעט מחוויותיו האוטוביוגראפיות של הסה, וגם בכך דומה הספר ל“הינריך הירוק”. בעצם הולך פטר קמנצינד בעקבות ההסתכלות המפוכחת והעצובה של הינריך הירוק. שניהם נערים שוויצריים הגדלים מתוך קירבה לטבע. קמנציד – בכפר בהרים, והינריך – בפתאי־עיר ואצל קרוביו בכפר. בהתבגרם הם זונחים את משפחותיהם, קמנציד – את אביו, והינריך – את אימו, ויוצאים למקום תורה ולימודים. הינריך רוצה להיות צייר (חברו הטוב הוא צייר) וסופו שהוא פונה לספרות. גם קמנצינד מצוי בחברת צייר, ידידו הטוב, מושפע ממנו, ופונה לכתיבה, אלא שאינו מתייחס ברצינות לכתיבתו.
שניהם חוזרים לבסוף למחוזות ילדותם וכאילו מתייאשים מן הכתיבה. הינריך הירוק נעשה אזרח מכובד של הקנטון שלו, ונושא בתפקיד ציבורי שיש עימו משום הטבת תנאי חייו של העם (וכך אמנם היה גורלו של גוטפריד קלר עצמו), וגם קמנצינד חוזר לכפרו שבהרים, מוותר על איטליה שטופת־השמש, על אהבותיו וקשריו עם עולם הספרות, ונוטה שכם לעסוק בטובת אנשי הכפר, מסתגל אליהם, הולך מדי ערב לבית־המרזח, כמנהג אביו ודודו, ובסיום הספר עולה בדעתו לחכור את בית־המרזח, למען לא ייפול המקום החביב בידי זרים.
גוטפריד קלר (1819–1890) היה בעל־מום, ועובדה זו קבעה באורח מכריע את גורל חייו ורווקותו. לגבי הינריך הירוק אין פרט זה מוזכר כלל ועיקר, ורק כאשר אתה מקשר את גורל חייו של קלר לגורל גיבורו האוטוביוגראפי, הינך מבין את הכישלון ביחסיו עם נשים, את אכזבותיו בהיותו נער, וכל הקשיים שעברו עליו עד שביסס לעצמו מעמד כלשהו בחייו.
מעניין כי דמותו של נכה חכם בשם בופי ממלאה חלק מכריע בספרו של הסה. קמנצינד, עייף מחברת אנשים מלומדה, מתחבר אל נגר עני ואל בני משפחתו, ושם הוא מכיר את בופי, אחיה של האישה, שהוא גיבן, נכה וכבול מילדותו לכיסא־גלגלים. תחילה הוא נרתע מקירבתו של בופי, אולם לאחר זמן הוא מתקשר אליו באהבה חושנית־כמעט, אף מביא לו ספרים לקריאה, ושוב חוזר כאן שמו של גוטפריד קלד:
“מכאן באתי להציע לו ספרים לקריאה, והוא הודה לי על זאת. כשהצעתי לו את ירמיאס גוטהלף, נמצא כי הוא יודע כמעט את כל כתביו, אך את ספריו של גוטפריד קלר לא ידע עדיין, ואני הבטחתי כי אשאילם לו.” (עמ' 166–167).
אולי אני מסתכן בהשערה לא מבוססת אם אומר, כי באהבת פטר קמנצינד לבופי מבקש הרמן הסה להביע את אהבתו לגוטפריד קלר. כי אכן קשה להבין אחרת את סיפור אהבתו של קמנצינד לבופי, כיצד הוא מעבירו אליו לביתו, פורש עליו את חסותו ומטפל בו, והרגשתו העצמית היא כאילו נשא אישה. מותו של בופי הוא שגורם לקמנצינד לשנות את חייו כליל. אלא שבמקום להגיע לאיטליה הוא חוזר לכפרו שבהרי האלפים.
אחת התמונות היפות שבספר קשורה אף היא בבופי. קמנצינד יוצא לטייל ביום ראשון עם הנגר ובני ביתו, לשתות יין בגן־הפונדק. והם נהנים מאותה הקלה פורתא שבאה להם בהיפטרם משהייה במחיצת הגיבן. אולם הנוחם תוקף את קמנצינד, המתאר לעצמו את עצבותו של הגיבן, היושב סגור, גלמוד ונוגה בתוך הבית השוקע בדמדומים, ואפילו אור אין ביכולתו להעלות. קמנצינד נפרד מן החבורה, משאיר את יינו על השולחן, וממהר אל העיר, אל הבית. בעומדו לפני הבית מתברר לו פתאום כי הדלת נעולה ואין מפתח בידו, ואולם מתוך הבית הוא שומע קול שירה, בעל המום הסגור שר חרש, בקול רך ומתלונן, שיר אהבה עממי.
“ידעתי כי ימים רבים לא שר, ולפיכך נגע עד ליבי הדבר, בשומעי מאחורי הדלת איך הוא משתמש בשעה השקטה כדי לשמח את נפשו במקצת על פי דרכו. זה דרכם של החיים תמיד: אוהבים הם לסמוך אל מאורעות קשים ותנועות־נפש עמוקות – את המצחיק והמבדח. – – – עומד אני על המדרגות מתוך כוונה לנחם את האיש המסכן, להראות לו את דבר השתתפותי בצערו ולהנעים עליו את שעותיו הארוכות, והוא יושב לו בתמימות מבפנים ושר, ואילו הודעתיו על עמידתי כאן, על־ידי צעקה או על־ידי דפיקה, היה ודאי נבהל.” (עמ' 166).
ואמנם, מאותה שעה, שבה נוכח קמנצינד בעצמאותו הנפשית של הגיבן, מתקשרת ביניהם ידידות אמיצה, שראשיתה, כמסופר, בכתבי גוטפריד קלר, הסופר הנכה אף־הוא, שאותם מביא קמנציד לקריאה לידידו החדש.
“נרקיס וגולדמונד” של הסה הופיע אף הוא לפני שנים רבות, בתירגומו של יעקב פיכמן, בשלושה כרכים דקים של “ספריה לכל” בהוצאת “אמנות”. ומתי נזכה בעברית ל“משחק פניני הזכוכית”? האומנם רק לאחר שהסה, המסון ודומיהם ייעשו שוב אופנתיים במערב, וספריהם יופיעו במהדורות חדשות, יהיו כשרים לחזור ולבוא בקהלנו העברי?
* הרמן הסה: “פטר קמנצינד”. סיפור. ספריית רימון. הוצאת “מסדה” תל־אביב. בסיוע מוסד ביאליק. תרגם מגרמנית ש. הרברג. 1941. 200 עמ'.
הערה מאוחרת: שנים רבות היינו נפגשים במוצאי־שבתות בדירתו הקטנה של הסופר יהושע קנז ברחוב עמדן בתל־אביב, והאורח הקבוע ביותר בחבורה הקטנה היה העיתונאי והסופר משה נתן. אחד הסיפורים החביבים עליו, אותו היה חוזר ומזכיר בהקשרים שונים, היה סיפור עליזותו של בופי הגיבן הבודד, אשר פטר קמנצינד מרחם עליו וממהר לבוא אליו כדי לעודדו, מה שמתברר שלא היה נחוץ כלל. משה נתן עצמו היה אדם בודד ומת בגיל צעיר בתאונת דרכים.