רשימה של אהוד בן עזר בעיתון “דבר” מיום 9.3.1979

עכשיו נוסע משה נתן אל הארצות שמעבר לאלימות ולפחד, אל המחוזות שמעבר לאהבה ולייסורים, במרפק קפוא מתאונתו הראשונה, ולבוש מעיל־של־מירדפים, הוא רודף אחר סרט קולנוע חדש, שבו אולי מראים כיצד הוא נדרס בתאונה מקרית בבית־קולנוע נידח בעולם של רפאים ובהשתתפות טובי הכוכבים, שהם גיבורי חלומותיו מילדות במעברת יד־המעביר, שחשבונה־שלו, שחשבונו־שלה, עם תל אביב לא נסתיים עד שלא נהרג בגלגלי אוטובוס קו עשרים וחמש, שהיה חלק בלתי נפרד מחייו, חיי הולך־רגל עירוני מתמיד בין תחנות של ידידים תרבותיים.

הוא מת צעיר אפילו מברנר, אשר אחר מותו התחקה בג’יפ צבאי עם נהג ורשמקול כשהם נוסעים מזקן לזקנה בארץ הזיכרונות של אחרוני העלייה השנייה, במשך חודש, חודשיים, אולי חצי־שנה, של עריכת משפט אל משפט בסכין־גילוח, עם טכנאים עצבניים, באולפן גלי צה"ל, בתוכנית־רדיו שטרם היתה כמותה, מעשה ידי נער בולגרי אגוצנטרי ויפה־עיניים.

עכשיו נוסע משה נתן אל העולמות הבדויים אשר בהם היה חי בחייו. עכשיו נעשה גופו חסר־מציאות כשם שבהיותו מציאות הוא ערג אל היפוכה וחי בבדות, באותו עולם־ביניים של מחוזות התיאטרון, הספרות והקולנוע, שהם לא רק בגדר תחליף־לחיים אלא גם מעין ראי־למוות ולהתנסות חושנית בו, על הסף. תמיד על הסף. ועכשיו הוא נופל אל תהום של שיכחה, כשם שבחייו החל נופל, לבסוף, אל תהום של אושר.

לבוש מעיל של מירדפים הוא נופל בראשונה אל תהום מצוקי סידנא־עלי, חוזר אל נחלי הדיו ואל תעלות הדם, אשר בהם כתב את “המלחמה על ירושלים”; כתב בחדרו, רחוק מן הקרב, שקדן והיסטרי, סיפור של ניצחון והרג, תפאורה של מערכה של מקריות אכזרית בנוסח הרם של “מלחמה ושלום” המבקש להראות שההיסטוריה חזקה מכל מצביאיה, כתב בן־זקונים ברי“ש מתגלגלת ובלמ”ד עמום של בולגרים וכעכים.

עכשיו נוסע משה נתן אל ארצות האופל אשר עימו הזדהה וממנו פחד. אל המחוזות אשר בהם כמו בסרט־קולנוע – הוא היה הרוצח והנרצח גם־יחד; הוא היה חי ב“הנסיכה האמריקאית”, ב“בדם קר”, בברנר, והמשותף לכל אלה היה מיתוס מוות, מוות שבא ברצח, רצח שמתרחש ונודע לנו כמו במחזה – עם לייטמוטיב והרבה תפאורה ויסוד דוקומנטארי שנעשה תיאטרלי, וחיים שהם מעין נשף של מסיכות עם רוצח אמיתי שמסתתר ביניהן. וקינאה סתמית, עמומה ואפלה, רובצת לפתחו של כל מה שהוא בהיר ומאושר והיא זוחלת לרוצחו והיא אף רוצחת אותו לבסוף, כמו את קנדי, וכל זה נתרחש בדמיונו של נער־מעברה תאב־דעת, בחור נקי ואקלקטיקן, שהפך עצמו בהתבגרו לכל מה שנתקנא בו בנעוריו, והמשיך לקנא ולהעריץ באחרים את עצמו ולחיות את חייו באמצעותם.

עכשיו סובב־נוסע משה נתן בעולם כשהוא מתבונן בנו מן הצד האחר של האקרן, מן הסוף להתחלה; בחלל־זיכרוננו הוא שט במרפק קפוא ובשיער־שיבה ובבגדים תוצרת־חוץ מן האופנה האחרונה. אולי היה כבר מזמן חותר אל אובדנו? אולי אובדן היה חותר בו, חותר אל בן־דמותו? בן־אדם קאפריזי, שאפתן ואוטודידאקט – שרצה וגם יכול היה להרשות לעצמו לחיות שנה בפאריס – נדרס בשנה הזו ברחוב ברודצקי בסצינת גלגלים מקרית כשבמוחו הצרפתית אשר למד לקראת נסיעתו וכל סבכי־חיי, אשר בהם טייל בין הצגות, ספרים, סרטים וידידים עד שהגיע אל תלולית החול האחרונה שעטפוהו בה זרי פרחים כחתונת־דמים שלו ושל עצמו והוא שוכב מונח מתחת לחופת תפילה שנאמרת בנוסח ספרד.

עכשיו נוסע משה נתן אל הארצות שמעבר לאלימות ולפחד, אל המחוזות שמעבר לאהבה ולייסורים.

* תוספת: את משה נתן היכרתי לראשונה בשנת 1963 כאשר יצא לאור ספרי הראשון “המחצבה” ב“ספרייה לעם” של הוצאת “עם עובד”. באתי למערכת “במחנה” לפגישה עם העורך יצחק ליבני, שישב בבניין המערכת בפינת רחוב קפלן ודרך פתח־תקווה, כדי להציע שיראיינו אותי על הרומאן. לליבני היה כבר אז חוש מפותח להבחין בין סופרים חשובים ללא־חשובים, והוא קרא לחייל־כתב של השבועון, משה נתן, כדי שיטפל בי, ויצא מן החדר; ואני יכול לומר בביטחון שזו היתה גם ההתייחסות היחידה שלו אליי כסופר במשך 44 השנים שחלפו מאז, כי הוא הריח מיד שאני לא הטיפוס שיכול לספק לו את הסחורה הסנובית של התחככות ב“צמרת” הספרותית. לא עברו שתי דקות וגם החייל הצעיר ויפה העיניים, במדים – יצא, בבקשו ממני לחכות לו כי מיד הוא חוזר.

חיכיתי חמש דקות, עשר, רבע שעה, כי חשוב מאוד היה לי שידעו שספרי הראשון יצא לאור – ורק אחרי חצי שעה או יותר קמתי ויצאתי מהמשרד הריק.

לאחר שבועות אחדים התפרסמה ב“במחנה” ביקורת קטלנית על “המחצבה” מאת דוד ויינפלד, שחתם בשם בדוי, ד. כרמי, כחלק משירות המילואים שלו, ביקורת שבה קבע כי עורכי “הספרייה לעם” היו כנראה בחופש כאשר אושרה הוצאתו לאור של הרומאן. לימים עשינו יחד סוף־שבוע בסיני בהרצאות לחיילים, ודוד התנצל בפניי מבלי שביקשתי זאת ממנו ומבלי שהזכרתי כלל את ביקורתו הנבזית.

לאחר שנים לא רבות שבתי ופגשתי את משה נתן בביתו של יהושע קנז. משה נשבע לי כי לא היתה לו שום כוונה רעה בכך שהסתלק ממני אלא שיצחק ליבני היה מטיל עליו עוד ועוד עבודות וזו היתה דרכו להוריד מעליו את הנטל העודף.

התיידדנו בעירבון־מוגבל, בעיקר בזכות יהושע קנז שהיה ידיד של שנינו והיינו נפגשים בביתו, בחבורה, בעיקר במוצאי שבתות. (לאחר שמשה נהרג, ויהושע חזר מפריס, לא חודשה המסורת כי היתה הרגשה, לפחות לי, כי מרגע שנתכנס כולנו בחבורה – תחל רוחו של משה לרחף בינינו, וגם ידענו בדיוק מה יאמר ועל מה יתלונן).

משנת 1966, שבה עברתי לגור בתל־אביב, ועד שנת 1979 שבה נהרג משה נתן, היינו מתראים לעיתים קרובות. משה היה אז חסידו ומפרשו הגדול של ניסים אלוני, ולא הסתפק בביקורות אלא היה יושב באולם מרגע שהחלו החזרות על כל מחזה חדש, וכותב אחר־כך בעיתונו “מעריב” מאמרים או כתבות על פני עמודים רבים ודחוסים שבהם גם עקב אחר כל השינויים שערך אלוני בטקסטים שלו מחזרה לחזרה.

פעם אחת העלה אלוני מחזה חדש כאשר משה נתן היה בחוץ־לארץ ולא ליווה את העבודה עליו בכתבותיו. ההצגה הצליחה יותר מקודמותיה משום שהפעם כתבותיו הארוכות של משה ב“מעריב” לא הפחידו את הקהל מללכת לראות את אלוני.

במשך כל השנים הללו, שבהן היה עיתונאי תרבות וספרות מן הצמרת, הקפיד משה שלא לכתוב מילה עליי ועל ספריי אף כי קרא את כולם והיו לו הערות רבות; וכאשר הזמינו אותי להרצות בפו"ם על הערבי בספרות העברית, והוא בא עם יהושע ונילי (פרידלנדר), כאורחיי, הוא הקפיד לומר לקהל הקצינים שלא צריך לקחת ברצינות את האבחנות שלי ואת ההסתמכות שלי, בין השאר, על ספריו של מוֹיְשֶׁה שְׁמִיר.

בשנת 1968 הופיע ספרו הראשון והיחיד־בחייו של משה נתן, “המלחמה על ירושלים”. משה קנה בשעתו את עולמו בכתבות ענק ב“במחנה” על גיבורי פעולות התגמול. הניסיון שקנה בכתבות האלה, מבלי שהשתתף בפעולות עצמן, עמד לו כאשר כתב את “המלחמה על ירושלים”, והוא זכה גם שיהושע קנז יערוך לו את ספרו במחווה של ידידות. הספר היה לרב־מכר, ובצדק. זה היה אולי הספר הטוב ביותר, ספרותי אך גם דוקומנטארי, מבוסס על הצלבת עשרות עדויות – שנכתב על מלחמת ששת הימים, כאשר הזירה היא ירושלים.

אבל איש לא כתב על הספר בעיתונים. משה היה בהיסטריה. שוב עלה גם רגש הקיפוח של הנער ממעברת יד־המעביר. מה יהיה? וכמובן פונים לחבר, אליי, שכתבתי אז מדי שבוע כשתיים־שלוש ביקורות על ספרים חדשים כמעט בכל המוספים הספרותיים, כי מזה גם התפרנסתי. וכמובן שכתבתי, ב“משא” של “למרחב”, מאמר גדול שניתח את הספר וגם שיבח אותו מאוד, ובצדק, ולא מפני שהיכרתי את משה מחברו, אלא מפני שמאז לימודי הפילוסופיה הכללית באוניברסיטה הירושלמית אני חי לפי תורת המוסר של קאנט, האומרת שעליך לפעול כך שכל מעשה ממעשיך יוכל להיות גם לחוק כללי, ואין לפעילותך המוסרית שום קשר לתגמול, לתועלת, למצווה דתית או לכל הכרת תודה אחרת. ולכן מצפוני שלם עם מעשיי גם כאשר מחרבנים עליי.

לבסוף נהרג משה בתאונת דרכים טיפשית ברמת־אביב, אוטובוס קו 25 דרס אותו לא רחוק מדירתו, שאותה קנה בתמלוגים שקיבל מן “המלחמה על ירושלים”. הוריו הזקנים גרו בדירת שיכון קטנה לא רחוק משם, ובפעמים הנדירות שהזמין אותנו אליו (בדרך־כלל היינו נפגשים בביתו של יהושע קנז), היה מחביא מפנינו את הוריו בחדר סגור כי התבייש בהם או חשש מפני הבדלי המנטאליות כאשר יפגשו אותנו. הוא היה בן יחיד, בן זקונים, רווק.

יהי זיכרו ברוך.

ההספד שכתבתי על משה נתן שב ונדפס בכתבה ארוכה ויפה מאוד של גבי אלדור במקומון “העיר”. התוספת המובאת כאן נכתבה באפריל 2007. הרשימה על משה נתן יחד עם התוספת ניתנו בגיליון 234 של המכתב העיתי מיום 12.4.2007, במלאת 28 שנים למותו.

אהוד בן עזר