לוגו
Rosshalde By Herman Hesse
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 8.2.1974 תחת הכותרת: “הספר הלועזי – ‘רוזהאלדא’ להרמן הסה”


עם התעוררות העניין המחודשת ביצירותיו של הרמן הסה (1877–1962) אשר עקבותיה, תודה לאל, ניכרים גם במו“לות העברית (לאחר הפסקה של יותר מעשרים שנה בתרגום יצירותיו) אפשר למצוא כמעט בכל דוכני ספרי־הכיס האנגליים את מרבית ספריו: “דמיאן”, “נרקיס וגולדמונד”, “פטר קמנצינד” (כולם תורגמו בשעתו לעברית אך אזלו מהשוק), “סידהארתא” ו”זאב ערבות" (שהופיעו לא מזמן בתרגום עברי, בהוצאת שוקן), “משחק פניני הזכוכית” ו“רוזהאלדא” (שטרם תורגמו לעברית).

“רוזהאלדא” (1914) הוא אחד הרומאנים הראשונים של הסה, ומן הפחות ידועים. זהו רומאן אוטוביוגראפי בחלקו, אשר נכתב לאחר שהסה חזר ממסעו להודו, ובצל התפוררות נישואיו הראשונים. הוא היה נשוי לאישה מבוגרת ממנו, קפדנית ומחמירה, שלקתה במחלת עצבים ונשלחה למוסד. גם אחד מבניו היה חולה מסוכן. ולבסוף חונכו ילדיו במוסדות. המשבר הזה סיפק לו חומר לעוד רומאן, לא מן הידועים, “גרטרוד”.

רוזהאלדא הוא שמה של אחוזה באיזור יער ואגמים בשווייץ, בה חי הצייר יוהן וארגוט עם אשתו אדלה ובנם הקטן פייר. עוד בן מבוגר לזוג, אלברט, אשר בא בימי החופש לבקר את הוריו (ב־1912 עבר הסה עצמו לגור בשווייץ).

וארגוט הוא צייר ידוע, תמונותיו נמכרות היטב ומוצגות בגלריות מיוחסות בבירות אירופה, אבל חיי המשפחה שלו הרוסים לגמרי. זה כמה שנים שהוא חי בנפרד מאשתו. היא מתגוררת עם פייר הקטן בבית האחוזה, רוזהאלדא, ואילו וארגוט הוסיף לעצמו חדרי שינה ומגורים ליד הסטודיו שלו, המצוי גם הוא באחוזה, ושם הוא מצייר וחי חיי סגפן, כל חייו מוקדשים ליצירתו. הוא מתנזר מנשים, כמעט אינו יוצא למסעות, מסתגר, והופך את יצירתו להצדקה היחידה־כמעט לחייו.

אלברט, הבן הבכור, אינו יכול לשאת את אביו, ועומד כולו לצד האם. רקמת יחסים הדוקה בינו לבין אימו, ואל האב הם מתייחסים בחשדנות ובאיבה. מעטות הפגישות ביניהם, רק פעם ביום, ולעיתים פעמיים ביום, בשעת הארוחה.

האדם הקרוב ביותר לליבו של וארגוט, והאהוב עליו, הוא בנו הקטן פייר. אלמלא פייר היה עוזב מזמן את רוזהאלדא, מתגרש מאשתו ופותח דף חדש בחייו. אך אדלה אינה מוכנה לוותר על פייר, ומשום כך נמשכים חייהם השבורים והזרים יחד, ופייר הוא היצור האנושי היחיד הקושר אותם עדיין בעל לאשתו.

הפרקים הראשונים של הסיפור מתארים את סדר יומו של וארדוט, את פייר אשר התרגל לחלק את חייו בין שתי רשויות, האב והאם, ואת ביקורו של אוטו בורקהארדט, רעו מנוער של וארגוט, היושב דרך קבע באיי המזרח, בעל מטעים.

בפני בורקהארדט מנסה וארגוט להציג מראית־עין של חיי משפחה מסודרים, אך הידיד חש מיד בקור ובזרות, באותה מלכודת של יחסים לא־בריאים בה שקועים יוהן ואדלה.

בשיחת־ליל גלוייה עם בורקהארדט חושף יוהן וארגוט את כישלון חיי נישואיו, הפחד לאבד את פייר הקטן, והשתקעותו בבדידות השלווה ובשמחה הקרה של מעשה היצירה. בורקהארדט עושה כל שבכוחו כדי להוציא את ידידו מן המלכודת הזאת, מן הוויתור על כל הנאות החיים.

ליבו של וארגוט גס אפילו בתהילה ובממון שציוריו מביאים לו. בורקהארדט מנסה לעורר בידידו את תאוות הנדודים, ולהשפיע עליו שיצא עימו לטיול ממושך למזרח, להודו ולאיים. הוא בטוח כי השינוי לא יניח לו לחזור למסגרת חייו הנוכחית.

וארגוט מהסס. צר לו לאבד את פייר, מאור חייו, להשאירו בידי אימו, מתוך הרגשה כי כשיגדל ישנא גם הוא אותו, את אביו, כפי שבנו הבכור אלברט שונאו.

בורקהארדט משתדל לשכנע את ידידו לוותר אפילו על בנו, ובלבד שיציל את נפשו ויצא מן המצב הסטאטי בו הוא מצוי. וארגוט מבטיח להרהר בכך ולהשיב בקרוב תשובה בקשר למסע.

ומכאן מתחיל אותו זעזוע כפול אשר עימו בא הקץ על חיי המשפחה ברוזהאלדא. במקביל להחלטתו של וארגוט לנסוע, שוקע פייר הקטן לתוך עייפות ורגישות קיצונית, תחילה אין בזה כדי להדאיג את הוריו, אך עם התפתחות המחלה מתברר שזוהי דלקת קרום המוח, ופייר גוסס. תיאור חייו ומחלתו של פייר הקטן הם מן הקטעים המרגשים ביותר בכתיבתו של הסה. זהו עולם מופלא של ילד, שמתארו מבוגר, המסוגל לראות עולם מבוגר מבעד לעיניו של ילד. בתבונה מעמיקה, רגישות עזה, ומבלי שהתיאור יחרוג מחוג הנושאים שילד אכן יכול לחוש ולהבין.

מחלתו של פייר כאילו מאחדת, בהבהוב אחרון, את שלושת בני המשפחה. היא החולייה המקשרת את יוהן עם אדלה, ועם מותו של פייר נחרב הכול. אדלה נוסעת עם בנה הבכור, אלברט, לעיר אחרת. וארגוט מתכונן לנסוע להודו. חייהם הקודרים, זרותם, תקופת הריחוק של יוהן ואדלה, מוארים עתה באור אחר. אדלה כמעט מתרפקת על עבר זה, והוא טוב בעיניה מאשר חייה מעתה, ואילו וארגוט נלחם בנפשו שלא להתרפק על העבר, לדעת להעביר קו על חייו הקודמים, ולצאת להרפתקה חדשה, מתוך אותה ידיעה עצובה כי דבר לא נותר לו בחייו לבד מהציור.

נושאי הציור מקבילים לריקמת הסיפור. רוב הזמן עובד וארגוט על ציור של גבר ואישה, פניהם מופנות לעברים שונים, וביניהם ילד בהיר עיניים ועצוב, הוא פייר, על רקע האחוזה. במשולש הזה הוא מנסה לבטא את כל מירקם היחסים שביניהם. והציור האחרון, אותו אינו מספיק לסיים, הוא של מראה נוף מסביבת האחוזה. הוא עושה רישומים רבים מפייר, כדי לזכור אותו בצאתו למסע. וממשיך לרשום את תווי פניו בשעת מחלתו, וגם בבוקר לאחר פטירתו של הילד הוא עושה רישום אחרון של תווי פניו, ומורגשת מאוד ההתלבשות של הסופר בדמות הצייר.

גם בהערכת עצמו: וארגוט אינו מסונוור מהצלחתו בציור, ואומר לרעו בורקהארדט כי הציירים נחלקים לשני סוגים: מלכים, וראשי־ממשלה. מה שווארגוט עתיד להגיע אליו בכל כוח יצירתו הוא מעמד של ראש־ממשלה, חרוץ, מוכשר, המגיע בזכות עצמו לתפקידו. אך האמנים הגדולים באמת הם המלכים, אשר אותו ניצוץ טבעי של גאונות מכתיר אותם מכוח השתייכותם למשפחה הנבחרת של אצילי הרוח. אין אדם יכול להיעשות מלך רק בזכות כישרונותיו. עליו להיוולד כך.

יצירותיו של הסה נושאות תמיד משמעות חינוכית עמוקה, לא במובן שטחי של חינוך לטעם ולתרבות, אלא כקריאת האדם את עצמו לסדר בעומדו נוכח הלקח של חיי אדם המסופרים ביצירה. וב“רוזהאלדא” מצליח הסה להראות כיצד אדם מתעורר מתרדמת נפשו בכאב ובייסורים, ומשלם מחיר כבד בעד עצמאותו הרוחנית. ואכן בשנים שבין “רוזהאלדא” (1914) ו“דמיאן” (1919) עבר הסה משבר נפשי קשה, העצבת, הנוירוזה שאיימה עליו תמיד, הלכה והחמירה, אז למד את מחקריו של פרויד, עבר אנאליזה ממושכת אצל יונג, ובמשך פרק זמן היה גם מאושפז בסנאטוריום.


* Herman Hesse, Rosshalde, Translated by Ralph Manheim. Bantam Books. U.S.A. 1972. 202 p.