עברית: 1946
פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 18.5.1973
שמו של המספר והמחזאי המצרי תופיק אל־חכים (נולד ב־1898 באלכסנדריה) נזכר לאחרונה יחד עם שמו של הסופר המצרי נאג’יב מחפוז (נולד ב־1911) כמי שסר חינם בעיני שלטונו של סאדאת. תופיק אל־חכים עומד בשורה הראשונה של יוצרי הפרוזה החדישה בספרות הערבית המודרנית. את השכלתו הערבית קנה במצרים, ואת הכללית – בשבתו שנים אחדות בפאריס, שם למד משפטים.
שם גם כתב את הגירסה הראשונה של ספרו הראשון “עאודת אל רוח” (1933. “שיבתה של הרוח”) הקרוי, בתרגומו העברי, “היתה רוח אחרת”. הסיפור מתרחש על רקע תקופת ההתקוממות המצרית נגד הבריטים ב־1919 והתנועה הלאומית המצרית בהנהגתו של סעד זגלול.
במאמרו “ראשיתו של הרומאן המצרי” (“אופק”, קיץ 1970, בעריכת יוסי גמזו) אומר ד"ר ששון סומך כי ברומאן זה נטל על עצמו תופיק אל־חכים משימה שאפתנית: לחרוג מדרכי־ספרות תמימות ולעטות על השכבה הריאליסטית לבוש סימבולי. הספר מבוסס בחלקו על פרטים אוטוביוגראפיים. לדעת סומך, רוממותה של השכבה הסימבולית אינה מוסיפה תמיד לעומק השכבה הריאליסטית. עם זאת, חובה להדגיש, כי חיוניותה של השכבה החיצונית אין לה תקדים בסיפורת המצרית.
ספרו של אל־חכים שופע הומור ומלא דמויות מעניינות ותוססות, דמויות מצריות בכל רמ"ח אבריהן. וייתכן כי הישגו הגדול של אל־חכים ברומאן זה הוא העובדה שהדמויות מדברות בעד עצמן. חיוניותן מובלטת על־ידי דיבורן ומעשיהן. הדיאלוג בספר, הכתוב בלשון מדוברת (לעומת החלקים הנאראטיביים, הכתובים בלשון הספרותית), הוא, אולי, הטוב ביותר שבסיפורת המצרית. מי שמכיר את הדיאלוג במחזותיו של אל־חכים לא יראה בכך משום פלא.
מסיפור זה פנה אל־חכים לסימבוליקה וניסה כוחו במחזות בעלי מגמה סמלית, כמו “אנשי המערה”, על יסוד אגדה קוריאנית על ישני מערה במשך מאות בשנים. “שהרזאד”, על גיבורת “אלף לילה ולילה”, “מושב נשים” ברוח אריסטופאנית, ומערכונים רבים, שאחד מהם, “בוקר במחלקת הבריאות”, נכלל במהדורה העברית של “יומנו של תובע בכפרי מצרים”. כמה ממחזותיו זכו להצלחה רבה על הבמה המצרית. אחד מהם, “העיסקה”, מחזה שעלילתו מקורית ומזכירה את גוגול, הוצג גם ב“קומדי פראנסז” ב־1958.
סיפורו “יומנו של תובע בכפרי מצרים” (1937) נחשב לטוב בסיפורים הערביים בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, כפי שכותב בהקדמתו המתרגם, מנחם קפליוק. הספר תורגם לשפות רבות. קפליוק מוכר לקורא העברי כמתרגמן השקדן של יצירות ממבחר הספרות הערבית בת־זמננו. כבר ב־1931 תירגם את “ימים” לטהא חוסיין, ולפני כשלוש שנים את “הגנב והכלבים” לנאג’יב מחפוז. מבואותיו לספרים מאירים עיניים ועליהם מתבססת רשימתי.
“יומנו של תובע בכפרי מצרים” הוא סיפור קריא ומשעשע ביותר. חריף מאוד בכושר ההתבוננות והתיאור, מותח בעלילתו הבלשית־למחצה, ומותח ביקורת חברתית נוקבת על סדרי השלטון המצרי בתקופה המתוארת ועל פיגורו של הכפר המצרי. הסיפור מחזיק קצת יותר ממאה עמודים, ונדמה שכדאי היה להדפיסו מחדש במהדורת־כיס במסגרת סדרת “תרמיל”, מה גם שהתרגום שומר על איכותו וצבעוניותו גם כיום.
הסיפור כתוב בפשטות, בצורת יומן. מוסר תמונה ריאליסטית מחיי העם המצרי היושב ב“ריף”, מושג מצרי הכולל את הכפרים ואת העיירות, הגדולות והקטנות. תמונות מחיי יום־יום של הפלח המצרי, סבלו ויגונו, והמערכת המורכבת של החיים הציבוריים והמדיניים, שבמרכזה עומד ה“עומדה” (המוכתאר), השליט בכפר מטעם, המרכז שלטון יחיד. הסכסוכים והקטטות לצורותיהם הקלות והקשות כפי שהם משתקפים בערכאות, שאל־חכים בקיא בהן מימים ששימש במשרת תובע באחד ממחוזותיו של עמק הנילוס.
הוא מעביר שורה של טיפוסים אופייניים מהמנגנון הממשלתי באותה עיירה, שבה המרכז של האיזור הכפרי. מוקיע את הסדרים של מנגנון התביעה והמשטרה, מעלה טיפוסים של שופטים, אנשי־דת, פקידים ממשלתיים, נשותיהם, ומסכת הדיבות והמריבות והפרובינציאליות. ובמרכז העלילה עומד מעשה רצח, ואחריו התאבדות, או מעשה־רצח נוסף, של יפהפייה כפרית בשם רים, פרשה של אהבה וקנאה שנשארת סתומה גם בסוף הסיפור.
סיפורו של אל־חכים הוא דוגמא מצויינת לסיפור ריאליסטי, שרקעו מוגדר מאוד מבחינת המקום, התקופה והחברה המתוארת, אבל ליחו לא נס, משום שהוא עומד בזכות עצמו כ“עולם”, אפילו השתנה הכול, או לא השתנה דבר – במציאות החברתית של הכפר המצרי. הוא סיפור שמילא שליחות לשעתו, אך כמעשה־אמנות יש לו קיום בלתי תלוי בשעתו.
דוגמה ליריעת החיים הססגונית שמעלה אל־חכים הוא תיאור שני מסדרי־זיהוי בפני אנשי־כפר נבערים:
"הבאנו את אשתו של הנרצח והצגנו לפניה את הנאשם בין אנשים אחרים, שהוצאנום במקרה מאולם ישיבות בית־דין השלום והעמדנום לצורך הזיהוי. ביניהם היה אחד, ביש־מזל, סוכן חברה, שהביא מסמכים של החברה כדי להתדיין עם נתבעים על־ידה. פתאום הוא רואה את עצמו תקוע בין אלו שנלקחו מאולם בית־הדין והוא עומד יחד איתם בשורה ארוכה באולם התביעה כשבא־כוח התביעה מביא אל שורת העומדים אשת־מדנים ומצווה לה, שתוציא משורת העומדים את הרוצח. האישה מסתכלת בפני העומדים כשהיא מכה על ליבה ומחרפת נמרצות את רוצחי בעלה. היא ניגשה אל רוצח בעלה, מיד נתרחקה ממנו בשקט והוסיפה להסתכל בעומדים – עד שהגיעה לאותו מסכן, בעל המסמכים השלומיאלי, שאינו יודע ולא כלום מכל העניין וטפחה לו על חזהו טפיחה חזקה, שכמעט הפילתהו ארצה, ומיד נתנה קולה ביללה:
“יריבי! יריבי!”
האיש נזדעזע, מופתע ונדהם. אחר־כך התעודד ושאל:
“אישה! הגידי לי: האם אני מכיר אותך?”
האישה כאילו לא שמעה כלום והוסיפה ליילל:
“יריבי! שופך דמי! יריבי!”
האיש פנה אליי כמתחנן:
“אדוני הבק, חלצני! מעולם לא ראיתיה ולא פגשתיה.”
אז קם בא־כוח התביעה – אני בעצמי, אך לא בכבודי – בשאלותיו המשוננות יפה על־פה, שאלות של שיגרה, אשר אם לא תשאלן, יראום הממונים כשגגה שיצאה מלפניך ואפילו אם אין להן כל יחס לאותו עניין, שאלות הבל שאין אומרות כלום כשלעצמן, אלא שחוקי המשפט רואים אותן כלוחצות את הפושע אל הקיר.
ובכן שאלתי את המדובר:
“בינך ובינה היו מריבות?”
“לגמרי לא, אדוני. הלא איני מכיר אותה.”
עשיתי אתנחתא קצרה, כדי לשאול אותה שאלה, שכל תובע וכל שופט שואל אותה בביטחון ובמנוחת־לב כאילו תפס את השור בקרניו:
“אם כן, מה סיבת טענותיה נגדך?”
“האם אדע? פגע רע עם אור הבוקר נתגלגל על צווארי!”
“עצרהו, שוטר!”
“לעצרני? לאסרני? ואני, אדוני הבק, הלא יש לי משפט אזרחי למטה בבית־הדין. עשה חסד ותן לי ללכת לעבודתי.”
האיש נלקח למעצר. וכשהכריזו על משפטו האזרחי והוא, התובע, לא הופיע, בטלו תביעותיו. וכה ישב האיש במעצר מקופל־רגליים תחתיו כשהוא חושב על הצרה, שבאה עליו לפתע פתאום על לא עוון ופשע…
נזכרתי מעשה זה ואמרתי על ליבי: לא ולא! אסור לנו להפריז על ערך הזיהוי. אותם הפלחים, שהמוגלה אוכלת עיניהם מינקותם, והכרתם הוזנחה ללא טיפול במשך דורות של שלטון מושלים מכל הגזעים – על הפלחים הללו אין לסמוך בענייני זיהוי והגדרה.
והאם יש זיהוי מופלא מזה שערכתי בשעת תביעת זיוף? הנאשם היה אפנדי, לפיכך העמדתיו בין אנשים מתורבשים, הבאתי את התובע, פלח, וציוויתי עליו להוציא את בעל־דינו מהשורה. הוא הסתכל רגע בפניהם של העומדים, עזב את השורה ועמד כנגדי, בא־כוח התביעה החוקר, ונעץ ארוכות מבטו בפניי. בעיניו ניראו סימני פקפוק שלפני ביטחון: הנה מצא את הפושע האמיתי…
אותה שעה ביקר אצלי אחד מגדולי המפקחים של התביעה הכללית, שביקש לראות בזיהוי. הבהילני המעשה של בעל־הדין, שהוא מאריך בחשדו בי, שכן אותו מפקח גבוה עלול להסיק מסקנה, שאינה לרצון לי… נזפתי בפלח וציוויתי עליו להסתכל בשורת האנשים אשר לפניו ולהוציא משם את הנאשם. אך הארור עבר אחת, אחת ושתיים ליד השורה וחזר והטיל מבטיו בי כשהוא בודקני מכף רגל ועד ראש, כשם שבודקים חשוד קשה… ולא אשכח את התרגשותי אותו יום. אמרתי אל ליבי: “יעמוד ריבון העולמים לימין המוצגים לזיהוי…” לא מצאתי ברירה אלא לסיים מיד את פעולת הזיהוי באמרי בחיפזון:
“התובע לא זיהה אף אחד.”
ציוויתי על השורה להתפזר. הפלח הלך כשהוא שולח אחריי מבטים גנובים…" (עמ' 111–113).
* תופיק אל־חכים: “היתה רוח אחרת”. תורגם בידי ש. רגולנט. הוצאת עיינות. ת“א, תשי”ז [1957].
* תופיק אל־חכים: “יומנו של תובע בכפרי מצרים”, ונילוו אליו מאמר על הפלח המצרי מאת איבנת אש־שאטי, וסיפורים מאת מחמוד תימור. תירגם מערבית מנחם קפליוק. ספריית לדור“, הוצאת “עם עובד”, תל־אביב, תש”ה, 1946. 231.