1948

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 7.9.1973

“מבעד לצעיף” ו“מונירה” הם שני סיפורים מחיי הערבים בלבנון וביפו, סיפורים אשר כמוהם יכול אולי לכתוב רק סופר עברי בן־הארץ, אשר חוויות ילדותו ונעוריו עברו עליו בנופה, ובשכנות לחיי תושביה הערביים. ואכן, יעקב חורגין נולד ביפו ב־1898 והוא מראשוני המספרים הארץ־ישראליים. הוא התחנך ביפו, ואחר־כך בבית המדרש למורים בירושלים. בימי מלחמת העולם הראשונה שירת, כיהודה בורלא, כמתורגמן בצבא התורכי. בתום המלחמה עסק בהוראה בטבריה, בתל־אביב וברמת־גן, ואף הורה ספרות בישיבה־יוניברסיטי בניו־יורק ובאוניברסיטת בר־אילן.

את שיריו וסיפוריו החל לפרסם אחרי מלחמת העולם הראשונה, ב“השילוח” וב“הפועל הצעיר”, וכתב הרבה לנוער ולילדים. בשנות השלושים ערך את “בוסתנאי לנוער”, ובשנים 1944–1948 את “הבוקר לילדים”.

אחד הסיפורים המקסימים והרומנטיים שקראתי בימי ילדותי בהמשכים ב“הבוקר “לילדים” היה הסיפור התנ”כי “מאחורי הצאן” מאת יעקב חורגין.

“מבעד לצעיף” הוא סיפור לבנטיני במובנה הטוב של המילה. סיפור המעלה בשרטוט עדין ודק את עולמן של שתי נשים ערביות צעירות, נהדה ונזהה, הנשואות לבעלים קשישים מהן בהרבה, מכסות את פניהן ברעלה בצאתן לרחוב, ספונות בחדריהן בחברת נשים, ואולם הן קוראות בסתר רומאנים צרפתיים סנטימנטליים, ושוגות בהזיות אהבה, בגידה והרפתקאות ארוטיות, כשתי נערות־גימנסיה. הסיפור מתרחש בעיירה בעלבק, על רקע הנוף הלבנוני של עצים ירוקים, הרים ונחלי־מים, ושרידי העתיקות שבמקום. ובעלבק גם סמוכה לזחלה, זו העיר הלבנונית אשר נשתבחה בעראק שלה.

“זחלה היא עיר קודשם של הלוגמים. אליה יעלו לרגל כל חובבי המשקה, ממצרים בדרום ועד עיראק ואיראן במזרח. כאן הועלתה השתייה למעלת טכס חגיגי, והיא נעשית בהרחבת־דעת וברוב הידור. בתי־הקהווה, המיוחדים לכך, מרוכזים כולם בפינה נפלאה, במקום שהרי מול־הלבנון מתלכדים עם הלבנון במשולש חד־זווית, בין צוקים חשופים ופלגי מים. הכיסאות והספות מעומדים בתוך המים הזורמים – ועם צנצנת היי”ש [העראק], שריח ינסון [אניס] עולה ממנו, מובא מגש גדול ועשרות צלחות קטנות לקינוח: מיני קליות וסלטים וכבושים." (עמ' 6).

מבעד לאשנב הנשקף אל החצר, והן מציצות מפינת הזגוגית בגניבה החוצה, מגלה נזהת לנדהה את סוד אהבתה: הוא בנו של בעלה, סאמי שמו, היושב עם הגברים בחצר, והוא המביא לה בהיחבא את הרומנים הצרפתיים, ואז –

“נהדה לא השיבה, עיניה הגדולות דבקו בפינת הזגוגית, אירע בה מה שמתרחש בנפשה לעיתים קרובות. העלם הצעיר כבשהּ בבת אחת, כיבושים כאלה לא הצריכו בה שום מלחמה פנימית. הגבר שבחלומותיה דמותו היתה מתוקה; הוא שימש רק טופס מוכן ללבוש בכל רגע דמות ידועה, כך התאהבה בסקירה ראשונה כמעט, בכל באי בית בעלה, בשעה שהיתה עומדת בחדרה, מאחורי הדלת, ומשקיפה עליהם בעד חור המנעול. כך התאהבה בכל הגברים שבבתי חברותיה, שהיתה נתקלת בהם במקרה, אגב ביקוריה. האהבות הללו היו קצרות מאוד. היו יוצרות בדימיונה סיפורים מלאים הרפתקאות־אהבים, שלא היה אלא חזרות על מה שקלטה מתוך הרומאנים המעטים שהספיקה לקרוא, בתוספת־מה של המצאות משלה. לא ארכו הרגעים – והצעיר מבחוץ כבר הספיק להבריחה לפאריז, וצל של פחד לא־ברור רודף אחריהם.” (עמ' 12–13).

בנות־הדוד מאוהבות בסאמי, והוא חושש משתיהן ומהזיותיהן המטורפות. נהדה נוסעת עימו ועם בעלה לבקר בעתיקות בעלבק. הבעל, יוסף חמזה, מעדיף לסור תחילה לזחלה הקרובה כדי ללגום כמה כוסיות עראק בחברת נהגו. סאמי ונהדה מסיירים אפוא לבדם בין החורבות המקדש. בהיכל הקטן, בהיוותרם לבדם, מנסה נהדה לפתותו ברמז, והוא בורח, כמתיירא לעמוד בקרבתה.

בבואה בחזרה אל ביתה של נזהה, והיא נרגשת ורוגזת וחפצה להימלט ממארחיה, פולטת נהדה, כדי להרגיז את בת־דודה, שקרים בזה אח זה:

"כשנכנסנו להיכל הקטן ועמדתי להתבונן באחד השרידים, חשתי פתאום יד מתלפפת סביב מותניי ומהדקתני בכוח. נבהלתי עד מאוד, אבל מיד שמעתי את קולו של סאמי, ששפתיו היו קרובות־קרובות – " (עמ' 31).

נזהת מתלקחת: “בוגדת… פרוצה… אני אראה לו, לבוגד, למנאף!” (עמ' 32).

וכל עקת בדידותם הארוטית של שתי הנשים, זו עם “דוב־היער” וזו עם “הפיל” הזקן שלה – מתפרצת במלחמת־ביניים קשה, “שרק הקינאה התהומית מזה והפחד הגדול מזה מסוגלים לחוללה. השערות פרועות, השמלות פרומות, העיניים הגדולות רותחות, הפיות יורים חיצים ומוות, והידיים החשופות, הענוגות, העמוסות צמדים ורבידים מצטלצלים, מבקשות כל אחת את ציפור נפשה של האוייבת, כדי להגיע אליה ולמעכה אחת ולעולם־ועד.” (שם).

דומני כי “מבעד לצעיף” עשוי להתאים לתסכית ולקריאה אמנותית.

נופו של הסיפור השני בספרון, “מונירה”, הוא יפו על בתי שעשועיה ובימות־המחול לריקודי־בטן ולזמרה, בתקופת המנדאט הבריטי. מונירה, רקדנית צעירה, “זמיר המזרח”, כובשת את בימת בית־הקהווה המפורסם של אבו־אנטון מידי מתחרתה הוותיקה, רפיקה. והעלילה מסתבכת למחזות קינאה, אהבה ואפילו גניבה.

בסגנונם הרומאנטי, בניסיון לצייר את חיי הערבים מבפנים, ובהם ההתקסמות מהמזרח, שייכים סיפורי חורגין אלה לאותו פרק רומאנטי בספרות הארץ־ישראלית, שנמנים עליו משה סמילנסקי, יהודה בורלא, יצחק שמי ואחרים.

רקע תנ“כי והיסטורי שימש לרבים מסיפוריו של חורגין, בהם “מאחורי הצאן”, “הורדוס” ו”חומת אגריפס“, ולא מקרה הוא שדור של סופרים שאיבד את יכול ההזדהות הרומאנטית עם נוף הארץ, ואת הקירבה לתושביה הערבים, גם אינו מסוגל בשנים האחרונות לחזור לז’אנר של הרומאן ההיסטורי והתנ”כי.

* יעקב חורגין: “מבעד לצעיף”, שני סיפורים. ספרון ידיעות אחרונות, סדרת ספרים ערוכה בידי ד“ר עזריאל קרליבך. מס' 45. 63 עמ'. המחיר 50 מא”י [מיל ארץ־ישראלי של תקופת המנדט, בלירה היו 1,000 מיל או 100 גרוש]. תש"ח, 1948.

אהוד: לצערי לא פגשתי ביעקב חורגין אלא באחרית ימיו, כאשר התגורר בשכנות לבן־דודי הסופר יצחק ראב בבית האבות של הייקים בכפר שמריהו, כאשר אותו ביקרתי. הבעתי בפני חורגין את התודה שאני רוחש לו מילדותי, כקורא “הבוקר לילדים”. ובייחוד הסיפור התנ"כי היפה שלו “מאחורי הצאן”, שהשאיר עליי רושם רב, אבל נדמה לי שהוא כבר לא היה במלוא חושיו להגיב על כך, וחבל.