עברית: 1972
פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” בעריכת א"ב יָפֶה ביום 22.9.1972
בדף הפתיחה לספרו של מרק טווין (המסוגנן בנוסח דפי הפתיחה של ספרים ישנים) נאמר כי מסע זה התפרסם בספר “אנשי תום בחוץ לארץ” וגם כספר “קידמת הצליין החדשה”. השם השני “הושאל” מהספר “פילגרימ’ס פרוגרס”, ספר דתי עממי שנכתב בידי האנגלי ג’ון באניון במאה ה־17 ושימש כמורה דרך נוצרי לחיי טוהר ול“ירושלים של מעלה”, וזכה לתפוצה עצומה בכל שכבות האוכלוסייה הדוברת אנגלית.
במהדורה זו של ספר המסעות הושמטו כמה קטעים על אודות ההפלגה בספינה “קוויקר־סיטי”, וכן כל הפרקים הנוגעים לתיאור הביקורים במרוקו, צרפת, איטליה, יוון, תורכיה, החוף הרוסי והים השחור. בפרק א' מתחיל תיאור המסע בארץ הקודש.
מרק טווין עצמו מציין בהקדמה קצרה לספר כי מופיעים בו בעיקר כתבות וחלקי כתבות אשר התפרסמו בעיתון “דיילי אלטה קליפורניה” וכמה קטעים מכתבות ומכתבים למערכות “ניו־יורק טריביון” ו“ניו־יורק הרלד”. זהו אפוא יומן נסיעות בארץ־ישראל שנכתב לפני יותר ממאה שנה למען קוראי עיתונים בארה"ב. הקו המאפיין את התרשמותו של מרק טווין מן הארץ הוא ההשוואה המתמדת בין מצבה של הארץ כמו שהיא לבין התיאורים המתקתקים והבלתי מהימנים אשר על פיהם הצטיירה בספריהם של נוסעים מפורסמים אחרים. ההבדל בין המציאות העלובה לבין תיאורה הרומאנטי והזוהר – הוא שמעניק לספר את סגנונו האירוני וההומוריסטי. מרק טווין מלגלג על עצמו, על חבריו למסע, אשר באופיים אפשר למצוא כבר אז את מרבית מגרעותיהם של תיירים אמריקאיים כיום, אך בייחוד הוא מפעיל את שוט לגלוגו בתארו את ארץ־ישראל ויושביה, ואינו חס על שום ציבור ועל שום מסורת מקודשת.
הנה דוגמא לסגנונו של טווין, ולדרך לגלוגו על מחברי ספרי מסעות לארץ הקודש. הוא מצטט כל הזמן את ו.צ. גריימס, שם־בדוי, לדבריו, אך תחת שם בדוי זה מביא טווין כנראה ציטטות אותנטיות או חיקויים מבריקים של רשמי מסע מאותה תקופה:
עולי הרגל מגיעים לנצרת ומתבוננים בנערות הערביות הנאספות לשאוב מים סביב ל“מעיין הבתולה”. יחסית למשפט הקודר שמוציא טווין על יופיין של בנות־הארץ, זוכות הנערות בנצרת למחמאה גדולה, “אלו הן הנערות הלבביות ביותר שמצאנו עד כה בארץ זו, אולם אין ספק שעלמות ציוריות אלו הן, למרבית הצער, נטולות כל חן.” (עמ' 101).
והוא ממשיך:
אמר אחד מעולי הרגל – מהאדוקים שבהם: “ראו את הנערה הגבוהה והחיננית ההיא! הסתכלו ביפי־המדונה של פניה!”
עד מהרה בא עוד אחד מעולי הרגל ואמר: “שימו לב לאותה נערה גבוהה וחיננית! איזו חינניות מלכותית של מדונה בפניה.”
אמרתי: “היא איננה גבוהה, אלא נמוכה; אין היא יפה, כי אם פשוטת־מראה; אמנם יש בה חינניות, אך גסה היא במקצת.”
לא עבר זמן רב ועבר על פנינו עולה הרגל השלישי והאחרון והלה אמר: “איזו נערה גבוהה וחיננית! איזו חינניות מדונה של יופי מלכותי!”
כל הראיות המרשיעות ניתנו. הגיעה השעה לחפש את המקור לחוות הדעת הללו. מצאתי את הפיסקה שאותה אני מביא להלן. ומי חיבר אותה? ו.צ גריימס:
“משעלינו על האוכף רכבנו אל המעיין להתבונן פעם אחרונה בנשי נצרת, שהן רובן ככולן הנחמדות בנשים שראינו במזרח. בהתקרבנו אל החבורה קרבה נערה כבת תשע־עשרה אל מרים והגישה לה ספל מים. הליכתה היתה מלאת חן ומלכותית. קריאה נפלטה מפינו נוכח יפי־המדונה של פניה. ויטלי חש לפתע צימאון, ביקש מים, ולגם אותם לאט, נועץ מבטו מעל שולי הספל בעיניה השחורות הגדולות שהיו אף הן לטושות בו בסקרנות רבה. ואז ביקש מורייט מים. היא הגישה לו והלה הצליח לשפוך את המים כדי שיוכל לבקש עוד ספל, ועד שהגיעה אליי תפסה את המתרחש ועיניה היו משועשעות בהסתכלה בי. פרצתי בצחוק והיא הצטרפה אליי בתרועת צחוק עליזה ככל נערה כפרית במחוז אוראנג'. מי ייתן והיתה לי תמונת דיוקנה, מדונה שפניה כדיוקן אותה נערה יפה בת נצרת, הריהי שכיית־יופי וחמדת־נצחים.”
זהו הנזיד מארץ־ישראל שאותו מלעיטים אותנו זה דורות. הבו לי את פנימור קופר כדי למצוא יופי באינדיאנים ואת גריימס כדי למצוא אותו בערבים. רבים הגברים הערביים הנאים שאתה מוצא – אך לא הנשים. כולנו רשאים להאמין כי הבתולה מרים היתה יפה; אין זה טבעי לחשוב אחרת; אולם האם מכאן נובע שחובתנו למצוא יופי אף בכפריות הללו מנצרת?
אוהב אני לצטט את גריימס, משום שהוא כה דרמטי, משום שהוא כה רומאנטי, ומשום שלא איכפת לו כנראה אם אמת בפיו או לא, ובלבד שיפחיד את הקורא או יעורר את קנאתו והערצתו.
גריימס סייר בארץ רגועה זו, ידו האחת אוחזת באקדח והשנייה במטפחת. כל אימת שאמר להזיל דמעה למראה מקום קדוש, אמר לקטול ערבי. בארץ אירעו לו דברים מפתיעים יותר משקרו לכל נוסע אחר כאן או בכל מקום שהוא מאז מות מינכהאוזן."
עד כאן דברי מרק טווין, והם אופייניים לסגנון הכללי של ספרו. התופעה ידועה לנו גם מן הספרות העברית שנכתבה על ארץ־ישראל בסוף המאה הקודמת [ה־19], דוגמת סיפוריהם של זאב יעבץ ויהושע אייזנשטאדט־ברזילי. והיטיבה להגדיר זאת גליה ירדני־אגמון במבוא לספרה “סל הענבים”, באומרה:
“בין ארץ־ישראל של האגדה לבין זו שבמציאות, השוממה והפראית, שפלחים ערביים חרשו בה את חלקותיהם הצחיחות, בדואים רעו את עדריהם הדלים על גבעותיה החשופות, ושייכים עריצים חילקו ביניהם את שלטונה בחסות מישטר פרוע לשמצה, לא היה כל דימיון. ארץ־ישראל של האגדה היתה ארץ הפלאות, מחוז החלומות והכיסופים, מוקד געגועיו של עם דווה וגזול־מולדת על עברו המפואר, וגיא־חיזיון להתגשמות תקוותיו וחזונו לעתיד. אך ארץ־ישראל זו, עטופה מסתורין וקדושה, דמותה היתה קבועה בלב היהודי עד כדי כך, שאפילו תושביה, ביניהם ילידי הארץ, שהכירו אותה בחורבנה ובעלבונה, היו גולשים, בבואם לתארה, לנוסח של אגדה ומערבבים דימיון במציאות.” (שם. עמ' 7. הוצאת מוסד ביאליק, 1967).
הספרות העברית צריכה היתה לחכות עד בואו של ברנר ב־1909 לארץ, ופירסום סיפורו “מכאן ומכאן” (1911) כדי לקבל תמונה מציאותית, שאינה אידילית ואינה רומאנטית, מחיי הארץ.
מרק טווין עשה זאת ב־1867.
ואולם צריך להודות כי בשלב מסויים של הקריאה מתחיל ספרו של מרק טווין להרגיז. אמנם אתה מרגיש כי מרבית דבריו על מצבה העלוב של הארץ הם קושט דברי אמת, אבל אהבת האמת וההלצה יש ומעוורות את עיניו מלראות את מה שיש בה, בארץ־ישראל, למרות חורבנה ועליבותה. אלה אינם פצעי אוהב אלא התפנקויותיו של נוסע אמריקאי קאפריזי, הסבור כי בלגלוגו גם על עצמו הוא יוצא ידי חובת הביקורת העצמית.
ספרו של מרק טווין, לא פחות משהוא מגלה את קלונה של הארץ, מגלה גם את קלונו של התייר האמריקאי. הארץ, יש לשער, השתנתה מעט מאז חזו בה עיניו של מרק טווין לפני יותר ממאה שנה, אבל התייר האמריקאי? אם להיות אירוני, בסגנונו של טווין, אפשר לומר כי הצד האקטואלי ביותר בספרו גם כיום הוא הביקורת על התנהגותו של התייר האמריקאי.
הספר מלווה ברישומים מלבבים מן המסע, שאינם בעלי ערך אמנותי רב, אך מלאי חיים והומור. גם צורת הוצאתו לאור של הספר עושה אותו שכיית־חמדה בספרייתו של כל חובב תולדות ארץ־ישראל במאה־מאתיים השנים האחרונות. התרגום מניח את הדעת, אך אולי בגלל צעירותה של ההוצאה, דומה שלא ניכרה בספר יד עורך מנוסה בטרם הורדתו לדפוס, ומפני כך נותרו בו שיבושים לא מעטים, ושגיאות, אשר פוגמים בהנאה שבקריאה. אני, לטעמי, הייתי גם מוותר על “התנצלות המו”ל" שבפתיחת הספר, אין הספר זקוק להמלצה, ומוטב שהקורא בעצמו יגיע לאותם הרהורים שמעלה המו"ל בכתב.
ואגב כך יש לקוות כי מאחר שהתחיל המו"ל א. לבינסון, במצווה זו של הוצאת תרגום ספרי מסע ישנים וציורים שמתארים את ארץ־ישראל במאה התשע־עשרה, ימשיך במלאכה חשובה זו ויזכה אותנו מדי פעם באוצרות חדשים מאותה ספרייה. ספרים כאלה מבדרים, מעוררים סקרנות וממלאים צורך חינוכי והיסטורי.
* “מסע תענוגות לארץ הקודש” מאת מרק טווין (סמואל ל. קלמנס). עברית ארנון בן נחום. ובו ארבעים ושבעה ציורים אשר צוירו בידי חברו של המחבר במסע התענוגות לארץ הקודש בשנת 1867. הוצאת בית א. לבינסון. תל־אביב. 1972. 191 עמוד.