1941
פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 31.7.1970
סיפוריו של שאול טשרניחובסקי, שיצאו לאור כשנתיים לפני מותו, הם בגדר פינה קטנה ונעלמה, בהתחשב בהיקף שירתו ותרגומיו. אמנות הסיפור לא שימשה כנראה לטשרניחובסקי מטרה לעצמה, אלא פורקן אוטוביוגראפי־למחצה לחוויות ולאירועים שהתנסה בהם במרוצת חיי נדודיו.
ואכן יש בסיפורים אלה, פסיפס רב־גוני: ילדותו בכפר מיכאלובקה שבפלך טאבריה, בקרים. פרקים מהוויי הגימנסיות הרוסיות. חיי היהודים בצל השירות בצבא הרוסי. ימי לימוד־הרפואה בהיידלברג. שירותו בצבא הרוסי, בימי מלחמת העולם הראשונה, כרופא צבאי. התקופה שעשה ברוסיה לאחר המהפכה. ואף סיפורים אחדים מתקופת ישיבתו בתל־אביב, ומן הקיבוץ.
לא את אמנות הסיפור הקצר אתה מחפש, ומוצא, בסיפוריו, אלא את טשרניחובסקי־האדם, הניכר באהבתו לחיים, לתענוגות, לתעלולים, ביצירתו הגדולה ובאהבת הזולת, זו האהבה הרוסית, הבאה מלב חם ופתוח, השופעת מכל סיפוריו. כתיבתו פיליטוניסטית, כמספר לפי תומו זיכרונות, ואולם יש שמתוך הכתיבה הקלה־כביכול פורצים יצרים, שיניקתם מתהומי הנפש.
כך הסיפור “ברפש”, על משה־ליב, הטבקן מן הפבריקה (הפועל בבית החרושת לטבק), שהתאלמן ונותר עם שני ילדים קטנים. שידכו לו נערה יפה, שהלכה אחרי אופיצר והתפתתה לו, ולאחר שמת שירכה דרכיה. לבסוף השיאוה למשה־ליב למען השב לה חיים כשרים. תולעת הקנאה, הספק והתאווה הנלוזה אוכלת בליבו של משה־ליב. חוזר הוא מן הפבריקה ועובר בסימטות העיר הנאלחות, שם נערות־הפקר נטפלות אליו, ובכל אחת מהן הוא רואה בת־דמות לאשתו השנייה. רפש, רפש. הלא כך חיבקוה זרים. הלא כך חיבק הוא נשות־אהבה אלה בשכבר הימים. אלא מה, הוא, גבר, לו מותר. ואילו היא?
בלילה, בכסותה אותו בשמיכת המשי הוורודה והרחבה, שנותרה עימה מאז, מימי היותה פילגש לאופיצר – פורצים כוחות נעלמים וממלאים את משה־ליב עד לקצות אצבעותיו, שוכח הוא את יופייה, את היותה אם טובה לילדיו היתומים, ואותה קינאה קמאית שבתוכו מתפרצת בחניקה:
“ובפרפר תחתיו גוויית אשתו, לא הִרפה מצווארה. רגע חש כאב נורא בבטנו! בשארית כוחותיה בעטה בו, ומעוצמת הכאב רפתה ידו רגע, אך רגע קט; אחר שעה קלה שבו אצבעותיו והתלכדו ביתר עוז…” (עמ' 132).
סיפור אחר מימי האוניברסיטה העליזים בהיידלברג; גיבורו – סטודנט יהודי צנום ודק בשם בלום, המתגורר אצל מטרונה גרמנית בת חמישים ומעלה, “לא גדולה אבל עגולה־מעוגלה, שמן משומן; כרס בולטת, תבנית כדור, הולכת לפניה, ופניה עיגולים מחייכים, כולם גממיות גממיות של חן; עיניים קטנות, טובות ומאירות. ועטינים לה! בידיה היה טס גדול ועליו כוסות וקנקן של קהווה וטנא של לחמניות. אילו היתה נותנת אותם על אותו טס – דיו.”
לילה אחד חוזר בלום מחיזור כושל אחר מלצרית של מסבאה, שמטרפת דעתם של כל צעירי המקום, והנה – המפתחות אינם, נשארו בחדר. לא נותרה לו ברירה אלא לצלצל. ואותה אלמנה יוצאת לקראתו בחלוק לבן, למסדרון החשוך, ועד שהיא עסוקה בנעילה, תוקף עליו יצרו והרי הוא חובק אותה ומושכה אל חדרו.
“אבל אדוני הדוקטור, יאה אני לך לאם!” – “הראה לה בחוש, שלאו דווקא – ונסתתמו טענותיה.”
הולך בלום דנן מודאג, שהרי עלולה בעלת ביתו העגלגלה והמחושבת לצרף לחשבון החדר והארוחות ארבעים מארק נוספים, שהם ד' פעמים עשר, ה“מחיר” הנקוב בעיר.
סיפור אהבה אחר, “הלנינגראדית”, והיא אם לילדה נוטה למות, הבאה לאחת הערים בגרמניה למצוא מרפא לילדתה. בפנסיון מתלקחת בה אהבה קצרה ועזת־כוח למספר. “אני יודע שלעולם לא אשוב לראותה, ואין לי עליה כל געגועים, כל געגועים. ואולם מובטחני שאילו ידעתי שהיא כאן, בו ברגע אנתק מכל חיבוקי־אוהבים, יהיו איזו שיהיו – ואמהר אליה.”
ויש עוד חטיבה שלמה – “בימי המלחמה” – והם סיפורים מן הימים שעשה טשרניחובסקי כרופא בבית־חולים נייד של הצבא הרוסי, במערכותיו עם הגרמנים, תחת פיקודו של אבא ניקולאי, כומר פראבוסלאבי ורופא צבאי.
אין בסיפורים מעלילותיו מסמרות השיער של אביגדור המאירי (שהתגלגל כחייל הונגרי בחפירות, וכשבוי ברוסיה) – אלא מהוויית העורף הרוסי, העמדות הפנים, השחיתות, האנדרלמוסיה – ואהבת האדם, שדווקא בתוך אי־הסדר פורחת היא באין־מפריע.
* שאול טשרניחובסקי: “שלושים ושלושה סיפורים. הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב, תש”ב, 1941. 245 עמ'.
המשורר חיימקה שפינוזה מעיר: שמחתי לגלות שהמשורר שאול טשרניחובסקי השתמש בביטוי: “ועטינים לה!” – אילו אני הייתי כותב כך היום על אישה, היו מתנפלים עליי מכל אבר.