לוגו
"בנים ואוהבים" ל־ד. ה. לורנס
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עברית: 1934

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 12.2.1971


בשנת 1935, חמש שנים לאחר מותו של דוד הרברט לורנס (1885–1930), הופיע באנגלית ספרה של ג’סי צ’מברס על לורנס. ג’סי צ’מברס מספרת על חיי משפחת לורנס בעיירת הכורים איסטווד שליד נוטינגהם, על הוריו, התבגרותו, חייו כסטודנט, ועל ספרו “בנים ואוהבים”.

המיוחד שבספרה של ג’סי צ’מברס הוא היותה היא עצמה אחת מגיבורות הרומאן “בנים ואוהבים” – מרים. ולא זו בלבד שהיתה גיבורת הספר אלא שלורנס, לאחר שכבר נפרד ממנה, וחי עם אשתו־לעתיד, פרידה פון ריכטהופן (שהיתה אם לשלושה ילדים שעה שהכירהּ, ומבוגרת ממנו בארבע שנים) – שולח לג’סי את הגהות ספרו “בנים אוהבים” (אותו כתב וחזר וכתב מחדש ארבע פעמים) – ומצפה לשמוע את דעתה על הספר, אשר בו פרשת אהבתם שלא עלתה יפה משמשת אחד משני הצירים המרכזיים של העלילה.

כותבת ג’סי בספרה: “לורנס ציפה ממני שאתקיף אותו, הוא ידע שאני מוכרחה להיפגע, וחשב כי ודאי ארגז ואכעס. אך הוא לא הבין שהפגיעה היתה עמוקה מכל כעס. זה חדר לשורשי רגשותיי כלפיו ושינה את השקפתי על טבעו.” (עמ' 211).

ספרה של ג’סי מאשר, בעדות ממקור ראשון, כידידתו מילדות, שכנתו ואוהבתו – את מה שכל חוקרי לורנס וקוראיו חשים למקרא “בנים ואוהבים” – השתעבדותו היתירה לאימו, בוזו לאביו, חוסר יכולתו לאהוב בשלמות, ושאפתנותו היתירה.

פרידה, שפירסמה אף היא ספר על לורנס, בשנת 1934, מספרת כי ב־1914, והוא אז בן עשרים ותשע, ומאחוריו פירסום שני ספריו הראשונים בלבד – “הסוס הלבן” (1911) ו“בנים ואוהבים” (1913) – אמר לה: “אני אשנה את העולם למשך אלף השנים הבאות!”

יחסיו של לורנס עם פרידה היו לא פחות סבוכים. קתרין מנספילד שהתה פרק זמן, יחד עם בן־זוגה (עדיין לא בנישואים) הסופר מידלטון מורי – בחברת לורנס ופרידה, בבית מרוחק מחוץ ללונדון; שהות שהביאה את לורנס לכתיבת ספרו “נשים אוהבות” (נכתב ב־1916. נדפס לראשונה ב־1920). דמותה של גודרין – שמגלמת אותה גלנדה ג’קסון בסרט המוצג בימים אלה (1971) בתל־אביב – מושפעת כנראה מאופייה של קתרין מנספילד. והנה, קתרין מנספילד עצמה כותבת ומתארת באחד ממכתביה (11.5.1916) מלחמת־אגרופים ממש בין לורנס לפרידה. “למחרת,” מוסיפה מנספילד בשאט נפש, “הוא רץ להביא לה ארוחת־בוקר למיטתה והיה מתקן לה את מגבעתה.”

אגב, על פשר היחסים ההומוסקסואליים בין שני הגברים ב“נשים אוהבות” אפשר ללמוד ממכתב ששלחה פרידה לורנס ב־1953 [אולי 1935] (והיא כבר נשואה לגבר אחר) למידלטון מורי, שם היא אומרת, בין השאר:

“אם הוא (לורנס) היה ממשיך לחיות וזוכה לאריכות ימים – אתם הייתם בוודאי נעשים ידידים של אמת. כה נואש היה רצונו שאתה תבין אותו. אני חושבת כי ההומוסקסואליות שבו היתה שלב קצר, שנבע מיסורים רבים. אני נלחמתי בו וניצחתי, ואילו הוא חפץ במשהו עמוק יותר – ממך.”

אך פרשות אלו שייכות לתקופה מאוחרת יותר בחיי לורנס, ואילו “בנים ואוהבים” (שאף הוא הוסרט, והוצג בארץ) עומד בסימן שני תאריכים מכריעים בחייו – ניתוק יחסיו עם ג’סי צ’מברס בשנת 1906 (“היא רוחנית, אך אינה מושכת אותי”) ומות אימו ממחלת הסרטן, בחודש דצמבר 1910. על שיחתם לאחר לוויית אימו מספרת ג’סי צ’מברס:

“חיכינו זמן מה, ואז לפתע הביט בי לורנס באינטנסיביות. ‘היודעת את – תמיד אהבתי את אימא.’ אמר בקול חנוק. – ‘אני יודעת שכך הוא הדבר.’ עניתי. – ‘איני מתכוון לכך,’ פנה במהירות ואמר: ‘אהבתי אותה כמו מאהב, ומשום כך לא יכולתי מעולם לאהוב אותך.’ – ועם זאת הוא נתן לי בשקט טיוטה של שירים שזה עתה כתב: ‘הסוף’, ‘הכלה’ ו’האם הבתולה'.” (עמ' 184). נושא שיריו של לורנס היה כמובן, אימו המתה. אפס קצהָ של פרשת חייו הסבוכים של לורנס.

אי אפשר להבין את רומאן ההתהוות של פול מורל, גיבור “בנים ואוהבים”, בן־דמותו של לורנס הצעיר, מבלי להתייחס לחייו של לורנס עצמו. אביו, ג’ון לורנס, היה כורה פחם, בחור יפה שקסם לאימו בצעירותה ואחר כך נסתאב, בשכרות, אבל פירנס בעמל כפיו, משך שנים ארוכות, את משפחתו. על כך זכה לבוז מצד אשתו וכל ילדיו.

אימו של לורנס, לידיה בירסדאל לורנס, היתה מורה, ממשפחה “מיוחסת” יותר ובעלת השכלה, וכל ימיה מיררה את חיי האב, מהיותה חשוכת אהבה ומפני שחשה עצמה מרומה בחיי נישואיה.

ב־1901 נפטר אחיו הבכור של לורנס, ארנסט (הוא ויליאם ב“בנים ואוהבים”), ומעתה הופנו אהבת האם וכל תקוותיה לעבר בנה דוד הרברט. באותה שנה אף הכיר הנער את ג’סי צ’מברס והחלה נפרשת ידידותו עימה. מהיותו חולה שחפת מגיל צעיר לא היה יכול הנער דוד הרברט להמשיך במקצוע אביו, ולכך נילוותה האמביציה החזקה של האם – להנחיל לבנה גורל נעלה יותר מזה של אביו הגס והפשוט. בעיני האב היה לורנס כל ימיו בטלן, ובהראותו לאב את ההמחאה הגדולה הראשונה שקיבל מהמו"ל שלו, תמה הזקן בכעס: “והרי אתה לא טעמת מימיך טעם מלאכה כשרה!”

גיהינום חיי הנישואים של הוריו, שעל ראשיתם שמע מפי אימו בימיה האחרונים, ואת המשכם חזה על בשרו מילדותו – הוא הרקע לחלקו הראשון של הרומאן. אלה הם יחסים סטרינדברגיים במהותם. אהבתו הנואשת של לורנס לאימו, ותלותו בה, עושות אותו לאימפוטנט רגשי:

“הידעת, אימא, חושב אני שיש בי משהו שלא כתיקונו. שאיני יכול לאהוב. כשהיא (במקרה זה – אהבתו השנייה, קלרה) איתי, בדרך כלל, הנני אוהב אותה. לפעמים, כשאני רואה אותה כראות את האישה, אני אוהב אותה, אימא; ואחר, כשהיא מדברת ומבקרת, יש שאינני שומע לה כל עיקר.” (“בנים ואוהבים”, עמ' 438). ועוד הוא ממשיך ואומר: “מרגיש אני לפעמים, אימא, כאילו עשיתי להן, לנשים שלי, מעין עוול.” (שם), ו“לעולם לא אמצא את האישה הנכונה, כל עוד את חיה.”

הצד הרוחני, השכלתני, הרגשי והשתלטני, שמגלמת אותו בעיקר מרים – מזכיר לו תמיד את ההשוואה לאימו, ואז, בפחד מפני חילול הטוהר והבתוליות, שהוא מייחסם לאימו – הוא נרתע מיחסים מיניים, אם כי חפץ בסתר ליבו “להיכבש” על ידי נשים שכאלה, באופן פאסיבי, חסר אחריות. ואילו ברגעי עינוגו, בעת שהוא חופשי ומשוחרר באמת, הוא רואה באישה אישה סתם, אובייקט למילוי תאוותו (מן הסתם כדרך אביו באימו), ואינו יכול לקשור עצמו לאישה מבחינה רגשית, להכיר בעצמיותה, ולעמוד בתביעה לאחריות, כתביעתה של מרים:

“תכופות, בהיותו לוהט, הרחיקה פניו ממנה, החזיקה אותם בין ידיה והסתכלה בתוך עיניו. אי אפשר היה לו לעמוד בפני מבטה. עיניה האפלות, המלאות אהבה, רציניות ובוחנות, היו מכריחות אותו להפנות פניו הצידה. אף לרגע אחד לא נתנתהו לשכוח. ושוב היה עליו לכפות על עצמו מתוך ייסורי־נפש את רגש האחריות בעדו ובעדה. מעולם אי־אפשר היה לו להינפש, להתמסר לרעב הגדול ולסתמיות של התאווה. מוכרח הוא לחזור ולהיות ברייה חושבת, מיושבת בדעתה. כמו מתוך התעלפות של תאווה קראתהו לשוב אל הקטנות, אל היחס האישי. הוא לא יכול נשוא זאת. רוצה היה לצעוק: ‘הניחי לי – הניחי לי!’ אולם היא רצתה שיביט בה בעיניים מלאות אהבה. עיניו, המלאות אש תאווה אפלה, סתמית, לא היו שייכות לה.” (עמ' 361).

הרקע הוא מאוד ויקטוריאני – התהום בין הבשר לרוח. האישה השתלטנית והרוחנית מול האישה הפשוטה והיצרית. לא לשווא העריץ לורנס את “ג’וד האלמוני” להארדי וכתב עליו פירוש, מנקודת ראותו שלו.

יחסו של לורנס אל אימו אינו פשוט כלל. ממש מפתיע המהפך הבא לקראת סוף הספר, כאשר במחלתה הוא מרעיב אותה, למען תדעך מהר, ולבסוף אף מוסך רעל בכוסה – כביכול למען גאול אותה מיסוריה, אך גם כדי לנשום לרווחה. הוא בעצם רוצח אותה.

ואמנם ב“בנים ואוהבים” כמו סתם לורנס את הגולל על השפעת דמותה של אימו על חייו וספריו, והחל בדרך הארוכה לגילוי הוויטאליות האבודה של החיים, אל הפראי והחושני. אל הדם והטבע, ואולי גם אל דמותו הגסה והגברית של אביו, או אל המוניותה ויצריותה של פרידה?

ההתגברות על האם היא הניסיון להינתק מן השכלתנות החמורה, לפרוק עול. ואולם – ההשתחרר לורנס אי פעם באמת מן הצורך להיות משועבד, ומשכלתנות יתירה?

והערת סיום: תרגומו של ד"ר שמעון גינצבורג שוב אינו מספק כיום, וראוי היה להוציא את הספר בתרגום חדש.


* ד.ה. לורנס: “בנים ואוהבים”. תרגם מאנגלית ד“ר שמעון גינצבורג. הוצאת ספרים “מצפה” בע”מ. תל־אביב, תרצ"ד, 1934. שני כרכים. 518 עמ'.