עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 26.3.1971

“טוניו קרגר” הוא סיפור בעל יופי נדיר ונשגב, מסוג הספרים שהשפעתם מכרעת על אנשים צעירים, ויש שהוא גורם להם להרהר על חייהם, ואולי גם לשנותם מיסודם, ולהחליט אם עומדים הם על צידם של “כחולי העיניים” כהנס הנזן ואינגה הולם, או שבוחרים הם בדרכו של טוניו קרגר, שהוא גם אמן וגם “אזרח אובד־דרך” (עמ' 69). עוול הוא, גם חסרון שאין לו תחליף, כי זה לנו כארבעים שנה שלא הופיעה מהדורה חדשה של תרגומו העברי של הספר, ודומה לעיתים שנשכח כליל.

“בית בודנברוק” (1901) מסתיים בדור הרביעי לבודנברוקים. הַנוֹ בודנברוק הוא, בלשונו של פיכמן, “ציץ חולני וענוג שנשמתו חיה כולה על הנגינה וממילא כבר מחוסרת כוח הסתגלות לחיים. – הכול הולך ופוחת.”

“טוניו קרגר” נדפס לראשונה ב־1903, ובו חוזר תומאס מאן על אותו מוטיב של המאבק בין האמן לחברה ובדידותו של האמן. וכל זה על רקע אוטוביוגראפי של משפחתו, משפחת סוחרים מכובדת בליבֵּק, עיר ההאנזה הצפונית. טוניו קרגר הוא גלגול מבוגר יתר של הנו בודנברוק. אימו של תומאס מאן מוצאה ממשפחה גרמנית מדרום־אמריקה, [ראו ויקיפדיה – תומאס מאן] – ומוטיב מכריע זה של מוצאה ה“דרומי”, ה“ים תיכוני”, הכהה והמוזי של האם, בניגוד לחומרה האזרחית־בורגנית של משפחת סוחרי־ההאנזה – מופיע ב“בית בודנברוק” וחוזר ב“טוניו קרגר”. אֵם אחת היא במהותה, אימו של הנו ואימו של טוניו.

את הקשר המהותי־הפנימי, גם ביוגראפי, להנו ולטוניו – אפשר למצוא גם בהאנס קאסטורפ ב“הר הקסמים” (אגב, גם “הר הקסמים” אזל, ולדברי ההוצאה העברית אין כדאי להדפיסו בפחות מאלף עותקים, למען תהיה המהדורה רווחית. ואינם מאמינים שיצליחו למכור אלף עותקים אפילו בעשר שנים!)

“טוניו קרגר” בנוי שלושה חלקים, שהאחרון שבהם חוזר, מזווית חדשה, על נושאי השניים הראשונים. בחלק הראשון מסופר של ילדותו של טוניו, שהוא שחרחר ודומה לאימו. על הערצתו לחברו הבהיר וכחול־העיניים, הנס הנזן. ההערצה, הקנאה ותחושת הזרות של טוניו מתגלגלות באהבה לאינגה הצהבהבה, שאף היא שייכת למעמד כחולי־העיניים. תור הנעורים מסתיים במעשי־כשל ובאכזבות, וטוניו עוזב את עיר מולדתו הקטנה, השוכנת לחוף הים הבלטי, ושׂם מושבו “בערים הגדולות של ארץ הדרום” (עמ 46). שם הוא נקלע בלי הרף בין שני מצבי רוח קיצוניים: “ספירת הרוח הקרה ולהט התאווה המכלה.” (עמ' 47), ושם הוא נעשה סופר.

החלק השני כולו דיאלוג נפלא של טוניו, עתה כבן שלושים וכמה, עם ליזבטה איבנובה, ידידתו, שהיא ציירת, במינכן. “ליזבטה איבנובה!” הוא אומר – “כלום רוצה את, שאהיה מהלך בחולצת־קטיפה קרועה או באפודת־משי אדמדמה? די לו לאמן בזרות הנפשית שלו. באופן חיצוני, לפחות, צריכים, לכל הרחוות, להתלבש בבגדים נאים ולהתנהג כאדם מהוגן…” (עמ' 53).

חבר לו לטוניו, הנוביליסטן אדלברט, ששונא את האביב מפני שמפריעו לכתוב. ועל כך אומר טוניו: “קטני־השגה הן אותם הסוברים, כי היוצר חייב להרגיש. כל אמן אמיתי ונאמן אינו אלא צוחק לתמימות של טעות זייפנים זו, צוחק מתוך עצבות, אך צוחק מכל מקום. כי לעולם אין המסופר צריך לשמש יסוד ועיקר, אלא החומר המחוסר עניין כשהוא לעצמו, שממנו יש לעצב מתוך שיקול־דעת מתון ומשעשע את הצורה האסתטית. אם מעוניין אתה יותר מדי במה שיש לך לומר, אם ליבך פועם בך בחמימות יתרה, אז מובטח לך כי תנחל כישלון גמור. אתה נעשה פתטי, סנטימנטלי, מגוחך… הרגש, הרגש הלבבי, החם, הוא תמיד בנלי ולא יצלח למאומה. ורק האכסטזות הקרות והגרויים של מערכת־העצבים הנשחתה שלנו יש בהם כדי לחולל אמנות. צריך שיהיה באמן משהו מחוץ לאנושי ובניגוד לאנושי, צריך שיעמוד במרחק רב מן האנושי וללא כל קשר עימו, כדי שיהא מסוגל לתאר אותו ולעצבו בשלימות ובטעם, או אפילו רק לנסות כוחו בכך. כישרון הסגנון, הצורה והביטוי קובע מלכתחילה את היחס הזה של איסטניסות וקור־רוח לגבי האנושי, ובמידה ידועה – את התבודדות האדם ודילדולו. שכן הרגש הבריא והחזק – את זה יש לקבוע ככלל – הוא משולל טעם. האמן פוסק להיות למן הרגע שהוא נעשה אדם ומתחיל להרגיש.” (עמ' 54–55).

ועוד הוא אומר כי “את האמן האמיתי – לא זה שהאמנות היא מקצועו האזרחי, אלא זה המקולל שנוצר לכך מתחילת ברייתו – תכירי במעוף עין אחד מבין המון אדם.” (עמ' 57). ויחד עם זאת מעיד על עצמו: “דעי, ליזבטה, בעומק נפשי אני הוגה לטיפוס האמן – מבחינה רוחנית, כמובן – אותו החשד, שהיה הוגה כל אחד מאבותיי הכבודים בעיר מולדתי הקטנה לכל מוקיון ומשחֵק מוזר, שהיה נכנס לביתו.” (עמ' 58).

על השקפתו הרומנטית הקרה עונה ליזבטה, שהיא רוסייה (ולא במקרה) – “אם כן אפוא: הפעולה המטהרת והמקדשת של הספרות, כיבוש היצרים בכוח ההכרה והמילה, הספרות כדרך אל ההבנה, אל הסליחה ואל האהבה, הכוח הגואל של הלשון, רוח היצירה כגילוי הנעלה ביותר של רוח האדם בכלל, הסופר כאדם המעלה, כקדוש – האם לבחון ככה את הדברים משמע, לפי דעתך, לבחון אותם שלא כהלכה?” (עמ' 60–61).

תשובתו של טוניו היא אחד המפתחות החשובים ביותר להבנת עולמו של תומאס מאן: “רשאית את להשמיע כדברים האלה, ליזבטה איבנובה, אולם רק ביחס ליצירת משוררייך את. ביחס לספרות הרוסית הנערצה, המסמלת במלוא מובן המילה את הספרות הקדושה שעליה את מדברת.” (עמ' 61).

טוניו ממשיך ומדבר על כך ש“בשום מקום שבעולם אין השתיקה והשעמום מצויים כל כך, כמו במסיבת אנשי הרוח, שנתנסו כבר בכל מיני ניסיונות. כל אמת כאן היא ישנה ומשעממת… אמנם כן, הספרות משרה עייפות, ליזבטה!” (עמ' 62).

על כך שב“מילה” הרי יותר משיש משום גאולת הרוח – יש אולי משום צינון הרגש והקפאתו: הסופר אינו תופס כל עיקר, כי אפשר להם לחיים להמשיך את קיומם גם לאחר שהובעו במילים ו“נגמרו” כביכול. וכשהוא מתוודה ומדבר על “החיים” הוא אומר: “רק הנורמלי, המהוגן והנעים הוא מלכות הגעגועים שלנו, הוא החיים, בבנליות המושכת שלהם! כי לא לזה ייקרא אמן, חביבה, שפסגת מאווייו הוא הדבר החריף ביותר, המוזר והשטני, שזרה לו הכמיהה אל התמים, הפשוט והחיוני, אל מעט ידדות, מסירות נפש, נאמנות ואושר אנושי –אותה הכמיהה הטמירה והמענה, ליזבטה, אל תענוגוות יום יום!…” (עמ' 65).

בפגישותיו עם קוראים, הוא אומר, מופיעים “תמיד רק אנשים מעונים, עלובים ואחוזי־געגועים ואף פעם לא איש מבין האחרים, מבין כחולי־העיניים, ליזבטה, שאינם נזקקים לרוח!…” (עמ' 66), וטוב שכך הדבר, “ואין להשיא על השירה אנשים, שנוח להם יותר לעיין בספרים על אודות סוסים” (שם) – שהרי האמנות היא הקוטב החולה, המנוגד לחיים, ועל הסופר להמית את האדם שבו למען יהא אמן, ואין דרך־ביניים.

פותרת לו ליזבטה את שאלותיו ומסיימת את השיחה: “שמע אפוא! הפתרון הוא זה, שאתה, היושב כאן לפניי, אינך פשוט אלא אזרח!… אתה אזרח תועה, טוניו קרגר – אזרח אובד־דרך.” (עמ' 68–69).

שלוש עשרה שנה לאחר שעזב את עיר מולדתו עורך טוניו מסע לצפון, מפני ש“כותבים שם בצפון, אותם הספרים העמוקים, הטהורים, המלאים הומור – אין אני יודע דבר נעלה מזה, ליזבטה, כה אוהב אותם.” (עמ' 70). כאן מכוונת הערצתו לספרות הסקאנדינאווית. הוא מבקר בבית משפחתו, שנעשנה ספרייה ציבורית, כמעט שנאסר משום שנחשד שהוא “ארחי פרחי”, וסולד הינו להתוודע ולומר ש“לא נולד צועני בתוך עגלה ירוקה אלא בנו של הקונסול קרגר ממשפחת הקרגרים.” (עמ' 86), ובעצם מחמאה הוא רואה לעצמו בחשדות אזרחי עירו.

חלקו האחרון של הסיפור חוזר על נושאי הפתיחה: עיר מולדתו, מסע בים הבלטי, לו ערג תמיד, שהות בקופנהאגן, והפרק המופלא שמתרחש בפנסיון השוכן לשפת הים, באלסגרד, כאשר הנס הנזן ואינגבורג הולם, עתה זוג נשוי, מופיעים במפתיע בנשף ריקודים, וטוניו, שמתבונן בהם מבחוץ, מבעד לשמשה, מתבונן בגורלו:

“קיפאון! בדידות; קרח; ורוח! ואמנות…” (עמ' 215). והסיפור מסתיים במכתב לליזבט, שחוזר על האקורדים הידועים של שיחתם, ובו מגדיר טוניו את מקומו בעולם: “אזרח, שנתעה לאמנות, צועני, הנושא נפשו אל חדר ילדים נעים, אמן, שליבו אינו שלם עימו. שכן היושר האזרחי שלי הוא אשר גרם לי לראות בכל אמנות, בכל מופלא, בכל הנושא עליו את חותם הגאוניות, משהו דו־משמעי, מפוקפק ומטעה במידה שאין למעלה הימנה, והוא אשר נטע בי חולשת חיבה לכל הפשוט, התמים, הישר והנורמלי־שקט, שאין בו מן הגאוניות ולא כלום. אני עומד על גבול שני עולמות, אינני בן־בית אף באחד מהם, ומשום כך קשים עליי החיים במקצת. אתם האמנים מכנים אותי בשם אזרח, והאזרחים מוכנים לחבוש אותי בבית־האסורים… אני מעדיף את הגאים וקרי־הנפש המעפילים אל פסגת היופי הנשגב, הדמוני, ורוחשים בוז ל’אדם', אבל אין אני מקנא בהם. כי אם יש דבר־מה העלול להפוך את הסופר למשורר הריהי אותה האהבה האזרחית שלי אל האנושי, החיוני והשכיח. בה מקור כל חמימות, מקור כל נדיבות־הרוח ובדיחות־הדעת.” (עמ' 118).

הוא מבטיח לעצמו לכתוב יצירות גדולות על המון דמויות בני־אדם, טראגיות ומגוחכות, כולן אהובות עליו – “אך אהבתי העמוקה והנסתרת ביותר נתונה לבהירי־השיער וכחולי־העיניים, לעליזי החיים, המאושרים, החביבים והשכיחים.” (עמ' 119).

* תומאס מאן: “טוניו קרגר”. תרגם י. ליכטנבום. ספריה לכל, 15, הוצאת “אמנות”, תל־אביב, 1932. 119 עמ' עם הקדמה קצרה מתוך מסה של יעקב פיכמן על תומאס מאן.

הערה מאוחרת: “טוניו קרגר” השפיע עליי רבות בנעוריי, בעיקר בהחלטה שלא לחיות חיים “בוהמיים”, הרפתקניים ומסוכנים, מה שגם לא התאים כלל לאופיי – אלא ללכת בדרכו של תומאס מאן, כלומר שמוטב לו לסופר להתבצר בחיים “בורגניים”, “אזרחיים”, כדי להגן על יכולתו ליצור – מפני סערות חיצוניות. אמנם, דרכי היתה דווקא מעין “דרך־ביניים”, כי מעולם לא ראיתי את האמנות והספרות בתור “הקוטב החולה”.