עברית: 1973

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 26.4.1974, במסגרת “ספר השבוע”

רבים מוותיקי היישוב כרכו בזמנו את שמו של הקולונל ריצ’רד מיינרצהאגן עם יתר אנשי השלטון הצבאי הבריטי בארץ – סטורס, בולס, קלייטון, ווטרס־טיילור ואחרים, ולא החשידוהו באהבת ישראל יתירה.

ה“יומן מזרח־תיכוני” שלו, שהתפרסם במקורו לפני כחמש־עשרה שנה, ופרקים ממנו תורגמו והתפרסמו כבר אז בעיתונות היומית שלנו, גילה במיינרצהאגן אוהד מושבע לציונות ולישראל, וזאת על פי עדותו, המבוססת על מסמכים רבים ושיחות שקיים בעיקר עם הד"ר חיים ויצמן.

הקולונל מיינרצהאגן היה דמות ציורית ואכסצנטרית מאוד. הוא נולד בשנת 1878 ומת בן קרוב לתשעים, ב־17 ביוני 1967. מקור שמו הוא לדבריו דני קדום, אך רבים חשבו כי הוא ממוצא יהודי. “אפשר שאילו היה דם יהודי בעורקיי, הייתי נבון יותר מכפי שהנני, אבל אין בי דם כזה.” (עמ' 10) – העיד על עצמו.

בגיל 21 התגייס לצבא הבריטי ושירת בהודו ובאפריקה המזרחית. במלחמת העולם הראשונה שימש בתפקידי מטה במזרח אפריקה, בצרפת ובמזרח התיכון. במערכה על ארץ־ישראל היה מראשי המודיעין הצבאי הבריטי ופעל תוך קשר הדוק עם אהרן אהרונסון. פגישה זו, כמו גם פוגרום ביהודים באודיסה שהיה עד לו ב־1910*, הם שקירבוהו ביותר ליהודים ולציונות, הגם שהוא מעיד על עצמו שהיה בו משקע אנטישמי לא מועט.

לאחר המלחמה ושירות במטהו של הפילדמרשל אלנבי במזרח הקרוב, אנו מוצאים אותו חבר המשלחת לוועידת השלום בפאריז.

מ־1919 עד 1920 הוא משמש קצין־מדיני־ראשי בארץ־ישראל ובסוריה, במסגרת השלטון הצבאי הבריטי. הוא עד למאורעות פסח 1920 בירושלים. לניסיונם של הקצינים הבריטיים לטרפד את הצהרת בלפור ואת הרעיון הציוני מראשית שלטונם בארץ. על פי עדותו הוא הקצין הבריטי היחיד שנשאר נאמן לרוחה של הצהרת בלפור, ורואה עצמו כמייצג של המדיניות הבריטית האמיתית, כנגד חבלותיהם של קציני הצבא בארץ־ישראל, הנוקטים עמדה דו־פרצופית, ומסיתים את הערבים נגד היהודים כדי להוכיח שהקמת הבית הלאומי בארץ־ישראל אינה אפשרית.

עקב תזכיר ביקורתי מאוד שהוא שולח לממונים עליו במשרד החוץ הבריטי, לאחר מאורעות 1920, הוא מסולק בצורה אלגנטית על־ידי הנציב הבריטי העליון במצרים, פילדמרשל אלנבי, השולט אותה תקופה בתוקף תפקידו הצבאי גם על ארץ־ישראל. מיינרצהאגן רושם לזכות עמדתו העיקשת כנגד השלטון הצבאי הבריטי את זירוז המעבר לממשלת המנדאט הבריטי, בראשותו של הנציב העליון הראשון סיר הרברט סמואל.

מ־1921 עד 1924 משמש מיינרצהאגן יועץ צבאי למחלקת המזרח התיכון במשרד המושבות הבריטי בלונדון, וגם מכאן הוא עוקב בלא הפסק אחר בעיות אזורנו, מתוך אהדה ניכרת לרעיון הציוני, במסגרת פקידות בריטית עויינת במפורש ליהודים ולציונות.

מיינרצהאגן התפרסם גם כחוקר־ציפורים מעולה, וחיבר ספרים על “ציפורי מצרים” ו“ציפורי ערב”. כאנשי־מדע בריטיים רבים אחרים, שהיו רובם ארכיאולוגים, שילב מיינרצהאגן את מחקריו האורניתולוגיים עם פעילות מודיעית עניפה. והמיוחד לדור אנשים שכמוהו היה בכך שהם אהבו את שני תפקידיהם, והתמסרו להם, באותה מידה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שימש במטה של משרד המלחמה. הוא ביקר פעמים אחדות בארץ־ישראל, לראשונה במסגרת פעילותו כקצין מודיעין של אלנבי (הוא זוקף לזכותו איבוד־במכוון של פנקס רשימות מזוייף של קצין בריטי, במסגרת הטעייתם של התורכים ערב המיתקפה הבריטית על באר־שבע).

פעם שנייה שהה תקופה ממושכת בארץ במסגרת תפקידו כקצין מדיני ראשי, עד שהודח.

בשלישית אנו מוצאים אותו מבקר בחיפה בחודש אפריל 1948, בעיצומם של הקרבות בין יהודים לערבים על העיר והנמל, ערב הפינוי הבריטי. לדבריו לקח רובה, מדים ותחמושת מאת חייל אנגלי חולה על הספינה, ירד עם פלוגתו, התחמק, והצליח להשתתף בחילופי יריות בין אנשי ההגנה לבין צלפים ערביים, להריק את כל 300 הכדורים שלו, ואגב כך לפגוע בכמה צלפים ערביים!

ובפעם הרביעית אנו מוצאים אותו מבקר בישראל בחודש מארס 1953, ונפגש עם יגאל אלון ודוד בן־גוריון.

*

כמה מסיפוריו של מיינרצהאגן נשמעים מוזרים מאוד. כך למשל פרשת פגישותיו עם ריבנטרופ והיטלר, אשר לאחרונה שבהן, המתקיימת ב־28.6.1939, מופיע מיינרצהאגן עם אקדח אוטומאטי טעון בכיסו! – “היתה לי שעת כושר די והותר להרוג את היטלר וגם את ריבנטרופ, והדבר מטריד אותי עד מאוד. אם תפרוץ המלחמה הזאת, ומובטח אני שאכן היא עתידה לפרוץ, הרי אחוש בנטל כבד של אשמה על שלא הרגתי את שני אלה. כנגד זאת אני בטוח בהחלט שאילו הרגתי את שניהם לא היתה מלחמה פורצת ואני הייתי נחשב משוגע. בכל זאת הוכחתי לעצמי שהיתה לי שעת־כושר להרוג את שניהם.” (עמ' 116).

כשם שעשוי היה מיינרצהאגן לבדות את המעשה באקדח, כך גם ייתכן שהסיפור הוא אמיתי. בנדון זה יש דמיון־מה בין מיינרצהאגן ולורנס איש ערב. מיינרצהאגן מגלה, מפי לורנס, כמה מסודותיו הכמוסים של האחרון (“תפסו אותו, הפשיטו אותו וכפתו אותו; אז עשה בו מושל אדרעי מעשה־סדום, ואחריו משרתיו של המושל. לאחר התנהגות מבחילה זו הילקו אותו.” – עמ' 39), ומאוחר יותר טוען שהוא משוכנע שלורנס, כדרכו, בדה את הדברים בליבו.

יש קסם אנגלי, אקסצנטרי, בסיפור הבא מפי מיינרצהאגן על לורנס: “זכור לי מעשה שהיה במלון ‘מאז’סטיק’ בפאריז, כשחטף אלת־גולה שהיתה בידי וברח. אני רדפתי אחריו, תפסתי אותו, החזקתי בו היטב והלקיתיו בעכוזו. הוא לא ניסה כלל להתנגד ואחר־כך אמר לי שקל לו להבין איך אישה נכנעת לאונס לאחר שחיבק אותה גבר חזק.” (עמ' 47).

זרויות וסתירות־שבהערכה הם חלק מקסמו של מיינרצהאגן, המודה שבתחילה גם העריץ את היטלר והאמין באפשרות בריתו עם בריטניה.

*

עיקר יומניו של מיינרצהאגן אינו בפיקאנטריה אלא בתחזיותיו הפוליטיות והצבאיות, אשר אם לסמוך על המחבר (כלומר שאכן רק כך חשב בתקופה מסויימת) – התאמתו כמעט ב־95 אחוז מהמקרים.

למיינרצהאגן דיעות קבועות לגבי הפער בין ערבים ליהודים. הראשונים נראים בעיניו מהירים בשוד, בשלל וברצח מהמארב, אך מפגרים ועלובים בתור לוחמים. הוא כופר באגדת “המרד במדבר” ורואה בה רק את השפעת הזהב האנגלי על כמה שבטי בידואים, שתפקידם היה, כביטויו האירוני של לורנס – “הצגה צדדית” (במזרח הירדן) של הצגה צדדית (מלחמת אלנבי במזרח הקרוב, בהשוואה לקרבות המרים והמכריעים שהתנהלו באירופה).

הוא טוען באורח עקבי שעל בריטניה היה לקשור את גורלה באיזור עם הציונות ולא עם הערבים. חוזה כמעט במדוייק את מועד הקמתה של ישראל, את בעיותיה הצבאיות, את ניצחונותיה וקשייה גם יחד ביחסים עם אויביה הערבים.

בתוקף תפקידו כחבר המשלחת לוועדת השלום בפאריז, בשעת הדיונים המסובכים על גבולות המדינות החדשות במזרח הקרוב, הוא עושה מאמצים רבים לכך שארץ־ישראל, שבגבולותיה הובטח ליהודים מימוש הצהרת בלפור – תשתרע מגבול הליטאני בצפון, דרך קו המקביל מערבה למסילת הברזל החיג’אזית, הנמצאת ממזרח לו, מקיף את כל ים־המלח, לאורך הערבה, אילת ועד לשארם־א־שייך, כולל את כל סיני, אשר גבולו עם מצרים הוא בקו ישר הנמתח מהעיר סואץ לרפיח. קו זה היה גבולה של מצרים עם האימפריה התורכית עד שנת 1906.

מיינרצהאגן חוזה את כל הקשיים, כולל החדירה הרוסית, שיתרחשו לאחר שיפנו הבריטים את תעלת סואץ (הדבר אירע מוקדם מששיער). הצעתו, עליה הוא חוזר פעמים אחדות, היתה, שהבריטים יפקיעו את כל חצי האי סיני מידי מצרים (מאחר שאלנבי כבש אותו בדין מידי התורכים, והוא טריטוריה כמעט ריקה, ללא עם, יקבעו בו את בסיסיהם לאחר פינוי הסואץ במקום בקפריסין, העתידה ליפול לתוך מלחמת אזרחים), יבטיחו בכך את שליטתם באיזור וכן אלטרנטיבה לתעלת סואץ דרך עקבה.

הוא חלם על ברית צבאית עם ישראל, החולשת על סיני, ומתירה בסיסי תעופה ונמלים צבאיים לבריטניה בתחומה. וכאשר כובשת ישראל לראשונה את סיני ב־1956, מלא יומנו קריאות אזעקה לבל תפנה אותו, וחירופים וגידופים לנוכח עיוורונן של ארצות המערב, ובייחוד כנגד בריטניה, שאינן מבינות שבלחצן על ישראל לסגת הן פועלת כנגד האינטרס שלהן עצמן.

*

המבחר מתוך יומני מיינרצהאגן, המהווה את המהדורה העברית של הספר, הופיע לפני מלחמת אוקטובר 1973. יש הרגשה כי העורך והמתרגם, כמו גם ההוצאה ובעליה (ד“ר הכט ב”אחרית דבר" שלו) ראו בפירסום היומן מעשה בעל משמעות פוליטית אקטואלית: תנא־דמסייע לכך שאסור לנו לוותר על אף שעל מאדמת ארץ שראל השלימה. ולכך שהערבים יתמידו בפיגורם החברתי והצבאי, וכי הלוחמים היהודים עזי הנפש תמיד ידבירו אותם, גם כשיחסי הכוחות עומדים לכאורה בהפרש עצום לרעת ישראל.

תוצאות מלחמת יום הכיפורים, עירערו את הרגשת הביטחון הנוחה, המחניפה לא במעט, אשר ספרו של מיינרצהאגן עשוי היה לטעת בקורא העברי לפני המלחמה האחרונה הזו.

* קולונל ריצ’רד מיינרצהאגן: “פרקי יומן מזרח־תיכוני, 1917–1956”. עברית: אהרן אמיר. שקמונה, חברה להוצאה לאור בע"מ, 1973. 206 עמ'. בצירוף אחרית דבר מאת ראובן הכט.

ראו ויקיפדיה: ריצ’רד מיינרצהגן