1954
פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 4.8.1978
הסיפורים המאוחרים ביותר שנדפסו בקובץ “כפיפה מצרית” הם משנת 1952. אחד מהם, “בשדה הג’יהאד”, שהתפרסם ב“אלרסאלה” ב־18.2.1949, הוא דומני אחד הסיפורים הראשונים העוסק בסכסוך הישראלי־ערבי, ובמלחמת 48', מנקודת־מבט מצרית. ואגב, חיפשתי את עקבותיו של מחבר הסיפור, והבי איסמעיל חאכּי, ולא מצאתי, אפילו במחקרו החדש והמעניין של שמעון בלס “הספרות הערבית בצל המלחמה”, ויש להניח כי הסופר וסיפורו אינם מן החשובים.
הסיפורים הראשונים בקובץ, זמן כתיבתם סוף שנות העשרים, ושנות השלושים והארבעים במצרים. מופיעים סיפורים של סופרים מוכרים כגון תופיק אלחכים, נג’יב מחפוז, אבנת אש־שאטי, ואת יריעת הזמן תוחמות, כדברי המבוא, שתי היצירות שבראש הקובץ ובסופו. מ“תילי חורבות” למחמוד תיימר, שמספר על תקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, ועד “הנס” לעבד אר־רחמן אש־שרקאוי, סיפור שתחילתו בתקופת מרד המהדי בסודאן, בסוף המאה הקודמת [המאה ה־19], וסופו בהפיכת נגיב.
אנתולוגיה זו, שהופיעה לפני כעשרים וחמש שנים, עיקר חשיבותה לקורא העברי כיום היא בהבנת ההיסטוריה של הספרות והחיים החברתיים במצרים לפני שחלו בהם הזעזועים הפוליטייים וההתפתחויות הספרותיות שמאפיינים את תקופת נאצר ואילך.
הסיפור של נג’יב מחפוז “בריון אלעטוף” (אלעטוף היא שכונה בקהיר), משנת 1940, קרוב מאוד ברוחו להווי המתואר ברומאן שלו מתקופה זו, הקרוי בתרגומו לעברית “סימטה בקהיר”, וכן לדמות שעתידה לאחר שנים לשמש גיבור בסיפורו “הגנב והכלבים” (שאף הוא הופיע בעברית). עלייתו ונפילתו של בריון בשכונה קהירית. אך אין בו עדיין כדי לייחדו בתוך עשרים ושלושה המספרים שמיוצגים באנתולוגיה הזאת.
הסיפור המעניין ביותר בקובץ “תילי חורבות” (1934) נכתב בידי אחד מראשוני הסופרים הערביים המודרניים בתחום הסיפור הקצר, מחמוד תיימור, שנחשב ל“מופאסאן הערבי של המאה העשרים.” זוהי נובלה קצרה בת כחמישים עמודים, סיפור מימי הילדות כתוב בגוף ראשון ודומה שמצוי בו חותם אוטוביוגראפי מובהק. פרשת התבגרות־התאהבות של נער מצרי יתום, מן השכבה הגבוהה, שמגיע לבחרות בשנים שפני מלחמת העולם הראשונה, (מחמוד תיימור נולד ב־1894). הסיפור כתוב בפשטות קוסמת, מתאר מצוקתם של אנשים, פחדים, אהבה ראשונה, בית־ספר, ראשיתם של חיי הוללות, רגש אשמה וכניעה למוסכמות, שמביאים לבסוף את הגיבור, סאמי, לאמץ את התינוק הכפרי שילדה לו לפני מותה פתחיה אהובתו, שנלקחה ממנו על ידי בני־משפחתו. ראוי היה הסיפור להיות מודפס מחדש באיזו מסגרת הולמת כגון “ספריית תרמיל” או אנתולוגיה מחודשת של סיפורים מצריים.
מרבית הסיפורים בקובץ דומים בנושאיהם ובדרך כתיבתם. סיפורי הווי מקומי, רובו עירוני. בעיות חברתיות. שרידי מעשייה עממית שמשמשים לעיתים לעלילת הסיפור. תיאור שפל־מצבו של הפלח המצרי. סגנון כתיבה ריאליסטי, לעיתים דידאקטי, ולרוב תמים ביותר. ישנה לא פעם הרגשה שהמספר יושב ומספר בעל־פה את הסיפור, וכי גם הנושאים חוזרים. כגון סיפורו של איברהים אלוורדאני “נישואין להלכה ולמעשה” (1948) שמתאר כיצד בעל פיקטיבי, שהאישה נישאת לו ללילה אחד כדי שאחר־כך תוכל להינשא לבעלה ברביעית – מוצא חן בעיניה ונשאר בעלה, לתדהמת כל בני המשפחה העשירה.
כך גם “אביר אהבתה” למחמוד כאמל, על הידרדרותה של נערה שנעתרה פעם אחת לאהוב־נעוריה, או “שש לירות” לסלים שחאתה, שמתאר כיצד עומד פלח כפרי עני על סף רצח כדי להשיג שש לירות לניתוח עיניים לאשתו המתעוורת, וסופו שקורה לו נס והאיש העומד להירצח מציע לו לתומו את הסכום כמתנה.
ההצצה לדברים שבינו־לבינה מושפעת מאוד מסגנון הסיפור הקצר של מופאסאן. הסיפור שמרני למדי, הצד הרומאנטי חשוב יותר מן הארוטי, ה“פואנטה” של הסיפור האירופי מתגלגלת ב“נסיב”, בגורל שעומד ביסוד המעשייה העממית המזרחית. וכך החוטא בא כמעט תמיד על עונשו, הניאוף מביא לנפילה, ואילו למסכן יש ומאיר יום והוא זוכה באורח בלתי־צפוי באיזו מתנה שלא פילל לה – פגישה עם אישה יפה, ממון. חלומותיהם ושאיפותיהם של אנשים יש ומרקיעים שחקים, אך המציאות שוחקת אותם והם מסיימים במוות (“המדבר במבואות” לסופי עבדאללה) או במאסר (“סעדיה” לד“ר חוסיין מונס ו”הומאם" למוחמד סעיד אלעריאן).
יוצא־דופן בקובץ הוא הסיפור “בשדה הג’יהאד” (1949) מאת והבי איסמעיל חאכּי. שפתו המליצית ורוח ההקרבה המוגזמת מחד, ושנאת היהודים וישראל מאידך, מייחדים אותו לרעה כנגד כל שאר הסיפורים, אשר אחדים מהם אולי משעממים־מעט מהיותם גדושי־הווי או עלילה דלה ומתמשכת־מדי, אך כמעט כולם נאמנים למרקם חברתי זה או אחר ואמינים על פי דרכם.
וכך, למשל, מאופיינים בסיפור שני הכוחות הנלחמים בארץ־ישראל במלחמת 1948 (הסיפור מתרחש בתקופה שלפני פלישת הצבאות הערביים הסדירים לארץ).
"האחד (היהודים) הוא כוח הרשע והתוקפנות, חיות בצורת אדם, בני עוולה בלבוש מקופחי־זכויות ורצוצי־כנף. כל אימת שהם נפגשים בלוחמי־הקודש בשדה־הקרב הם נרעשים ונפחדים – כי אינם יודעים עצה ותחבולה לעמוד בפני הענווים הללו, השלווים במשכנותיהם ובוטחים בבתים.
"והכוח השני הוא כוח הצדק, המיוצג בחופן זה של גיבורים שיצאו מבתיהם וממשפחותיהם, ושלפו את חרב האמת לעשות שפטים ברשעים אלה שהתירו לעצמם נשים אסורות, ופגעו בזכויות החופש, והשחיתו עלילה על פני האדמה.
“בזנקם על קיני היהודים קבועות בנפשותיהם וחקוקות במוחותיהם הזוועות שביצעו הזדים הללו – שפיכת־דמים, הרג חפים מעוון, חילול כבוד נשים, פיזור משפחות, ריטוש הרוח.” (עמ' 236).
אנשי “פלוגת האמונה” מתגברים על היהודים ש“ליבותיהם נמלאו פחד,” והם ממותתים אותם בצעקם בשמחה: “היכן מוסא שרתוק, ששטנו השיאו להתפאר באנשיו לפני כל העולם כולו? האלה הם האנשים שאיימו לכבוש את כל ארץ־הקודש עד גבולות מצרים? האלה הם שזרעו אימה ופחד במשכנות פלסטין השאננה?” (עמ' 237).
זאת ועוד, “כשכבשו אנשי הפלוגה את חפירות היהודים נדהמו מן הנפלאות שמצאו בהן. מלבד בהכרחיות היו מצויידות גם במופלאים שבמותרות: אלה אמצעי החימום המודרניים, ואותם מכשירי החשמל והרהיטים המפוארים, וזה מעיין האספקה שאינו פוסק, וכל שאר הדברים המוכיחים לא ספק כי היו מאמינים שעתידים הם לשבת כאן לעולמים.” (שם).
וכך נמשך והולך התיאור הדימיוני־המגמתי של יהודים וערבים בראשית שנת 48', אך עדיפותם של היהודים בנשק כבד ובתחמושת סופה שמנחילה מפלה ל“פלוגת המאמינים”, וכמה מגיבוריה נהרגים בקרב בקריאות “תחי פלסטין!”
והמחבר מסיים את הסיפור בתקווה שמבקרי הארץ־הקדושה יזכרו וידעו את עלילות המלחמה הגדולה שפעלו פלוגות המתנדבים, בטהרן את פלסטין מן המגפה הציונית.
“אנו מאמינים באמונה שלמה שהגייסות הסדירים לא יניחו אף ציוני אחד לנשום את אווירו של אותו חבל ארץ טהור, שלוחמי־הקודש בני־החורין ריווהו בדמם.” (עמ' 240).
ראוי היה לנפות מתוך “כפיפה מצרית” את הסיפורים שערכם הספרותי מועט או שכותביהם נעלמו מן האופק הספרותי, להוסיף עליהם מבחר סיפורים מן הספרות המצרית החדישה, ולתת אנתולוגיה מעין זו מחדש בידי הקורא העברי.
* “כפיפה מצרית”. מבחר סיפורי מצרים. ערוך בידי ד“ר יצחק שמוש וברוך מורן. תירגם מערבית: ברוך מורן (ברנשטיין). בצירוף מבוא מאת ד”ר י. שמוש. הוצאת ספרים מ. ניומן בע“מ. תל־אביב. תשי”ד. 1954. 252 עמ'.