1942
פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 8.12.1972.
הסיפורים שבספר, אומר באחרית דבר דב שטוק, הוא דב סדן, נתחברו בשנים תרפ“ז–תרצ”א (1927–1931) במקומות טלטוליי בארצנו (בית־אלפא, זיכרון־יעקב, פתח־תקווה, טבריה), בגולה (בסאכסוניה התחתית), וכולם נדפסו בכתבי־עת (“דבר”, “הפועל הצעיר”, “מאזנים”, “גזית”), רובם סמוך לחיבורם, ומיעוטם לאחר זמן. בכינוסם עתה לא הוטלו בנוסחתם הראשונה שינויים, זולת תיקוני לשון, דקדוק, כתיב, פיסוק ואילו השמטות קטנות. הסיפורים לא נדפסו לפי הסדר הכרונולוגי של כתיבם אלא לפי עניינם למדוריהם.
“באלכסון” הוא ספרו השלישי של דב סדן, לאחר קובץ שירי־ביכוריו, “צלילים”, שיצא בפשמישל בשנת 1921, ונגנז בידי מחברו, ולאחר ספרו “ממחוז הילדות”, פרקי וידוי וזיכרון, שהופיע בשנת 1938.
סדן נולד בברודי שבגאליציה המזרחית ב־1902, ופרק מתקופת ילדותו עבר עליו בכפר. בשנות מלחמת־העולם הראשונה עברה משפחתו ללבוב ושם למד בגימנסיה פולנית. הוא עלה לארץ בשלהי 1925, ואולם ב־1928 עשה בשליחות בגרמניה ופעל במרכז “החלוץ” בברלין ובמרכזי הכשרה בווסטפאליה. דומה שאלה הן התחנות המפרנסות במידה זו או אחרת רבים מסיפוריו בקובץ, המחזיק למעלה מעשרים סיפורים.
“הצל הטוב” הוא ציור מעולמו של פונדקי יהודי. הוא וילדיו היו עדים למריבה שגררה בעקבותיה מעשה־רצח. הרוצח נתפס והפונדקי נאלץ להעיד נגדו. עם פרוץ מלחמת־העולם, משתחרר הרוצח מבית־הסוהר ונעשה חייל. וכך הוא, שהיה אימתם של הילדים, נעשה עתה לצל הטוב: “מעיניו נוצצת ההכרה, כי שעתו הגיעה. עתה נצרכים לשתי הצבתות הקשות שלו. הכול נצרכים לו. באין ברירה דבקה ציפיית־הישע של הילדים הנפחדים בקומתו האבירה. שתי הצבתות הקשות שלו הרגיעו.” (עמ' 16).
“במגרש” הוא אולי הסיפור השלם ביותר מבחינה אמנותית בקובץ. עניינו יהודי בעל צריף למשחקי־מזל בשם זליג, המתפרנס מן האיכרים הגויים, שמקווים לזכות בשני הפרסים הגדולים: מחרשה וסוס. מערכת היחסים הסבוכה שבין יהודי לגויים מתבטאת ביחסם של האיכרים לזליג.
“כשאתה זורע חיטה יודע אתה, שאותה שדה לא תצמיח אלא חיטה, וכאן אתה צופה להפתעה: שמא חיטה, שמא שעורה, מאה פעמים ואחת ראית, שהשדה כאן עלתה דרדר ואין אתה אומר: שמא דרדר. יש סדרים קבועים וקשים בעולם, אך היי”ש של הירצקה וגלגלו של זליג מטלטלים אותך מעבר לסדרים. הם ההקלה. חביב היי“ש של הירצקה וחביב גלגלו של זליג. חביבים מאוד.” (עמ' 19).
זליג מוכר לאיכרים תקוות, עד שצריפו נהרס והוא נפצע קשה בידי מנהיגם הביריון, הנאטקו. מצד אחד שמחים האיכרים על עשיית דין במי ששיחק בתקוותיהם. אבל, מעתה משעממים החיים: “עד כה היתה איזו פסגה, שנישאו אליה העיניים בציפייה להפתעה, ועתה משתרע מישור, רק מישור, זרעת חיטה – תצמח חיטה, בשום פנים לא שעורה ולא שיבולת־שועל.” (עמ' 19).
לכפר בא איש־מזלות חדש, פרוסי, רכבת־ברזל קטנה ברשותו, ומי שמצליח להדוף אותה לגובה מסוים על פסיה, זוכה. תחילה כובשים את אנשי הכפר הפשטות והיושר שבדבר, אך עד מהרה הם מתאכזבים. מעתה אין מקום למזל, ולתקוות. מי שכוחו בידו – זוכה. והאחרים, גם אם ינסו מאה פעמים, אין להם סיכוי. גלגל־המזלות של זליג השפיל את כולם אך הכול היו שווים לפניו.
“בגלגל המזל לא ידע איש מקומו וכאן ידעו הכול מקומם: המעטים למעלה, הרבים למטה וכת־הביניים באמצע. כמעט שנפקחו העיניים לראות, כי הפרוסי הוליכם שולל. מירמה רבה. בעצם אין כאן הפתעה, אין פסגה שהעיניים נשואות אליה, אלא המשך המישור.” (עמ' 23).
הנאטקו משתחרר מבית־הסוהר ובא אף הוא לנסות מזלו אצל הפרוסי, ומאחר שהכוח קובע – הוא זוכה ביום אחד, יום היריד, בכל רכושו של הפרוסי, בהדפו שוב ושוב את רכבתו אל הגובה הדרוש. הפרוסי, צמא הנקם, הורג באותו הלילה את הנאטקו. את הפרוסי תולים, ולאיכרים שוב משעמם.
אך הנה, ביום היריד הבא, בשני בשבת, “מתוך צריפו קרא להם קולו הידוע של זליג, קול חוגג של אלוהים היודע את נפש ברואיו. אולי חשב: שוב אפשר לכם להטיל לתוך החלל הסתום את העירוב של היסוס וודאות. שוב יעמוד גשר על עברי־פי־פחת. גשר שאין איש מכם יודע בו את מעמדו. בואו, גלגל־המזל עומד על מכונו, בואו, יש רווחה. הנני.” (עמ' 23).
סיפור זה ראוי היה להמחזה או לתיסכות.
לא כל סיפורי הקובץ סופם שלם וחיובי. ברבים מהם יש קינה על היהודי הנשחק בגלגלי מלחמת־העולם והמהפכה הרוסית. כך, למשל, הסיפור “המדחום”, המתאר את שמחתו התמימה של חייל יהודי בצבא הקיר"ה, זיינביל שפורן, ששלל מדחום מעיירה רוסית שמעבר לגבול. והנה, לא עוברים ימים והרוסים כובשים את עיירתו של זיינביל, הורגים ובוזזים, והחפץ היחיד שנשאר בשלמותו בביתו השדוד של זיינביל הריהו, כמובן, המדחום.
כמוהו גם הסיפור “במעלה”, המתאר את גילגוליו של מהפכן יהודי בצבא הקיר"ה. כיצד הוא מיטלטל עימם בשבי הרוסי, נעשה מנהיגם, ומכין אותם למלחמת־המעמדות אשר תשנה את פני המולדת הישנה בחוזרם מן השבי. אבל, הדבר הראשון שעושים חבריו בדרכם חזרה, בבואם למולדת, הוא להתנפל בדרכם על יישוב של יהודים: “הך את הז’ידים מוכי־השחין ומוכרי־אלוה, הכם עד חורמה! הך, אחא, עד כלות־נשמה!” (עמ' 41). והמהפכן היהודי מאבד עצמו לדעת.
דומה לו, אם כי הוא מתרחש בראשית שנות השלושים, הסיפור “לווייה אחרונה”, המתאר לווייה יהודית בכפר קודר, פרוטסטאנטי, אשר בווסטפאליה. אלברט מוזס הוא יהודי בודד בכפר, משפחתו יושבת במקום כשלוש מאות שנה, ואולי יותר. הוא חש על בשרו את ניצני האנטישמיות בכפר. לווייה של קרובת־משפחה משמשת לו עילה לחשבון־נפש נוקב. הוא ניצב עם הרבינר מול מצבת הראשון מבני־משפחתו, מציץ בה בגניבה, בעיניים עצומות למחצה, מהסס קצת ואחר מכוון אצבעו כלפי עצמו: 'כן אדוני הרבינר, וזאת תהיה האחרונה." (עמ' 90).
* דב שטוק [סדן]: “באלכסון”. סיפורים ובדומה להם. הוצאת “גזית”, תל־אביב, תש"ב, 1942. 141 עמ'.