לוגו
"מסע סנטימנטלי" ללורנס סטרן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

עברית: 1954

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 9.7.1971


“הגבירה דאֵ־רמבויה,” מספר לורנס סטרן ב“מסע סנטימנטלי” על ביקורו בפאריס – "לאחר היותי מודע לה כשישה שבועות, הואילה לכבדני ולהסיעני במרכבתה מרחק כמה פרסות מחוץ לעיר. מכל הנשים הגבירה דא־רמבויה היא הכשרה ביותר. ואיני מתאווה לראות אישה צדקת וטהורת־לב ממנה לעולם. שאלתיה אם רוצה היא דבר־מה, Rien que pisser – אמרה הגבירה דא־רמבויה.

“הנח, נוסע נוח־מזג, לגבירה דא־רמבויה. הנח לה להש־ן. ואתן, נימפות־רזים נאות! צאנה וקטופנה אחת־אחת שושנתה, וזרינה אותן על דרככן, כי הגבירה דא־רמבויה לא עשתה יותר מכן. סייעתי לגבירה דא־רמבויה לצאת מן המרכבה. ולוא אני כוהן קסטליה הטהורה, לא יכולתי לשמש אצל מבועה ביתר דרך־ארץ ורחשי כבוד ויקר.” (עמ' 57).

לורנס סטרן (1713–1768) היה בנו של סרן בצבא האנגלי באירלנד. הוא למד בקיימברידג' ונעשה כהן־דת בסוטון וקוסוולד, שם כתב בחשאי את סיפורו “טריסטראם שאֵנדי” (1760). הספר פירסם את שם מחברו, והוא נעשה לארי הטרקלינים בלונדון. ב־1762 יצא למסע בצרפת, ופרי מסעו – הספר “מסע סנטימנטלי” (1768), שהופיע בשנת מותו של סטרן.

לגברת אחת, שסירבה לקרוא את “טריסטראם שאנדי”, משום שאמרו לה שאינו מוסרי, אמר סטרן: “ספר זה הוא כילד המתגלגל על השטיח. יש שהוא מראה דברים, שבדרך כלל מסתירים אותם, אבל אין הוא עושה זאת אלא מתוך תמימות.”

התקופה שבה כותב סטרן היא תקופה בה נודעו ספרי מסעות מפורסמים: “רובינזון קרוזו” (1719) לדניאל דפו, “מסעי גוליבר” (1726) ליונתן סוויפט. בה הופיעו רומאני הרפתקאות קומיים, מהם פארודיות כמו “ג’וזף אנדריוס” (1742) להנרי פילדינג, וכן “קורות טום ג’ונס, אסופי” (1749) ו“יומן הנסיעה לליסבון” (1755), אף הם של פילדינג.

המסע הסנטימנטלי של סטרן אינו כלל וכלל באותו מובן של ימינו, כלומר – תיאורו אינו רגשני. הספר כתוב בשנינות מאופקת, אנגלית מאוד, בתמימות שאינה תמימה. סיפור תלאותיו של שלימזל. סיפור שעקבותיו דומה שמצויים לאחר יותר ממאה שנה ב“שלושה בסירה אחת, מלבד הכלב” (1889) לג’רום קלפקה ג’רום.

מצוייד בחצי תריסר כותנות וזוג אברקי משי שחורים [מכנסיים קצרים המגיעים עד לברך] יוצא גיבורנו, בעיצומו של מצב מלחמה בין אנגליה לצרפת, לטיול צרפתי. הסיבה – העליבו אותו. עניין מסויים, – אמר כלאחר־יד בשעת שיחה – ייטיבו לטפל בו בצרפת. – “אתה היית בצרפת?” שואלו איש־שיחו. – מוזר! – אומר לעצמו גיבור ספרנו, – שהפלגה מרחק עשרים ואחד מיל, הדרך מדובר עד קלאֵ, תהיה מזכה את האדם בזכויות כה רבות של השכלה ומהימנות בוויכוח.

כסף למסעו אין לו, אך הוא אינו דואג. לשאלת ידיד, החפץ להלוותו כסף, הוא עונה: “לא יצאו שלושה ימים לשבתי בפריס ואני אומר לו: אעשה דבר שבגללו יחבשוני חיש בבסטיל, וחודש־חודשיים אגור שם וכל מחסורי על מלך צרפת.” (עמ' 64). וכך אמנם כמעט קורה לו בפריס.

התבוננותיו של אנגלי ביבשת הרי הן מקור לתימהון אין־קץ ולשעשוע רב, בעיקר מעסיקות אותו הנשים הצרפתיות. מקלאֵ עד פריס אינו מחמיץ גם הזדמנות אחת לחזר אחריהן ולזכות בחסדיהן. בקלאֵ הוא נקלע, עם גברת נכבדה, לתא סגור של מרכבה. באמיאן הוא ממשיך לחזר אחר הגבירה ושולח לה מכתב אהבה בצרפתית. ומהו המכתב? נוסח מכתב שכתב מתופף אחד בגדוד לזוגתו של קורפורל, ושאותו מחזיק בכיסו, לצרכי העתקה, משרתו הצרפתי של יוריק, גיבור ספרנו.

עיקר שעשועיו של הספר – פריס. שעה ארוכה בודק גיבורנו את דופקה של זבנית בחנות־כפפות פריסית: “עשרים פעימות כבר מניתי, וחיש קרוב הייתי למניין הארבעים, והנה במפתיע בא בעלה מחדר אחורי אל החנות ובלבל מעט את חשבוני. אין זה אלא בעלה, אמרה. ובכן החילותי במניין חדש. ‘האדון מואיל ברוב חסדו,’ הגידה, בעברו על פנינו, ‘לטרוח ולמשש את דופקי.’ הבעל הסיר מגבעתו, החווה לי קידה, ואמר כי רב מדי הכבוד אשר כיבדתיו. ואחרי הדברים האלה חבש מגבעתו ויצא.” (עמ' 49). ועוד שעה ארוכה מודד גיבורנו כפפות בצוותא עם הזבנית החמודה, וממששה.

התופעה המדהימה אותו ביותר היא קומתם הקצרה של תושבי פריס. “כל איש שלישי גמד! – זה רכך־ראש ומדביש־חטוטרת. זה עקל־רגליים. השלישי, שיד הטבע חבשה את גידולו בשנות השישית והשביעית. הרביעי, במצבו הטבעי והמושלם כעץ־תפוח ננס. קרושים בראשית נבטי הווייתם וחיותה, שמעולם לא היו אמורים להגביה עוד.” (עמ' 53).

את הסיבה לכך מוצא גיבורנו בצפיפות הגדולה בה גדלים בני פריס, וזאת יוכל לאשר גיבורנו כל מי ש“ימוד את גובה בתיהם, את צר רחובותיהם, וכן את מניין הרגליים־המרובעות בקומות השישיות והשביעיות שבתחומן אוכלים וישנים יחד מניינים של בני ה־Bourgeoisi.” (עמ 54).

כאלו ואחרות עלילותיו של יוריק המסכן. את השם יוריק הוא מאמץ לעצמו בשעת הדחק, כדי לקבל המלצה לדרכון מידי אציל צרפתי החובב את שקספיר. חיבה זו מצילה את גיבורנו מן הבסטיליה.

מפריס הוא ממשיך במסעו לאיטליה, וספר המסעות תם בפונדק נידח ברומו של הר־טורירה, בדרך לליון. שם הוא נאלץ לבלות בחדר אחד עם גברת פיימונטית צעירה, כבת שלושים, שאדמומית בריאה בלחייה, ועם אמתה בת ליון, נערה צרפתייה, חיה ושוקקת מאין כמותה.

תרגומו של הספר ראוי היה להחליקו כלשהו, למען ייטיב הקורא לרוץ בו וליהנות מעלילות המסע. חבל גם כי לא ניתן תרגום עברי לקטעי הצרפתית המרובים שבגוף הספר. סגנונו של הספר – מאוד מיוחד – בקיטועו, בקפיצה מעניין לעניין, בשרירות הסיפור. אומרים כי לא על בני דורו בלבד השפיע סטרן. גם ג’יימס ג’וייס הושפע מסגנונו.


* לורנס סטרן: “מסע סנטימנטלי על פני צרפת ואיטליה של אדון יוריק”. מאנגלית: אהרן אמיר. ציורים: טוני ז’והנו. הוצאת מחברות לספרות, תל־אביב, תשי"ד, 1954. 110 עמ'.