עברית: 1971

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 10.10.1971, במסגרת “ספר השבוע”

תרגום זה לעברית של רומאן מאת סופר צפוני, שעוסק בתיאור חיי איכרים ויער – מעורר ציפיות רבות בלב הקורא. מיד עולים במחשבה סופרים כהמסון, יעקבסן, ביירנסון, ועימם עולם שלם, קודר וצפוני, רומנטי, של יער וחיי איכרים ובעלי־אחוזות, משיאיה של ספרות העולם.

מבחינה זו, “אנשים בליל־קיץ”, ספרו של פראנס אמיל סילנאפה – מאכזב. לכאורה יש בו מרבית המרכיבים שמחוללים אותו נס ספרותי שנוצר ביצירות כגון “פן”, “ויקטוריה”, “נילס לינה” ו“סינבה סולבקן” – איזור כפרי צפוני, מבודד קמעה, קסם ההליכה ביערות, עצי ליבנה ואשוחים, אגמים ומפרצים, חיי איכרים שסובבים סביב בית־אחוזה, האיש הזר – האמן, הצייר, המשורר, שנמשך אל הנוף וחש עצמו זר בו, וכמובן – אהבה, התפרצות יצרים, גם מקרי מוות ואסון, והכול בצל נוף וחליפות־השנה שכמו יש בהן שהות רבה לאין קץ, והכול מתנהל כמו על רקע של מי־מנוחות, מתוך התאמה לריתמוס של הטבע, של היער ומחזור הזריעה והכמישה.

ובכל זאת, ב“אנשים בליל־קיץ” לא מתרחש אותו נס.

*

“אנשים בליל־קיץ” מספר על חבורה של אנשים במשך סוף־שבוע אחד בליל קיץ צפוני. לספר אין גיבור אחד, או מה שקרוי גיבורים מרכזיים, אלא הוא רצף של אפיזודות המקושרות בזמן, במקום, ומעט מאוד גם בעלילה. הדמויות המופיעות הן של סבתא זקנה בעלת האחוזה לשעבר, בנה, כלתה, שתי נכדותיה, שני אורחים, בחורים צעירים, שבאים במכונית מן העיר לבקר אצל אחת הנכדות, הלקה שמה. כמה רפסודאים שעובדים על פני האגם, והאחד מהם מסתבך ברצח באותו לילה. אישה ממשפחת איכרים שיולדת באותן שעות. אישה אחרת, אשת הנרצח, שעברה מפוקפק, והיא מבשלת שיכר בלא רשיון ומתמסרת לבעל אחוזתה. רופא, שוטר, עוד כמה ניצבים, וצייר – שמבטא את מעמדו של האמן בחיים הללו. את הכמיהות הסתומות, היראה, הפחד מזיקנה והצורך לשוב אל היסודות האלמנטאריים של החיים, היער, הצחוק, הבכי. אל תל של גבשושית טחובה, באדמת היער, שבו הוא טומן את פניו.

בליל קיץ זה, שהאור עומד בו, והשמש אינה שוקעת, ביום שלפני ראשית קציר השעורים, מתרחשים כמה וכמה דברים, מתרחשים במקביל, ומקבלים משמעות מעצם הקבלתם זה לזה. הרפסודאי השיכור מת, מת מוות חסר־טעם, הוא הגיע לסוף הדרך. רוצחו הוא ילד בנשמתו, עדיין אינו מבין את מלוא משמעות המעשה, גם הרצח נעשה כבאקראי, ובלא סיבה פנימית עמוקה. גם הרוצח נולד, במכאובים שהולכים ומתגברים, אל תוך מציאות, אל תוך המצב החדש של חייו, אל טעם חייו ששונה, אל אופקם שנסגר לפתע, והוא עדיין אינו מסוגל לקשור עצמו עם תוצאות מעשהו.

ובאותה שעה נולדת תינוקת בבית כפרי, נולדת מאליה, אף בלא עזרת הרופא. האם, שחטאה בטרם נישואיה ובעלה הוא קצת אטום ומטומטם – מעוררת בזוג הנאהבים הצעיר את רגש הבשלות של אהבתם. יופייה הבשל, חיוניותה של האם, צחותה של התינוקת – כל אלו משפיעים על הלקה ועל ארויד. ביקורו של ארויד, שאינו אלא מכר מקרי שפעם עורר באופן מוזיקלי את תשוקתה של הלקה – נעשה תוך יומיים לביקור גורלי, והוא זוכה באותו ליל קיץ ארוך בהלקה, זוכה בה בשלמות.

הבשלת אהבתם של הלקה וארויד מבשרת את קיצה של הסבתא הזקנה, מומו, שהיא כבר מעבר לתקופת הבשלות, היא מצויה בתקופת הנשירה. היא חשה עצמה מיותרת. דרך חייה הושלמה והוגשמה בצאצאיה, החוזרים עתה על הנאות הנעורים שלה עצמה, החיים עתה את חייה־שלשעבר, והיא עולה על מיטתה ונרדמת, כנראה בפעם האחרונה.

בלב מאנו הזקן, הפחמאי שמבשל זפת בבורות, נולדת תאווה פתאומית למראה הלקה היורדת בבגד־ים לרחוץ באגם, ולאט לאט הוא כבה, כבור הפחם שלו.

בלב סאנטרה, מהלֵך יום ראשון זה, בו אין בעלה מופיע, רוח של תשוקה וחיוניות עזה. היא משקה את בעל האחוזה שלה ואת ידידיו בשיכר חריף, היא רוחצת בסאונה ומעוררת את תאוותו של בעל האחוזה. ולאחר יום הוא חוזר ובא וזוכה בה. את בעלה היא שוכחת כליל. הוא נושר ממנה עוד בטרם נרצח.

וישנו הצייר, שבראשית הסיפור מבקש לצייר את האישה ההרה, וזוכה על כך בתשובה לעגנית. וככל שנמשך ליל הקיץ הוא שוקע יותר ויותר בתוך עיצבונו, משוטט ביער ובדוגית באגם, בורח מביתו, ולבסוף חוזר לבית בהשלמה עם הגורל, גם כן במין לידה חדשה, עצובה ומיואשת כלשהו, וזוכה בחיבוקה ובהתמסרותה של אשתו.

כל האפיזודות הללו מקושרות ביניהן קשר רופף־לכאורה, ומשמעותי רק מבחינה זו שכל ההתרחשויות מתארעות כמעט בו־בזמן. עין הסופר מתאימה למיבנה הסינאופטי של הסיפור. עין הסופר היא כעין מצלמה נודדת, יודעת כול, שנותנת בראשונה תיאור פאנורמי רחב של סביבת היערות והאגמים, תיאור חיצוני עם שרטוטי דמויות ספורים, גם כן חיצוניים. ולאט לאט מתרכזת המצלמה בתיאור אפיזודות ברורות־יותר: גם מעט מן ההתרחשות הפנימית, ההרגשות, אם כי התוך, וגם העבר של הדמויות – ניתן בצורת סקיצה, ולא בפירוט. קפיצות המצלמה מפינה לפינה מעניקות ליצירה מיבנה שהגיונו דומה לעריכה קולנועית. ומדי פעם נדמה שהסופר, או עין המצלמה – מתרחק מקרבת הדמויות לגבהים, ומשם חוזר ומשקיף במבט פאנורמי על הנוף ועל הסביבה כולה.

כרגיל בסוג זה של כתיבה, וכן בקולנוע – מקבלת כל התרחשות, כל אפיזודה – משנה תוקף ומשמעות פנימית מכך שאנו, הקוראים או הצופים – יודעים מה קדם לה או מה מתרחש או התרחש באופן בו־זמני.

בראייה הסינאופטית יש משמעות אחרת להתעלמותה של סאנטרה, כשאנו יודעים כי באותה שעה כבר מיטלטלת גופת בעלה הנרצח בעגלת־איכרים על פני דרך כפרית. אנו ממש רואים את שני הדברים גם יחד. אורו הממושך של ליל הקיץ הצפוני כמו נותן ממשות לכוח ראייה זה של כל ההתרחשויות ביחד, ואין דבר נסתר.

*

ובכל זאת מאכזב הספר. מעבר למבט הסינאופטי אין הדמויות מקבלות חיים בעלי פנימיות עמוקה, משמעותית ומעניינת במיוחד. הכול נשאר חיצוני, ולעיתים צבעוני כמו גלויית־תיירים, כמו צילום פרסומת רבגוני. הריתמוס של לידה, צמיחה, הבשלה, נשירה ומוות – שכמו חובק לא רק את נוף היער והשדה אלא גם את הגורל האנושי – ריתמוס זה נעשה לא פעם קרוב מדי למתקתקות של אידיליה.

גם לרצח אין משמעות פנימית עמוקה. גם סיומו האידילי של הרומאן, גם עלילת האהבה שמבשילה כמו שיבולת בשדה, רק מהר יותר – כל אלה קצת יפים מדי, קצת משעממים, קצת חסרי חיים ובלא ריאליות פנימית עמוקה. אין כאן פר גינט שמתפרע ומחפש עצמו, גם לא תורבירן שאוהב ברגש נאמן ונואש, גם לא ליטננט תומס גלן המסתורי שמתגורר ביער, גם לא נאגל התמהוני, גם לא נילס לינה חסר המנוחה ומוכה הגורל, גם לא בדידות גיבורי סרטיו של אינגמר ברגמן. בקיצור – זה סיפור יפה מאוד מבחינה גיאוגראפית, אך רחוק מלשכנע שהוא מנכסי צאן־ברזל של ספרות העולם.

* פראנס אמיל סילנאפה: “אנשים בליל־קיץ”. תורגם מגרמנית מתוך השוואה אל התרגום האנגלי בידי מריאנה פרל. ספריה לעם, הוצאת עם עובד, תל־אביב. 1971. 154 עמ'.