עברית: 1951
פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 28.4.1972
“אפילו אדם מיושב ושפוי ביותר יש רגעים, שהוא רואה את חייהם של בני־תמותה כחיי גיהינום ממש,” כתב אדגאר אלן פו ב“הערות־שוליים” שלו, סמוך למותו.
עלילת ההרפתקאות של ארתור גורדון פים ודאי שאינה ממיטב יצירותיו של פו, ואינה משתווה לסיפוריו הקצרים הידועים, כגון “הבור והמטוטלת”, “חיפושית־הזהב”, “מעשי הרצח ברחוב מורג'” ו“המסתורין של מארי רוג’ט”. ואולם גם בעלילה זו, שאולי נבדתה ונכתבה לשם הפרנסה, יש לעיתים מניצוצות כישרונו הגאוני.
מתכונת הסיפור עשויה בנוסח סיפורי־הרפתקאות של אותה תקופה: משהו מסיפורי־האימים הגרמניים. השפעה של הרומאן האנגלי הגותי, רוחות־רפאים, אלימות ומסתורין, ושל סיפורי א.ת.א הופמאן, אשר ניכרת גם בכתבי בני דורו של פו, וושינגטון ארווינג ונתניאל הותורן. ובעיקר – מסורת סיפורי יורדי־הים וקורותיהם מסמרות השיער. ספינות־המפרשים, כמו חיי המלכים, היו אוצר בלתי־נדלה להעסיק בו את דימיונם של הקוראים. ודומה שבהיעדר האמצעים החזותיים של ימינו, גם האמינו יותר למילה הכתובה, ומי שחיפש לו פורקן בקריאה, נישא בנאמנות על כנפי הדימיון, ולא הטיל ספק במילה הכתובה. שלא כקורא בן־ימינו, אשר כאילו משווה תמיד את ה“אפקט” של הקריאה בסיפור לזה של צפייה בקולנוע או בטלוויזיה.
הקורא של אז, שלא היה מפונק כקורא בן־ימינו, היה ודאי מציאה כשרה ופרנסה נאה לסופרים. אמנם גם כיום לא חסרים סיפורי הרפתקאות, ממדע דימיוני ועד ריגול ומלחמה, ואולם הם מכוונים כאילו לשכבה מסויימת מאוד בקהל הקוראים, ולרוב גם נכתבים לא בידי סופרים אשר להם עולם רוחני עצמאי, אלא בידי בעלי־מקצוע טובים יותר או טובים פחות.
ארתור גורדון פים הוא בחור צמא להרפתקאות, הבורח עם חבר בן־גילו מבית־הספר ויורד בהיחבא בספינה המפליגה באוקיינוס. אין הוא מספיק לצאת ממחבואו שבבטן הספינה, וכבר היא נופלת בידי כנופייה מתמרדת מבין מלחיה. הספינה נטרפת בסופה, ולכל מי שקרא את הספר בנעוריו זכורה בוודאי אותה סצינה מבעיתה – כיצד ארבעת הניצולים על סיפון הספינה השקועה חצייה במים, רעבים וצמאים עד לאובדן חושים, מטילים ביניהם גורל, והשלושה שזכו בגורל קמים על הרביעי, דוקרים והורגים אותו, ומחיים את נפשם בבשרו ובדמו.
את פים הצעיר מצילה ספינה אחרת, שמגמת־פניה אל איי הקוטב הדרומי. ושוב אנו מיטלטלים עימו ועם פיטרס חברו במסות קשות. שבט פראים באחד האיים מפיל בפח את אנשי האונייה, אף מעלה את האונייה באש, ורק פים ופיטרס נישארים בנס על ראש גבעה של חוור פריך, שמדרונותיה תלולים מכל עבריה. בתיאור אימת הירידה מן הגבעה על פי תהום, מזכירה כתיבתו של פו את הרגשת האימה שמעורר סיפורו “הבור והמטוטלת”:
“שווא ניסיתי להדיח את המחשבות האלו, ולא להשעות עיניי מעל חלקת הצוק אשר לפניי. יותר שהתאמצתי לא לחשוב, יותר לבשו רעיוניי חיוּת ועוז, יותר נוראה בהירותם. לסוף הגיע אותו משבר של דימוי, שכה מחריד הוא במקרים כמו אלה, רגע המשבר שבו אנו מתחילים לחזות מראש את אשר נרגיש בנופלנו – לשוות בנפשנו את חולשת־הדעת, והסחרחורת והנפתולים האחרונים, וספק־העילפון, ומר־הקץ שבנפילה הדחופה והרדופה. ועתה מצאתי והנה הדמיונים האלה בוראים להם ממשויות משלהם, וכל הביעותים המדומים עטים עליי בהמונם בפועל ממש. הרגשתי כי ברכיי נוקשות עזה זו אל זו, ואילו אצבעותיי מרפות אחיזתן אט־אט אך בטח. אוזניי צללו, ואומר ‘הינה היכה פעמון המוות!’ ועתה עברתני תשוקה ניצחת להביט מטה. לא יכולתי, לא אביתי, לתת עיני בצוק לבדו. וברגש פרא, בל־יוגדר, ספק בעתה ספק עקה נפוגה, העמקתי הבט אל תוך שפל־התהום. רגע אחד נאחזו אצבעותיי אחיזת עווית, ובתוך כך סר מרוחי אף צל־צילה של מחשבה להינצל – משנהו נחרדה נפשי כולה כסוף ליפול. תשוקה, ערגה, תאווה שבשום פנים ואופן אין למשול בהן. בת־אחת הרפיתי מן היתד, נטיתי מן המורד, והרף־עין הייתי נחבט אל מחשופו. אפס עתה הסתחרר מוחי, קול רפאים צרח־צווח באוזניי. דמות אפלולית, שדית, רפרופית ניצבה ממש תחתיי. ומתאנח צנחתי בלב נשבר, ואצלול אל בין זרועותיה. התעלפתי, ופיטרס תפסני בנופלי.” (עמ' 181–182).
הערגה ליפול אינה רק צידו הכמוס של פחד־הגבהים, המוכר פחות או יותר לכל אדם, אלא בתיאורו של פו יש כאן ביטוי ברור ועמוק ליצר המוות, הקרוי במיתולוגיה הפרוידית תאנאטוס, המתבטא בתוקפנות העלולה להפוך את כיוונה כלפי האדם עצמו ולהיגלות בנטייה להרס־עצמי, לשאיפה לביטול הקיום, לאינרטיות ולנירוואנה.
תרגומו של הספר אינו משובח ביותר, ומאחר שעברו למעלה מעשרים שנה מאז הופיע הספר בעברית, ראוי היה להוציא מהדורה חדשה ומתוקנת של התרגום העברי.
* א.א. פו: “עלילות א. גורדון פים”. תרגם: אהרון אמיר. הוצאת מחברות לספרות תל־אביב, התשי"א [1951]. 194 עמ'.