לוגו
"חיי נישואים" לדוד פוגל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1929–1930

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 28.2.1969, תחת הכותרת “קריאה אפשרית”


אודה על האמת, שיריו של דוד פוגל, שהתפרסמו מקובצים לפני שלוש שנים בעריכת דן פגיס (הוצאת מחברות לספרות) לא תפסו אותי. קראתי בהם ולא עמדתי על מהותם וייחודם, אף לא על יופיים הגנוז, ומפני כך לא יכולתי להצטרף לאותה זעקה של מגיני זיכרו של פוגל ומגליו, על אודות העוול שנעשה לו בהשכחה ובהזנחה.

ללא ספק בי האשמה, שאין הבנתי בשירה רבה, ועדיין אני אוהב את ביאליק ואלתרמן־המוקדם, ואין חלקי עם הנהנים להוריד מגדולתם את המשוררים הידועים ולהמליך במקומם את העומדים בצל ואת הנשכחים, מתוך אמונה סהרורית כי כל הנשכח גאון הוא וכל המפורסם, שרלטן. הגם שאהיה אחרון להצדיק את הדין על אותה שערוריה של תוכנית לימודי הספרות בבתי הספר בארץ.

רק לאחרונה קראתי את שלושת כרכי הרומאן המרתק של דוד פוגל “חיי נישואים” ואת הנובלה “בבית המרפא” (ספריית “מצפה”, ירושלים, תרפ“ח. [1928]. ק”ח עמ']. חזרתי וקראתי בספר שיריו, תחושתי למקרא השירים לא השתנתה, ושכרי היה קריאת ההקדמה של דן פגיס ובה פרקים אחדים, אולי מעטים מדי, על חייו רבי התהפוכות של פוגל, נדודיו וקיצו המר, שהותו הקצרה בארץ־ישראל, והקורות אותו בווינה. הצורך לקרוא ביוגרפיה שלמה ומקפת על חיי פוגל מובן לכל הקורא ב“חיי נישואים” ו“בבית המרפא”, מפני נוסח הכתיבה שהוא כה קרוב ואינטימי ומעורר סקרנות רבה לדעת מה היו חייו של הסופר עצמו לאור גיבוריו ובני־דמותו בספרים.


רודולף גורדוייל, בן־דמותו של פוגל ב“חיי נישואים”, הוא אדם בודד, סופר מתחיל, תושב וינה מזה כמה שנים, חי בחדרים שכורים אצל בעלות בית זקנות ומשונות, וכגיבורו של המסון ב“רעב”, הוא חסר פרוטה, ורעב ללחם לעיתים קרובות. הוא אינו מצליח להתמיד בעבודה או למצוא עבודות חדשות. מבלה חלק ניכר מזמנו בבתי קפה בחברת ידידים, שעל אף הערכתם הרבה לכישרונו ולסיפוריו אין הוא מוצא עימם שפה משותפת, תלוי ואינו תלוי בהם, לוווה מהם כספים למחייתו, שייך ולא שייך לווינה, שייך ולא שייך לכל מקום אחר בעולם.

אל עולמו של גורדוייל מתפרצת ברונית נוצרייה מווינה, תיאה פון טקו, העומדת כבר בפגישה הראשונה בקפה על נמיכות רוחו, צייתנותו ותמימותו הרבה, ומחליטה להתחתן עימו. גורדוייל אינו גבר יפה, חזהו שקוע וקומתו נמוכה. והוא נסער מהצעתה הבלתי־צפויה של תיאה וניאות להתחתן עימה למרות אזהרות ידידיו על טיבה המפוקפק.

היא מתגיירת ותוך כמה שבועות הם מתחתנים ועוברים לגור בחדר הדל של גורדוייל אצל בעלת ביתו הזקנה. נישואיהם אינם עולים יפה מתחילתם. תיאה ממשיכה לחיות את חייה בחופשיות עם עורך־הדין שאצלו היא עובדת, עם כל מכריו של גורדוייל, וכמעט עם כל גבר הנקרה על דרכה. יותר משהיא “ברונית” הריהי אשת־רחוב גסת נפש ושתלטנית, וגם משפחתה מתוארת בצורה דומה.

מעניין שלמרות האכזריות הרבה שבחיי הנישואים שאינם עולים יפה, אין פוגל מרגיש כמעט כלל את הקונפליקט שבין יהודי לנוצרייה ואינו בונה על כך את העלילה. היכולת להימנע מקונפליקט מרכזי כמו זה, שממש מתבקש מתוך הסיטואציה הנתונה, מוכיח על כוחו הרב של פוגל כמספר, אשר אינו נזקק למוטיבים חברתיים, דתיים וגזעיים כדי לעצב את דמותו של גורדוייל ומאבקו בתיאה, אלא די לו ברובד האנושי הסוחף את הקורא באמת הפנימית אשר בביטויי מצוקתו ובדידותו.

לוטי בונדהיים, היהודייה הצעירה, הינה קוטב אחר ברומאן. היא אוהבת את גורדוייל ומפני כן משהה את נישואיה לד"ר אסטל, ידידם המשותף, וסופה שמאבדת עצמה לדעת מאחר ואינה מוצאת בגורדוייל את הנכונות לבוא לקראתה ולהשתחרר מתיאה.

לתיאה נולד ילד, ואף שהיא חוזרת ומטיחה ברשעות בפני גרודוייל שלא ממנו הילד – הריהו אוהבו כבבת־עינו ונעשה כאם לו, בעוד תיאה מזניחה את ילדהּ ויוצאת לבילוייה. מות הילד במחלה מותיר את גורדוייל ריק ומדוכא.

שני ביקורים של גורדוייל, מוזרים וגדושי אווירה, נחרתים בזיכרון: אצל אישה משוגעת בבית המשוגעים העירוני בווינה. ובפעם אחרת, לאחר שתיאה מגרשת אותו, הוא ישן בבית־לינה עירוני לאנשים חסרי־בית. תמונות אלה, ונדודיו של גורדוייל על פני חוצות וינה, הם מיטבו של הרומאן.

תיאה מכה אותו, בוגדת בו, מלעיגה עליו ורודה בו, וכל הזמן הוא אינו רוצה להאמין ברשעותה. רק כאשר היא מביאה אחד ממאהביה לחדרם ושוכבת עימו לעיני גורדוייל, הוא מתעשת, ולאחר יממה של נדודים בסביבות וינה הוא חוזר לחדר, ובראותו שהגבר הזר עדיין במיטתה, הוא רוצח אותה.

פרשת היחסים עם תיאה, הגם שהיא עיקר הרומאן, יש בה לא מעט חולשות שבעיצוב. הסיפור ניתן כולו מנקודת מבטו של גורדוייל, תיאה רעה מן ההתחלה, ואין כל התפתחות בדמותה העשוייה להסביר את מעשיה. היא יותר מדי מרושעת ופחות מדי מוסברת מכדי שנאמין להתנהגותה. מוזר כי רק לאחר שלושה כרכים, והתייחדה עם גבר אחר בפניו, נוכח גורדוייל לדעת במה שהיה ברור כבר בדפי הספר הראשונים.

יש לי משיכה מיוחדת למה שקוראים כותבים בעיפרון על דפי הספרים שאני שואל בספרייה העירונית. והינה בעמ' 580 מצאתי כתוב על גורדוייל: “אתה משוגע ולא יותר, אתה יותר מדי תמים. אין דבר, מגיע לך.” ובעמוד 501: “אתה משוגע כל כך, אשתך רוכבת עליך, פסיכי.” ואילו בעמוד 135 כתב קורא אחר בעט ובדיו שחורה: “הסופר בעל דימיון מפותח מאוד.”

היתה לי הרגשה שבסיפורו של גורדוייל סיפר פוגל על קשר אהבה שהתנסה בו, קשר קשה ומזוכיסטי ומלווה ברצון עז לנקמה, ואולי מפני קירבתו הרבה אל האישה שאותה אהב, לא עלה בידו לתארה כמו שהיא אלא העביר את דמותה על פני תיאה ונעשתה מפלצת במקום אדם.

פוגל הקדיש את הרומאן לאשתו השנייה, עדה נדלר, אותה נשא לאישה בפאריס בסוף שנות השלושים, זו התקופה בה כתב את הרומאן “חיי נשואים”. ואילו על התקופה בה חי פוגל בווינה כותב דן פגיס, על פי יומנו של פוגל:

גם וינה אינה מאירה לו פנים בתחילה: “בדידות ורעבון, רעבון ובדידות. את דירתי אני מעתיק לעיתים תכופות, עכשיו הריני גר בבית ערלית זקנה, כבת שמונים, אני והיא וציפור קטנה בבית אחד – כנופייה מעניינת. כל הימים הריני מחפש – ולחינם, קשה למצוא משען־שהוא.” לפעמים תומכים בו אנשים מרוסיה. לרוב אינו אוכל אלא פעם ביום. אם עלה בידו “ללוות אצל מי אגורות אחדות” או לקבל ארוחת צהריים בתמחוי העממי. הקשרים עם ידידיו הקודמים נותקו, והוא יודע: “אני תלוש.”

בימי מלחמת העולם הראשונה נכלא פוגל במחנה עצורים אוסטרי בתור נתין אוייב, אזרח רוסי, וסבל נוראות. מספר פגיס: הוא שוחרר עוד בזמן המלחמה, ביולי 1916, אך כשהוא חוזר לווינה כבן חורין, חוזר עימו גם הייאוש הישן: “הרי אתה ריקן כשהיית לפני המלחמה… ואין למה לקוות. רק לצעוד לקראת מיתה.”

באותם הימים הוא מתוודע אל אילקה, אשתו לעתיד. הוא כבן עשרים וחמש, ורואה עצמו כ“בחור שנס ליחו.” אילקה לקתה במחלת השחפת ויותר משהאירה את אפילת חייו, עוררה בו שוב מחשבות על המוות: “היא נעימה. ומדוכאת ביסורים. עיניים שחורות לה. נוגות. וקמטי עצבות סביב פיה. הולכים אנו למות. שנינו. וסיימתי.”

לאחר נפתולים קשים וחששות, קטטות ופיוסים ואהבה מחודשת, נשא את אילקה לאישה ביוני 1919. אותה שנה, בדצמבר, נותחה בגלל מחלתה, והוולד שהרתה אותו, מת. “רגשי אהבה הרגשתי לנפל זה. וצר היה לי עליו. אולם נחוץ היה להציל את האם והמתנו את הבת.”

גם בפוגל עצמו מתגלים סימני שחפת והוא מבלה בסנאטוריום בהרים. על תקופת שהותו שם נכתב סיפורו “בבית המרפא”, המזכיר באווירתו ובתיאוריו את “פרשה אחרונה” של קנוט המסון (אותו קרא פוגל ואהב), ואת “הר הקסמים” של תומס מאן. ב־1924 התגרש בפאריס מאשתו הראשונה.

פוגל נכלא שוב, בימי מלחמת העולם השנייה, על ידי הצרפתים כנתין אוסטרי, שוחרר, וב־1944 נשלח על ידי הנאצים למחנה־השמדה ועקבותיו נעלמו.

דמותו של גורדוייל־פוגל, יותר מכל שיריו, נחרתת בזיכרוני כאחת הדמויות הספרותיות המעניינות שהיכרתי. מתערבבים בה דימיון ומציאות, חיים ומשל, פרשת אדם הצולב את דמות גיבורו ברומאן ואחר כך נצלב הוא עצמו, אותה תחושת גורל של תלישות ופאסיביות, ואותה האזנה מופלאה לקולות בדידותו שלו ושל בני־אדם שנקרים על דרך נדודיו.


* דוד פוגל: “חיי נישואים”, רומן. הוצאת ספרים מצפה בע“מ, ירושלים ותל אביב. (נכתב: פריס – תל אביב 1928–1929). נדפס: ספר ראשון, עמ' 1–240, ת”א 1929. ספר שני, עמ' 241–433, ת“א 1929. ספר שלישי, עמ' 435–605, ת”א 1930. ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש.