עברית: 1940

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 20.7.1973

בשנת 1940, בעצם הימים הקודרים של מלחמת־העולם השנייה, החלה להופיע בארץ, מחודש אוקטובר, סדרת ספרי־כיס “רימון”, במתכונת אחידה של שער כחול־כהה, שם הספר מודפס במלבן לבן, ולמטה – רימון שחור בתוך עיגול לבן. לספרים נקבע מחיר נמוך שכמוהו לא היה עדיין: 60 מיל לספר, כלומר שש אגורות [או שישה גרוש של אז כאשר בלירה היו 100 גרושים ובגרוש היה חור]. ואם ניקח בחשבון כי מחירו של ספר־כיס חדש כיום [1973] הוא כשש לירות, יתברר לנו כי במשך שלושים ושלוש שנים השנים האחרונות עלה מחיר הספרים, או ירד ערך הכסף, פי מאה לערך.

בסידרה זו הופיעו “וידוי של חצות” לז’ורז' דיהמל, “פטר קמנצינד” להרמן הסה, “גשר סן לואיס ריי” לתורנטון ויילדר ו“שיחות עם היטלר” להרמן ראושנינג. המשותף לכל הספרים הללו הוא שאף אחד מהם לא הופיע מאז במהדורה חדשה בעברית.

הספר השלישי בסידרה זו היה “רחוב החתול הצד־דגים” מאת הסופרת יוֹלן פלדש, כניראה הונגרית במוצאה, ששפת כתיבתה צרפתית, בסיגנון תירגומו המיוחד של א. א. קבק.

“רחוב החתול הצד־דגים רוחבו שתי פסיעות ואורכו שלושים, אבל בפאריס אתה מוצא מיני סימטאות מוזרות כאלו, גדולות כזנב הלטאה, ולאו דווקא בפרברי העיר, אלא במרכזה. רחוב החתול הצד־דגים יוצא אל הסינה ומקשר את הרציף סן־מישל עם הרחוב הישט הקטן וההומה מאוד. בצאתך אל הרציף, אתה רואה מימינך את שני מגדליה הגמלוניים של כנסיית נוטר־דאם וחרטומי המרזבים, ומשמאלך את כותל בית־הפקודות של המשטרה.” (עמ' 12).

בשנת 1920 קובעת מישכנה ברחוב זה משפחת ברבס מהונגריה: האב, האם ושלושת ילדיהם, אנה, י’ני וקלרי. המצב הכלכלי הקשה בארץ־מולדתם מעוררם לנסות את מזלם בניכר. תקופה של כחמש־עשרה שנה מתוארת ברומאן, עד 1935 בקירוב. פאריס משמשת באותן שנים עיר־מקלט למהגרים מארצות שונות: רוסיה, ספרד, פינלאנד, איטליה, ליטא, ולבסוף גם גרמניה. גלריה של טיפוסים משכבות חברתיות שונות: נסיכים, מיניסטרים, פרופסורים, בנקאים, פועלים, רמאים, נוכלים… ברחו אחרי מלחמת־העולם ממולדתם, אם בשל חוסר־עבודה, או משום שלא יכלו או לא רצו לכוון את דיעותיהם אל דפוסי המחשבה החדשים של הממשלה המהפכנית, והמשותף לכולם הוא שנעקרו מארץ־מולדתם, ובאדמת הניכר אינם מכים שורשים ואינם נקלטים. ראשית, מפני שמנוגעים הם כולם במחלה האחת, הגעגועים אל המולדת. ושנית, מפני שכל זעזוע פוליטי קל עלול להרוס את קיומם בניכר ולבטל את זכות ישיבתם שם.

מורושקה של הזז ב“חבית עכורה” טוען כנגד הגויים: “גלות הם חסרים, לא רבולוציות ולא אינטרנאציונאליזם ולא חבר־הלאומים, אלא גלות שתצרפם ותטהרם ותלמדם דעת לראות ולהבין מהו עולם ומהו אדם ומה חיי אדם ומה אהבת הבריות ורחמים על הבריות ומה אמת וצדק ויושר… לא, אין להם תקנה, אלא עד שיירדו בגלות!” (“אבנים רותחות”, עמ' 165).

ובאמת רגילים אנו לזווג גלות ליהדות, כאילו אין גלות אלא זו שלנו. ולכן יש עניין בספרה של יולן פלדש, שאין בו שום נגיעה לחיי יהודים ועם־זאת היא מיטיבה לתאר בו כמין אינטרנאציונל של מהגרים בפאריס. הגלות מקרבת יריבים על־פי השקפת עולמם, ונוצרת ידידות נוגעת־ללב בין הרוסי הלבן, הבנקאי לשעבר, ברדישינוב, ובין הסוציאליסט הליטאי ליוו. מחלת הגעגועים למולדת, התבדות התקווה לחזור, גורמות להיווצרות מנטאליות דומה, דמוקראטית – הבדלי מעמדות מיטשטשים בין הגולים, הוויכוחים הרעיוניים נעשים מופשטים לגמרי, ללא מרירות ואיבה. וההתנכרות של החברה הצרפתית מביאה לגילויים של אחווה בין אנשים, שככל שזרותם לצרפת רבה יותר, כך הם חשים קירבה רבה יותר איש אל רעהו.

אחד הקטעים היפים בספר, אשר מלמד גם על טיב כתיבתה של פלדש, הוא תיאור הלווייתו של וסיא, גולה רוסי שנהרג בתאונת־דרכים בעת עבודתו כנהג־מונית בפאריס:

"הכול נעשה כאן כמו שם ברוסיה: המת יצא אל דרכו האחרונה מתוך הבית שבו היה דר. בא הכומר הרוסי ועולה לשאת תפילה על הארון. הרוסים בחולצות לבנות מתייצבים משני צידי המדרגות, ונרות גדולים בידיהם. לוא ילד קטן מבקש לעבור בין שני טורי האנשים האלה – הוא מתקשה מאוד, ואילו דרך שם יוצרכו להוריד את הארון! למן הדיוטה הראשונה ועד הרביעית מתנשא הטור הכפול של החולצות הלבנות המוארות על־ידי להבות הנרות, והזימרה העצובה והמלאה חרדת־קודש של פרק מספר תהילים ממלאת את האוויר.

"התהלוכה מתחילה מלמעלה, הכומר פוסע בראש, אחריו באים ארבעה אנשים בחולצות לבנות שנושאים את הארון השחור, הרי זו עבודה לא נוחה עד להבהיל. כל אחד מסייע בידו הפנוייה מן הנר הדולק בשלהבת כתומה… הגברים מסייעים ובוכים. הם בוכים ומזמרים. הארון צף מעל לשטף החולצות הלבנות, ארון שחור וכבד שאין עליו שם. מאחוריו מצטופף הקהל, והוא הולך ורב, הולך ורב.

"שעה שלמה הם יורדים והולכים עד שמורידים את הארון לדיוטה התחתונה, שם תופש ברדישינוב את מקומו של טוכשבסקי. שני הנושאים האחרים מתחלפים אף הם. רק פיודור לבדו אינו מרפה את ידו מקרן הארון, הוא מזמר, והוא מנענע ראשו כשבא מי להציע לפניו את עזרתו.

“וכך עובר ארונו של וסיא ברחובות פאריס, והצרפתים מתעכבים על שפת המדרכות, מפני שאינם רגילים לראות לוויית־מתים של רוסים. החברה שלחה מרכבת־לווייה, אבל ארבעת הנושאים לא רצו לפרוש ממשאם. הם נושאים את הארון על כתפיהם. מאחוריהם מצטופפות החולצות הלבנות לאור הנרות הגדולים הדולקים, אחריהם באים האחרים, הדיירים, בני ארצות־הנכר. אחרי מאה מטר, ברדישינוב נושם בכבדות ורגליו כושלות, הוא אינו יכול לשאת עוד. ברבס בא וממלא מקומו, והזימרה אינה פוסקת, היא מתנשאת ורוחפת מעל למראה השגור, השכיח, של רחובות פאריס.” (עמ' 80–81).

וסיא היה אהוב־ליבה הראשון, והיחיד, של אנה, הבת הבכורה למשפחת ברבס. קורות חייה מאז מותו: קשריה עם אישטוון, הנוכל ההונגרי הצעיר, עם גונתר, הפרופסור־הפליט הגרמני, ועם פיודור, חברו של וסיא – כל אלה, על רקע סביבה אנושית מענינת ומיוחדת, הם שמהווים את עיקרו של הספר. רק הבת הצעירה, קלרי, עתידה להיטמע בחברה הצרפתית, וזאת משום שבאה צעירה מאוד וכל חינוכה היה בצרפת. ואילו שאר בני המשפחה וידידיהם מבין הגולים, חלקם מתפזרים, “אחד או שניים תוקעים אוהליהם על אדמת ניכר. והאחרים? הם הולכים וכלים מעט־מעט ועקבותיהם לא נודעו.” (עמ' 263, סוף הסיפור).

*

כאשר חיפשתי לשווא באנציקלופדיה ישנה לספרות ישראלית וכללית, שיצאה לאור בהוצאת “מצפה”, תל־אביב, ב־1943, בעריכת ברוך קרופניק (קרוא), אחר פרטים על יולן פלדש, נתקלתי בשמו של פובליציסט וסופר תורכי בשם ריפקי פליח, שנולד ב־1893, והיה עורכו של כתב־העת הרשמי למחצה, “אולוס”, שהופיע באנקרה.

ריפקי, כך מסופר, היה במלחמת־העולם הראשונה מזכירו של ג’מאל פחה, המצביא והמדינאי התורכי הנודע, בארץ־ישראל. ריפקי חיבר ספרי מסע וזיכרונות, ביניהם “זיתין דאגי” (הר הזיתים), שחלק ממנו מוקדש לארץ־ישראל. לערבים הוא מתייחס בשלילה, והוא משבח את המושבות העבריות ומתאר אותן כ“יערות תפוחי־זהב”. מעניין אם מצוי ספרו בידי אחד החוקרים, ודומה שכדאי היה לתרגם מסמך נדיר זה, המתאר את ארץ־ישראל באותה תקופה מנקודת־מבט של מזכירו של ג’מאל פחה, מה גם שג’מאל פחה לא נטה כידוע חסד רב ליישוב העברי בארץ.

* יולן פלדש: “רחוב החתול הצד־דגים”. רומאן. ספריית “רימון”, הוצאת “מסדה” תל־אביב בסיוע מוסד ביאליק. תירגם מצרפתית: א. א. קבק. כסלו תש“א, דצמבר 1940. 263 עמ'. המחיר 60 מא”י.

*

הד"ר מינה ליפשיץ, מתל־אביב, כותבת לי, כי אחרי שקראה את רשימתי על “רחוב החתול הצד־דגים” (“הארץ”, 20.7.1973) – ראתה להוסיף פרטים על המחברת, שמצאה במהדורת “מאראבו” הבלגית: יולנדה פלדס נולדה בכפר קטן בהונגריה (ב־1903) וגודלה בבודפסט. למדה באונברסיטה של וינה עד שהתאהבה בבן־גילה ויצאה עימו לפאריס. הם נישאו בפאריס, שלא בהסכמת הוריהם. כדי לממן את לימודיה הלכה יולנדה פלדס לעבוד בבית־חרושת. התרועעה עם פליטים פוליטיים, ובניסיונותיה השונים הכירה צד לא־נודע בחיי פאריס. מתחילת דרכה הספרותית נחלה הצלחות מעודדות. הרומאן הראשון שלה, “מבוא לאהבה”, קיבל פרס בתחרות ספרותית. “רחוב החתול הצד־דגים” עשה את יולנדה פלדס למחברת מפורסמת. לאחר שהרבתה לנסוע בעולם, התיישבה באנגליה, וכתבה שם שני רומאנים באנגלית, שאף עובדו לסרטים בהוליווד.

מ. כרמי מראשון לציון מוסיף במכתבו באותו עניין, כי ככל הידוע לו, יולנדה פלדס היא יהודייה, ילידת הונגריה, שהיגרה לצרפת מסיבות פוליטיות. היא היתה חברה במפלגה הסוציאל־דימוקראטית המתונה של גרפ. המהדורה ההונגרית של הספר נמכרה תקופה מסויימת במחתרת, בארץ־הולדתה של הסופרת. הספר זכה בפרס ספרותי חשוב ב־1936.

תעלומה: בחיפוש בגוגל בשנת 2019 מצאנו כי אישה בשם יולנדה פלדש, בת מנשה, נולדה בהונגריה ב־01/01/1900, עלתה לארץ ב־1964, ונפטרה בכ“ו בתמוז תש”מ, 10/07/1980, בת 81 בפטירתה, ונקברה בבית העלמין הדרום (חולון בת ים).

מעניין אם מדובר באותה אישה?