פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 7.4.1972

הגם שחיפשתי הרבה, לא מצאתי בשום לכסיקון ספרותי את שמותיהם של ג. בייליך ו־ל. פנטלייב, מחברי “רפובליקה שקיד”, וזאת, כנראה, משום שהשניים לא היו סופרים אלא “שקידים”, כלומר, חניכי אותה רפובליקת נוער עבריין, המתואר בספר.

שקי"ד הם ראשי־תיבות, ברוסית, כנראה, ופירושם – אסכולה על־שם דוסטוייבסקי. פנטלייב עצמו מוזכר בשמו בסיפור, כאחד מחניכי המוסד, ואולי גם בייליך נזכר בשם, אך אני לא מצאתי את שמו, כי בעותק המשומש מאוד שמצאתי בספרייה העירונית, חסרים דפים רבים. (אגב, יש ספרים הנעשים מעניינים יותר דווקא משום חסרון כמה דפים).

שני המחברים אף מקדישים את ספרם לחבריהם אשר בבית־הספר על־שם דוסטוייבסקי בפטרוגראד [היא לנינגרד, היא פטרבורג]. התקופה – השנים הראשונות שלאחר המהפכה הרוסית, תמונותיהם של זינובייב וקמנייב עדיין תלויות על קירות המוסד. השנה היא 1921 לערך.

את “רפובליקת שקיד” זכרתי לטובה שנים רבות. זה היה אחד הספרים החביבים עליי בנעוריי. רוח של תעלולים ותום, חופש פראי ומשעשע. מצד נושאו שייך הספר ל“משפחה” של “הפואימה הפדגוגית” למאקארנקו. תרגומו של הספר נקרא, ונראה עתה, מיושן למדי. ואילו מצד תוכנו, כמעט ודאי שבלבוש לשוני חדש יקסום הספר גם כיום לבני־נוער, ואולי גם למבוגרים. אך בעיניי, כשקראתיו כיום, כבר לא מצא חן כמו לפנים. הספר עצמו אמנם לא השתנה (לבד מחסרון אותם דפים, שדורות של קוראים תלשו אותם), ומן־הסתם אני השתניתי, ולא הצלחתי לטעום בו את הטעם הגנוז, שכמו נותר על חיכי מן הקריאה בתקופת הנעורים. ואני מבין מדוע כך קרה.

“רפובליקה שקיד” איננו רומאן במובן המקובל, אלא כמין אוטוביוגראפיה קולקטיבית. ועם־זאת מלא דמיון פרוע. זהו ספר ששני אנשים מבוגרים כתבו, מתוך אהבה רבה – על תקופת נעוריהם, ומתוך הערצה למנהל של אותו מוסד לנוער עבריין. יופיים של התעלולים הוא היותם עומדים בסימנה של אמת, אמנם אמת קטנה, לא־חשובה, אבל “נתח של חיים”.

ישנם כמה פרקים הנקראים גם כיום מתוך הנאה רבה. כך, למשל, הפרק “המלווה־בריבית הגדול” – סליונוב, נער קטן, עגלגל, דומה לשממית קטנה, שבעה ומרוצה, גולש אל המוסד כשממית, בחשאי, ובארוחתו הראשונה הוא מוותר על מנת הלחם הקצובה ומלווה אותה בריבית לשכנו, ותוך תקופה קצרה נעשית הפרוסה האחת לעסק עצום ומסועף. סליונוב משתלט על כל נערי המוסד – גם על המבוגרים ממנו. מחצית הנערים משועבדים לו ומוסרים לו את החלק הגדול של מנת לחמם, כדי להחזיר את חובותיהם, ואילו את מחציתם השנייה, החזקה, הוא קונה במתנות־שוחד על חשבון מה שלקח מן החלשים, וסופו שהוא נעשה למלך של שקיד, עד שלבסוף מתמרד בו מעמד המדוכאים, וכל חוסנו נשבר. בנעוריי קראתי הפרק הזה כאגדה מלהיבה. כיום קשה שלא להרגיש בו גם את מוסר־ההשכל על עלייתה ושקיעתה של הבורגנות המנצלת.

פרק מקסים אחר הוא על “המעצמה השישית”, העיתונות. לפתע תוקף את חניכי רפובליקה שקיד שיגעון של הוצאת עיתונים. תחילה יוצא לאור “עיתון” (כלומר כמין עלון־קיר) אחד, “אספקלריה” שמו. אחר־כך רבים שני עורכיו ומתפלגים, נוסדת הוצאת “יתוש”, ירחון “קדימה”, עיתון שבועי “השבוע”, צינקוגרפיה “מדורה”, ולבסוף יש כמעט לכל נער “עיתון” משלו: “חידה”, “זהרורים”, “מחשבה”, “ניצנים”, “ידיעות טכניות” ו“מוקיון”, וישנו גם משורר בשם פינקלשטיין־קובטשיק, התורם מכוחו לכל העיתונים גם יחד. לבסוף, מרוב כותבים, אין קוראים.

וישנו גם הפרק “אוליגאנאשטאדט”, שפירושו “מדינת החוליגנים”. בדימיונם מקימים הנערים “מדינה” עם צבא ושרי ממלה, מחלקים תפקידים ומנהלים מלחמות עם ה“כשדים”, כך הוא כינויים של המורים, ושפע התעלולים סוחף ומשעשע.

אבל, – וישנו “אבל” גדול בקריאת “רפובליקה שקיד” כיום – קשה להשתחרר מן הנימה הדידאקטית הנילווית לספר באופן כה בוטה, לעיתים בתפרים גסים. בגיל צעיר יותר אין אתה מבחין בדבר. ואולי גם נוצר במשך השנים כמין מחסום רגשי כלפי כל מה שמזכיר “ספרות־מטעם” ברוסיה (ולא רק שם). המתקתקות החינוכית הזאת אינה ערבה ביותר לטעמי כיום. ואני אפילו מהסס לחזור ולהעלות מן השיכחה את “רפובליקת שקיד”. הנה היה בזיכרוני ספר שהוא פנינה של שעשוע ואשר הזדהיתי עימו בהיותי נער (אותי גירשו מבית־ספר, גימנסיה, לצמיתות לאחר שהכיתי מורה, שהחל להכותני), וכאן מכים מורים בצורה כה מצחיקה, נפלאה, אך גם מעוררת חמלה וחרטה – הנה היה בזיכרוני ספר נפלא, ועתה אכזבה.

אבל אולי יוריד נער צעיר אחד את הכרך המאובק והבלוי מעל מדפיה של הספרייה העירונית, ויטעם בו את הטעם הגנוז, וגם ילמד כמה תעלולים מועילים. ואולי איזו הוצאת ספרים תיזכר עתה בספר ותוציאו בתרגום חדש.

* ג. בייליך ו־ל פנטלייב: “רפובליקה שקיד”. תרגם מרוסית מ. אבשי. הוצאת שטיבל. ברלין־תל־אביב (ללא ציון השנה).

*

קורא הרוצה בעילום שמו כתב לי בעקבות רשימתי על “רפובליקת שקיד” לבייליך ופנטלייב (“תרבות וספרות”, 7.4.1973):

מתכוון אני להעשירך בקצת אינפורמצה על מחברי “רפובליקה שקיד” (שקראתי ברוסית סמוך מאוד ליציאתו, ב־1927). בעצם, לא על שני המחברים, אלא על אחד מהם בלבד – ל. פנטליֵֵיב. אני משער כי השני, ביֵיליך, לא הוסיף לכתוב.

פנטלייב הוא פסידונים של אלכסי איוואנוביץ' ירמייאב, שנולד בפטרבורג בשנת 1908. ה“רפובליקה שקיד” שלו היתה ראשיתה של הספרות הסובייטית על בעיית ילדי־ההפקר (בזפריזוֹרניאָ) שלאחר המהפעה ומלחמת־האזרחים. ובנושאים אלה כתב עוד כמה סיפורים ורומאן בשם “השעון”. (אגב, גם בשנות מלחמת־העולם השנייה היו המוני ילדים עזובים צובאים על מקומות כגון תחנות־רכבת, ובין החברים שלי בבתי־הסוהר ובמחנות־העבודה הסובייטיים היו לא מעט בני 14–16).

נושא הילד חסר־הבית דומינטי בכתיבתו של פנטלייב, אבל הוא כתב הרבה ספרים גם על נושאים אחרים, שכפי שאני מבין (בעצמי לא קראתי דבר מלבד ה“רפובליקה”), מכריעים בהם מוטיבים הירואיים וכיו"ב, גם בתקופת מלחמת העולם השנייה (למשל, שני ספרים על מצור לנינגראד), וכן זיכרונות על גורקי (שהיה, כמובן, ממעודדי כתיבתו), מארשאק, ויבגני שווארץ – שני היהודים שהירבו לכתוב לילדים.

שורה ארוכה זו של ספרים זיכתה אותו בכמעט טור וחצי (800 מילים), באנציקלופדיה הסובייטית הקצרה לספרות, שממנה אני מביא את הפרטים האלה (כרך ה', 1968). הספר האחרון שלו, לפי אותו ערך (שמצורפת אליו תמונתו של פאנטלייב) יצא בשנת 1966.

לביֵיליך (ביאֵליך, מלרע) אין האנציקלופדיה מקדישה ערך לחוד. בערך על פנטלייב הוא מוזכר (בסוגריים) כשותפו ל“רפובליקה”, ואת שמו מצאתי גם בערך המוקדש לספרות ילדים (כרך ב', 1964), אבל האנציקלופדיה אפילו אינה טורחת לפענח את שמו הפרטי (ג.) או למסור פרט אחר עליו. מכאן אני מסיק כי ה“רפובליקה” היתה הספר היחיד שהשתתף בכתיבתו.

הארץ. 28.4.1972

* הערה מאוחרת: “הרפובליקה שקיד” יצא לאור במהדורה חדשה בשני כרכים בסדרת קשת של הוצאת מסדה בשנת 1981. לא הצלחנו לאתר את שם המתרגם.