לוגו
בית חפץ לדב קמחי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1951

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 1.12.1972


דב קמחי (1889–1961) עלה לארץ ב־1908 ומאז חי כל ימיו בירושלים. הוא היה מורה בבית הספר למל ואחר־כך בגימנסיה העברית בירושלים, פירסם רומאנים וסיפורים, בהם: “מעברות”, “ספר הכלניות”, “אמש”, “אחרית”, “על שבעה ימים”, “ציורים מעולם נשכח” ו“אתרוגים”. הוא גם תרגם ספרים רבים ממבחר ספרות העולם, וערך בטאונים שונים, ובהם תקופה מסוימת את עיתון הרדיו המאנדאטורי קול ירושלים, “הגלגל”.

עלילת הרומאן “בית חפץ” מתרחשת בירושלים בשנת 1914. עולמו של הספר הוא עולם שבטרם המלחמה, והיא אינה נזכרת בו כלל. מתוארות בו השנים הראשונות לשבתו של קמחי בירושלים. וכמו בשאר ספריו הארץ־ישאליים שקראתי (“אחרית”, “על שבעה ימים”) מורגשת גם כאן קירבה רבה של המספר לדמויות, שאותן הוא מתאר במין ידיעה אישית, אינטימית, ומן־הסתם גם מטען אוטוביוגראפי לא־מבוטל. אלא, מאחר שגם סופרים ידועים ממנו לא זכו אצלנו לביוגראפיות, הרי שלרוב אין לקורא הספרות העברית כמעט שום אחיזה בחייו של הסופר. חסידי מדע הספרות ודאי ישמחו על כך, ואני ליבי דואב. אילו, לפחות, היו משכיחים את הידוע, אבל להשכיח את הבלתי־ידוע?

בית חפץ הוא ביתה של אחת המשפחות הוותיקות בירושלים. האב, נחמן, הוא ספרדי, והאם, נחמה, אשכנזייה. ר' נחמן חפץ שייך במהותו לאריסטוקראטיה השוקעת של משפחות הספרדים המכובדות בירושלים. הוא ומשפחו מתפרנסים מדורי־דורות מן החלוקה. לעבוד אינו רגיל, וכל תפקידו בחייו הוא להיות הוא עצמו, באצילותו, בנועם הליכותיו, בעיסוקיו בפולקלור הערבי והעברי העתיק, במגעיו עם נכבדי השלטון העות’מני והקונסולים הזרים, ובהשתתפותו בישיבות רבות ובוועדים רבים לטובת הציבור.

שונה ממנו מן הקצה היא אשתו, נחמה חפץ. היא אמביציוזית, מסדרת את חיי כל בני המשפחה, מתערבת בכול, גם עול הפרנסה מוטל עליה, ועם־זאת היא מוצאת לעצמה זמן לעסוק גם היא בעסקי ציבור וצדקה ולהחזיק בית מיוחס, אשר כל מי שמוזמן אליו רואה לו זאת ככבוד גדול.

ולא רק כבוד יש בהסתופפות בצל בית חפץ, אלא גם בנות, ארבע בנות יש לזוג, על שתיים מהן, שהן נשואות וחייהן מתנהלים בנחת, אין המספר מוסר לנו דבר, אפילו לא את שמותיהן, וכל עיקר העלילה נסב על־אודות האחות הבכירה, חוה, ועל הצעירה שבאחיות, דבורה.

חוה היא אישה קטנה וקוקטית, היא נראית כיפאנית, כי פניה סגלגלות. כל קשריה עם הסובבים אותה נברוטיים לגמרי. בתקופת לימודיה היא מתאהבת במורה שלה, הפייטן אלכסנדר גיל, היא נישאת לו וגם בת נולדת להם, גילה. אילו יכלה חוה חפץ לבטא במילים את מחשבותיה על הנישואים ועל בעלה, היתה אומרת כי “כבמערת קדומים כונס הוא לו את הנקיבה לתוך המאפל ומגולל את האבן על פי המערה לשלושים, ארבעים או חמישים שנה. והיא, חוה חפץ הדלה, מבקשת לברוח מן המערה הזאת, מגן־עדן זה, ואף אם להט החרב המתהפכת על ראשה. היא יודעת אך את האהבה והיא אינה יכולה לשמור על ה’הישגים' שהשיגה אותם. אלכסנדר גיל ‘נגמר’ בשעה שהושג. היה אביב, הדמים נתעוררו לחיים, והציפור צייצה את ציוציה, ולעומתה ולקול ציוציה בא הוא, הנעלם, ונפל לתוך זרועותיה ונתחמם מתחת לנוצות־הכנפיים החמימות, וטוב היה לו. וטוב היה לה. ומה הוא רוצה עוד? – וכלובים לא אהבה שום ציפור מעולם, וגם לא שום אישה.” (עמ' 34).

חוה מחפשת אהבה חדשה. היא בוגדת בבעלה, ולבסוף זונחת אותו כליל ובורחת עם בתה אל בית הוריה. ואולם, גם אל בתה היא איננה קשורה, והיא שוקעת אל תוך ילדות שנייה, לתוך נברוזה של שינה, רזון ועיסוק בעצמה עד כדי התנתקות מן הסובבים אותה.

אלכסנדר גיל משתקע בביתו הריק במצב של הזייה, שקיעה וניתוק מן העולם. אל הקרע שבין הבעל לאשתו מתפרצת בכל כוח עלומיה דבורה, הבת הצעירה, תחילה היא פורשת חסותה על בת־אחותה, ואחר־כך מתאהבת בגיסה ה“מטורף” ועוברת להתגורר אצלו, כדי לטפל בו. ואולם גם הקשר ביניהם נברוטי לגמרי. היא מתאהבת בו מתוך קנאה באחותה ומתוך סקרנות לדעת, מה היה בו שתחילה משך את אחותה ואחר־כך דחה אותה, ואין לה הרגשה שהוא חושק בה ואוהב אותה אלא רק רואה בה תחליף לאחותה, ואולי גם רוצה להתנקם בבית חפץ ובחוה, על־ידי כך שיהרוס את חיי בתם הצעירה. ה“שטן” הם קוראים לו, ואילו הוא, מצידו, אינו יכול להחליט בנפשו אם חושק הוא בדבורה כשלעצמה, או שמא רק מתוך רעבו לאישה הוא זקוק לה, ואולי רק תחליף היא לו לחוה שעודנה אהובה עליו.

“השמחה לאיד – אומר הפתגם הגרמני – הגדולה שבשמחות היא” (עמ' 91). בנות חפץ יפות ומיוחדות הן וכל אנשי ירושלים מתעניינים בהן ומנחשים מה יעלה בגורלן, מקנאים בהן ושמחים לאידן. נחמה חפץ, האם, מנסה לנהל באומץ־רוח את ספינת המשפחה, ומוחה מלא תוכניות. היא משיגה לחוה את הגט מאלכסנדר גיל ומשיאה אותה ליורש מנוון של משפחת יהודית מהודו, מולטי־מיליונרים שהתעשרו מעסקי אופיום, משפחת חיון. ואילו את דבורה משיאים לרופא צעיר, שאוהב אותה עד כלות הנפש, והיא כלפיו – כאחותה אל גיסה.

חוה נקלעת להודו, אל ארמון מלא קופים, טווסים מבושמים ומעשני אופיום. בעלה אינו אוהב במיוחד נשים, ולהקים זרע אין בכוחו. היא נופלת לתוך סבך אינטריגות של המשפחה העשירה. הדודים העשירים כולאים את בעלה באחוזת־כפר בצרפת, המותקנת לאישפוזם של בני חיון המנוונים (אשר התחתנו בתוך עצמם במשך כמה דורות, כדי לשמור על ההון במשפחה). היא עצמה ניצלת בנס מרצח על רקע עסקי ירושה ונמלטת לירושלים. אך תמיכת אימה אינה עומדת לה עוד. אין לה כוח להמשיך במשחק. אין לה רצון לשחק בפני אנשי ירושלים את האישה העשירה והמאושרת. אין היא מוצאת עניין וחפץ בבתה, והיא מאבדת עצמה לדעת.

ואילו דבורה, הצעירה, הרה ללדת כשבליבה מפרפרות עדיין השנאה לאחותה והאהבה לאלכסנר גיל, ובעלה האוהב מתהלך כמו רוח, רואה ואינו נראה. האם באה לשבת בבית דבורה, כדי “להציל” את העניינים, ובבית חפץ נותרים רק ר' נחמן הסב עם נכדתו הקטנה גילה.

הרומאן כתוב לעיתים באריכות, שכאילו מתחייבת מסגנונו, והאריכות הזו קצת מקשה על הקריאה בו. קורא שכמוני אינו עד מהימן לגבי ההנאה שבקריאה: יש ספרים שאני קורא בהם רק את העיקר, ולא מביא בחשבון את החלקים הפחות מעניינים. ולגבי “בית חפץ” אינני אובייקטיבי. רומאן שמספר על ירושלים בשנת 1914 אינו יכול לשעמם אותי.


* ד. קמחי: “בית חפץ”. מוסד ביאליק, ירושלים, 1951. 304 עמ'.