נדפס בעברית: 1977

פורסם לראשונה במוסף הספרות של עיתון “דבר” ביום 23.12.1977

מיהו פ. קנורה, מחברו של הסיפור “מעשה־בכל־יום”? – לאחר שחיפשתי בכל הלקסיקונים והאנציקלופדיות לספרות שברשותי ולא מצאתי זכר לשמו, הבנתי מעצמי שדבר דומה אירע כנראה גם לעורך ספריית “תרמיל”, ישראל הר, שלא מצא זכר לפרטים ביוגראפיים על אודות מחבר הסיפור היפה הזה. ונראה שגם המתרגם הוותיק י. סערוני (אשר תרגומיו אהובים עליי מאוד) – לא זכר מיהו הסופר שאת דבריו תירגם, כנראה לפני שנים רבות.

אם יש מי מן הקוראים אשר בקיא היטב בספרות הרוסית של תקופת מלחמת העולם השנייה ויודע מי היה פ. קנורה – דומה שכל קוראי הספרון יהיו אסירי תודה לו אם יעלה את הידוע לו במכתב למערכת.

רקעו של הסיפור הוא כאמור מלחמת העולם השנייה ברוסיה. עוצמת ההתקפה הגרמנית אל לב רוסיה כבר נשברה, והגרמנים מצויים בנסיגה. עתה, משהונח במקצת והוקל הלחץ הצבאי, והחיים בחלק מן האיזורים שהיו קרובים לחזית, או שנכבשו ושוחררו – החלו חוזרים במקצת למסלולם התקין, יוצא ראש־הגדוד יארוסלאוויצב לחופשה כדי לחפש את עקבות אשתו האהובה, שורא, שממנה נפרד עם פרוץ הקרבות, ומאז, זה כשנתיים, לא שמע ממנה דבר ואינו יודע אם עודנה בחיים.

ראש־הגדוד מגיע אל עירו, אשר זה עתה שוחררה מן הכיבוש הגרמני. הוא מבקר בדירה הנטושה, שבה עברה עליו תקופת חייו היפה ביותר, עם שורא אשתו, לפני המלחמה. היענותם של חפצים, היעדרם, הריקות והשרידים בדירה, ששימשה מעין מירבץ־שינה לחיילים גרמניים – כל אלה מתוארים בתכליתיות סיפורית, מתוך כוונה ברורה של המספר, ועם זאת מדוייקים התיאורים, צבעוניים ומעודנים, ומכניסים את הקורא מיד אל אווירה משכנעת ואותנטית.

הסיפור בנוי היטב, במעין השתלשלות חלזונית, ספיראלית. תחילה אנו משוכנעים, נוכח מראות ההרס והעזובה, כי קלושה אם לא אפסית תקוותו של ראש־הגדוד למצוא את אשתו, אשר הגרמנים הגלוהָ בתוך קבוצת נשים לעבודות־כפייה בשדות־הכבול. אך הנה מתרחש מעין נס־זוטא, וראש־הגדוד פוגש באשתו, בתוך אחת מן הקבוצות של עובדות־הכפייה שהשתחררו. הסיפור, שכתוב בריאליזם גמור, מוסר את נקודות הראות השונות של הבעל והאישה לאחר תקופת הפרידה הממושכת. על המתרחש בנפשם אנו לומדים מהתנהגותם וכן משיחותיהם, ומעט מאוד מהרהוריהם.

ראש־הגדוד מגיע אל עירו, אשר זה עתה שוחררה מן הכיבוש הגרמני. הוא מבקר בדירה הנטושה, שבה עברה עליו תקופת חייו היפה ביותר, עם שורא אשתו, לפני המלחמה. היענותם של חפצים, היעדרם, הריקות והשרידים בדירה, ששימשה מעין מירבץ־שינה לחיילים גרמניים – כל אלה מתוארים בתכליתיות סיפורית, מתוך כוונה ברורה של המספר, ועם זאת מדוייקים התיאורים, צבעוניים ומעודנים, ומכניסים את הקורא מיד אל אווירה משכנעת ואותנטית.

הסיפור בנוי היטב, במעין השתלשלות חלזונית, ספיראלית. תחילה אנו משוכנעים, נוכח מראות ההרס והעזובה, כי קלושה אם לא אפסית תקוותו של ראש־הגדוד למצוא את אשתו, אשר הגרמנים הגלוהָ בתוך קבוצת נשים לעבודות־כפייה בשדות־הכבול. אך הנה מתרחש מעין נס־זוטא, וראש־הגדוד פוגש באשתו, בתוך אחת מן הקבוצות של עובדות־הכפייה שהשתחררו. הסיפור, שכתוב בריאליזם גמור, מוסר את נקודות הראות השונות של הבעל והאישה לאחר תקופת הפרידה הממושכת. על המתרחש בנפשם אנו לומדים מהתנהגותם וכן משיחותיהם, ומעט מאוד מהרהוריהם.

הפגישה המחודשת, שנראית מעין “הפי־אנד” מוקדם, בראשית הסיפור, מתבררת עד מהרה כנושאת את עיקרו הטראגי. שורא נחלתה בעבודת הכפייה בשדות הכבול, כנראה בשחפת קשה, וכבר כמעט מאוחר מדי להצילה. ימים ספורים נותרו לבני הזוג ליהנות מהיותם יחד, בצל מועדו של ניתוח דחוף, שמותיר מעט מאוד סיכויים לשורא להישאר בחיים. כשם שהדרמה בחלקו הראשון של הסיפור היתה הפגישה לאחר היעדרות, כך ההיעדרות המאיימת, הסופית, שצפוייה מעתה, היא ליבה של הפגישה המחודשת. כל היחסים המורכבים והנוגים הללו מומחשים באמצעות מאבקה של שורא כנגד הזמן הקצר העומד לרשותה לטעום מקצת מן החיים הרגילים. בשעתה היתה שחקנית תיאטרון, והתעקשותה עתה ללכת לראות הצגת תיאטרון היא ניסיון להיאחז במשהו טוב שהיה פעם, וגם הכרה מכאיבה בכך שמקומה מתמלא כבר עכשיו, וכך לעתיד, בידי אחרים.

ככל שמתקרב מועד הניתוח מקבל כל רגע משמעות חשובה ודחוסה יותר, כמו לפני הוצאה־להורג. האם להמשיך לסבול, לדחות את הניתוח, ו“להרוויח” עוד כמה ימי חיים עמוסי סבל, או לקבל את הדין, לקצר וללכת לניתוח מוקדם ככל האפשר, ובהרגשה שזוהי פרידה סופית, כמעט ללא תקווה להחלמה.

מעתה נעשים הרגעים עמוסים וכבדי־משקל, כל רגע כאילו ניתן היה לתולשו מרצף הזמן, להחזיק בו, לעצור אותו. כאילו החמיצו בני הזוג את שעתם לא בגלל מותה של שורא, אלא מכיוון שלא הספיקו אפילו להיפרד בטרם הובלה לניתוח. כאילו אפשר היה להחזיק ברגע האחד ההוא, ולהקפיאו לנצח.

ומשנסתיימה הדרמה הזו חוזר הסיפור למסלולו השקט, שבו גם נפתח – הרי זה, כביכול, מעשה־בכל־יום, שהגרמנים הרגו את אשתו של פלוני. ונותרה רק אותה מתיחות קשה, ללא פורקן, בליבו של ראש־הגדוד, החוזר ברכבת להצטרף שוב אל גדודו:

“הרגשה בלתי פוסקת של קפיץ המכונן היטב, אי־שם פנימה, לא סרה ממנו גם בלילה, ברכבת. הרגשה זו ידועה היתה לו, אך מעודו לא הרגיש בה בכוח רב כזה. מניסיונו, זהו לחץ פנימי גדול ונורא. זהו כוח הממלא וגודש אותך, עד שיש את נפשך להוציאו החוצה בתלישה אחת. ואפילו יינתק ויתפקע הקפיץ, לא איכפת. אבל אסור לעשות כן. עכשיו אין הקפיץ צריך אלא להכריח את השעון שיהא מהלך כסדרו, והאנשים, שנסעו עימו בתא אחד, הסתכלו בו וראו לפניהם ראש־גדוד שאינו צעיר ביותר, שקט ואפילו איטי בתנועותיו, אלא שאינו נוח לשיחה כלל.” (שם, עמ' 104).

* פ. קנורה: “מעשה־בכל־יום”. תירגם – יוסף סערוני. ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר. פרסומי קצין חינוך ראשי, תשל"ז [1977]. 108 עמ'.