1950

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 6.7.1973

לאחר שעלו סבי יהודה ראב (1858–1948) ואביו אליעזר ראב מהונגריה, בשנת 1876, הם ישבו שנתיים בירושלים. סבי עבד בבית הבנק הפרטי של יהודה ברגמן, ואולם קרוביו ובני־משפחתו לא ראו בעין יפה את הבחור הגדל ללא תורה, ועוסק בהבלי העולם הזה, והביאו אותו בברית הנישואים עם אלמנתו של אחד מקרוביו. [עם הדסה הרשלר, אלמנתו של אהרון הרשלר*].

סבי התחבר אל חבורת המשכילים, אשר התחממו לאורו של ישראל דב פרומקין, בעל העיתון “חבצלת”. הם היו קוראים שם את העיתונים העבריים, משחקים בשחמט ולומדים תנ"ך. אפילו נגינה בכינור היתה נשמעת שם לעיתים.

לא ארכו הימים ושמועות שונות ומבהילות התחילו להתפשט על דבר עוכרי־ישראל הללו, ובאחד הלילות התפרצו אל מסיבתם חבר אנשים מ“קוזקי הקב”ה“, בכוונה ברורה – להצליפם. אכן, ה”הצלפה" לא יצאה לפועל כי ה“משכילים” עמדו כאיש אחד, ואולם בביתו של הסב נעשו היחסים קשים מנשוא. שמועה צצה באחד הימים כי היה חבר ל“בונים החופשיים”, משביע רוחות טומאה… הגיעו הדברים לידי כך, שניגש אל החלון, ואיים כי יפתח אותו, ומיד יתפרצו הביתה שדים ורוחות הטומאה…

לא עברו ימים רבים והוא נדרש לתת גט־פיטורין להדסה אשתו, והחבילה נתפרדה. מנישואים אלה נולד לו בנו שלמה ראב, שנשאר בירושלים והיה אחד מיקיריה. בשנת תרל"ח, 1878, והוא כבן עשרים, נשא סבי את אשתו השנייה, לאה לבית שיינברגר, שהיתה בת חמש־עשרה בבואה עימו בברית הנישואים, ובאותה שנה גם עזב את ירושלים, היה ממייסדי פתח־תקווה ושם הקים את משפחתו.

בנו הראשון, שלמה, מנחם־שלמה, נפטר בירושלים בעת המלחמה העולמית הראשונה, ממחלת הטיפוס, ולאחר זמן לא רב נפטרה גם אשתו, קונה. אחד מילדיהם הוא יצחק ראב, אשר נולד בירושלים בראשית המאה [ה־20], ולפני זמן לא רב מלאו לו שבעים שנה. הוא פירסם עד כה שני קובצי סיפורים: “בהימוט חומות” ו“גבעת המורה”, בסיפוריו הוא מתאר את ההווי הירושלמי של ימי ילדותו, ימי המלחמה, ואת התמוטטות החומות שבאה לאחריה, כאשר הוא ואחיו [שמעון בן עזר, ממייסדי בלפוריה] – עזבו את הישיבה ונעשו חלוצים בעמק יזרעאל, בהצטרפם לצעירי העלייה השלישית.

איש לא יחשוד בי שאני יכול לכתוב באופן אובייקטיבי על סיפוריו של בן־דודי (אמנם לא מאותה סבתא), ומשום כך אשתדל להסתפק בהצגתם בפני הקורא:

“שנה אחת” מספר על ר' פייבוש, שהיה חריף ובקי בתורה, ואולם ארסו מפעפע בקירבו ומסביבו, והוא עובר מבית־מדרש לבית־מדרש ומטיל ארסו. לאחר מות אשתו, החל יצרו של ר' פייבוש מציק ומחטיאו בהרהורי עבירה. בליל יום־הכיפורים בירושלים, אחרי חצות, נרדם ר' פייבוש בבית־המדרש והפליג בחלומו בהרהורי חטא, עד שנטרף בכפו של השטן. משהתעורר, טיהר גופו, אולם מאותו רגע ואילך ידע כי השערים ננעלו בפניו וגזר־דינו כתוב וחתום, שלא יוציא את שנתו. הוא חי את שנתו האחרונה בתפילות, טבילות ותענית, מכין תכריכיו ולובשם ביום האחרון לשנה, ונרדם. כשהוא מתערורר כעבור יומיים והנה הוא עודנו חי, נטרפת עליו דעתו, והוא הולך ברחובות ירושלים, מספר כל אשר ראה בעולמות העליונים, ומקונן: “אוי־לי! וי לי! שוב אני בעולם הכיעור? שוב אני בעולם השקר?” (שם, עמ' 17).

“שנת גאולים” דומה במשהו לקודמו. ר' שמחה בטוח כי שנת תרפ“ה היא שנת הקץ והגאולה. לאחר שעוברת השנה והגאולה לא באה, הוא יוצא מדעתו ונעשה ל”יצור־לא־יצור, אדם־חיה, גוף מגודל פרא, ראש עגול, גדול, ערום קירח ומבהיק." (עמ' 26), המיילל בלילות אל מול כלבי הרחוב.

“הנאמן” הוא מעשה בעלייתו ונפילתו של ר' חיים משה הנאמן בירושלים. מעשי צדקה שהוא עושה ביסדו את “בית לחם ותה” לעניים, מעוררים עליו את חסדו של עשיר גדול מעבר לים, אשר תומך במפעלו בסכום כסף גדול. מכאן תחילת עלייתו של ר' חיים משה, עד כי כל ירושלים תלוייה בו ובמוצא פיו. ואולם שניים מספסרי העיר, הנטפלים אליו ומוצאים מחייתם מעסק החליפין בכספים הרבים שעוברים תחת ידיו, סופם שהם מסבכים אותו, והוא מושלך לכלא ומוכרז כשומט־חובות. אבל עיקרו של הסיפור: כיצד מצליח ר' חיים לשמור על כבודו ועל אורח־חייו לאחר כל השנים הטובות שעברו עליו, ואחרי הנפילה.

ב“קורבן או סוטָה” מסופר על חנה, יתומה שהשיאוה לרוכל חרדל ותה, עלוב וכפוף, בשם הניך. יופייה של חנה ותאוות החיים שלה אינם מניחים לה להסתגל לעוני ולטירחת גידול ילדיהם. היא יורדת לתל־אביב, משכירה עצמה כעוזרת־בית ואחר־כך מידרדרת ונעשית אשת־תענוגות תחת אפוטרפסותו של ערבי מיפו. חייה מגיעים עד משבר, וביום שבו היא חוזרת בתשובה, אל ביתה וילדיה, מתנפלים עליה אנשים רבים, שהסיתו נגדה גם את בעלה, בצעקות: “זונה! סוטה! גט קבלי!” – ומכריחים את בעלה לגרשה. ואף הוא מתמלא קינאה, למראה הקהל הקדוש אשר מעולם לא הרגיש קודם בקיומו השפל, ובהגישו לה את פיסת הקלף הוא מוסיף יריקה ועלבון. חנה חוזרת ליפו, מנודה ומושפלת.

“בשערי טומאה” הוא סיפורה של שרה הענוגה, אשר בעלה יצא כשליח־ציבור לאמריקה, השאיר אותה עם שני ילדיה ונעשה שם זמר ונשא לו אישה גוייה. כדי להסתיר את חרפתה ממשפחתה, היא בודה מכתבים שלו ומסתירה את האמת. הוא מודיע על בואו ארצה. בני־המשפחה סבורים שחזר אליה, ואילו היא יודעת את האמת. “הא לך חמשת אלפים דולאר, ושחרריני,” הוא אומר לה באוזני בני־המשפחה הנדהמים, ביום בואו אליהם. וכשהוא חוזר אל אשתו החדשה, אשר ליוותה אותו בדרכו לירושלים, הוא משקיע ראשו בחזהּ וממלמל: “הסרתי את עטרת ראשה מעליה.” (עמ' 109).

גם “כבלים” הוא סיפורה של אישה ירושלמית עגונה, אשר מצליחה להתגבר על צער־עולם שבקירבה ולהשקיע את כל חייה בחינוך בנותיה.

“על סף החיים” הוא סיפורה של אישה, ברכה, ששני בעליה נפטרו במחלה, ואולם בגלל יופייה הרב אין מניחים לה לחיות לבדה והצעות שידוכים רודפות אותה, ובייחוד מאותו אלמן, זקן עבדקן, אשר בעצם ימי ה“שבעה” הוא יושב בביתה ובולע כל מבט שלה וטורף בעיניו האדומות כל טפח ומחצית־הטפח שנתגלה בבשרה ביושבה ובקומה. מחלת בעלה, השחפת, שמתגלה בה, באה לה כבשורת שחרור. “בבת אחת השתחררה מכל עול־החיים.” (עמ' 140).

“בהימוט חומות”, הסיפור החותם את הקובץ, הוא כמין פרק ראשון במחזור סיפורים המופיעים גם בספר השני “גבעת המורה” – “לבטים” ו“מענית”. גיבורם הוא דניאל, נער ירושלמי, שהוריו נפטרו, זה אחר זה, בימי מלחמת־העולם הראשונה. דניאל מורד במלמד אכזר, וימי התבגרותו ואהבתו הראשונה עוברים עליו, אחר מות אימו, בבית־יתומים בירושלים, ברעב ובהזיות. בבית־היתומים מתעוררת אהבת נעוריו, שסיומה אכזבה. עם בוא האנגלים לירושלים, מתנדב דניאל ונעשה למשך שבועות אחדים “איש־צבא”, אך משנגלה הדבר, הוא פורש. “חוזר בתשובה” ונספח אל חבורת חסידי בראסלב. בתוך החבורה הוא פוגש צעיר הקורא בסתר “ספרים חיצוניים”, מדע וספרות עברית. נפתח לפניו עולמם של א.ד. גורדון, ברנר ואחרים, והוא קורא כשיכור והוזה בהקיץ, ומיפנה מתחולל בחייו.

הוא עוזב את ירושלים ומתחבר לקבוצת צעירים שאך זה התיישבה בעמק יזרעאל, אך לא קלה דרכו ביניהם, והיא מסופרת ב“לבטים”: אין הוא מסתגל בנקל לחופשיות הליכותיהם, המשקע של החינוך הדתי, שמרד בו, עדיין מפריע לו. ושוב בא חסדה של האהבה, עם בואה של רחל, המביאה אותו לראשונה בברית הבשרים ומזעזעת את שיירי עולמו הקודם, וכמו מבטיחה לו תשובה והתחלה חדשה.

שנתיים הוא חי כשיכור אהבתו, ועם הסתלקה של רחל מחוג חייו, פג גם קסמה של הקבוצה. הוא חוזר לירושלים וגם שם אינו מוצא לעצמו מקום, מנסה ללמוד באוניברסיטה, וחוזר לעמק, אל חבריו.

“מענית” הוא סיפור של מושב צעיר בעמק, בשנים ההן, שבו מקים לעצמו דניאל בית.

עיקר כוחם של הסיפורים בתיאור מחוזות־הנעורים בירושלים ובעמק לפני חמישים ושישים שנה, אלה הם מראות־תשתית, אותנטיים, ובהם ייחודו של יצחק ראב. ראוי היה לו לכנס מחדש את מבחר סיפוריו ואולי גם להשלים את המחזור העוסק בחיי דניאל.

* יצחק ראב: “בהימוט חומות” מסיפורי ירושלים. הוצאת ספרים נ. טברסקי, תל־אביב, תשי"א. אוקטובר 1950. 195 עמ'.

* יצחק ראב: “גבעת המורה”. סיפורים. הוצאת בארות, תשי"ט, 1959. תל־אביב, 167 עמ'.

* אהרון בן חנה ויוסף שמואל הרשלר נולד בשנת תר"י (1850) בהונגריה. אביו, תלמיד חכם ורב נודע, שימש ברבנות בעיר סבאד בהונגריה, וכאשר עלה ארצה נמנה עם ראשי כולל אונגרין. המשפחה התגוררה מחוץ לחומות העיר העתיקה, בשכונת “משכנות שאננים”. אהרון שקד על תלמודו וגם בלילות לא פסק מללמוד. שנת תרל"ג [1873] היתה שנה ברוכה בגשמים אשר מילאו כל בור מים בחצרות הבתים, ותושביה היהודים של העיר לא נאלצו לקנות מים בכסף מלא מהערבים יושבי כפר סילואן. הערבים, שראו את פרנסתם נשמטת מידיהם, החלו לפשוט על בתי היהודים, לשדוד ולגזול את רכושם.

ביום ב' דראש חודש טבת תרל“ג (ינואר 1873), פרצו כמה ערבים לבית המשפחה. אהרון הפסיק ללמוד, הבריח אותם, רדף אחריהם וניסה לתופסם. הערבים, שפחדו שמא יזוהו על־ידו, ירו בו. אהרון נפגע ב־12 כדורים והועבר לבית החולים. ביום ו' בטבת תרל”ג (5.1.1873) מת מפצעיו והובא למנוחת־עולמים בבית־העלמין שעל הר הזיתים בירושלים. הוא נחשב לחלל הראשון ברשימת הנופלים של ארץ־ישראל. השאיר אלמנה, הדסה הרשלר, בת, הורים ואחים.