1925
פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 11.12.1970
בחבילת כתביו של הסופר יצחק שמי, יליד חברון (נולד בשנת תרמ“ח, 1888, ונפטר בחיפה בתש”ט, 1949), אשר נמסרה לידי אשר ברש, כדי לעבור עליהם, נמצאה במעטפה פיסת־נייר כתובה בעצם ידו של שמי, בזו הלשון:
"עזבוני הספרותי.
"עזבוני הספרותי דל וזעום. מבוע יצירתי, בעקב המאורעות והמעצורים, לא היה מעיין מבורך, עשיר ומשובב נפש, אלא מעין סלע קשה, שלא פילס לו נתיב החוצה. הוא סער בחובו ורק לפרקים הזיל טיפין טיפין, הרטיב את קירו החלק וחזר ונבלע בתוכו.
"האם מוכרח כל בעל כוח יוצר לשאת על גבו נטל כבד של גווילים בלכתו בדרך הארוכה אל הנצח? משאי הוא קל ואני לא אכרע תחתיו מדי צעד…
“כדי שתקל העבודה על חברי ובני, אם יואילו לקבץ את נידחי, הנני רושם כאן את הרשימה הבאה…”
ובאה בהמשך רשימת שבעת הסיפורים, שנתפרסמו במקומות ובזמנים שונים, וכן שני פרקים ראשונים של סיפור בשם “שומר המסגד האחרון” ורשימה של מאמרים.
העורך כלל בקובץ סיפוריו של יצחק שמי את סיפורו רחב היריעה “נקמת האבות”, שהופיע לראשונה בספר לחוד בשנת תרפ“ח, 1928, ועליו הוסיף את הסיפורים “בין חולות הישימון”, “ג’ומעה אל־אהבל”, “אב ובנותיו”, “הבריחה”, “העקרה” ו”כופר נפש".
“בעצם הינם כולם ילדים גדולים השמחים וצוהלים על העלייה בחבורה ועל הפגישה עם אחיהם הרחוקים והקרובים, תושבי הרי ירושלים וחברון ובני הנגב והצפון והקדם. כילדים הם בועטים ומורטים זה את זה על לא דבר, רק מתוך חדווה ומשובה.” (עמ' 12) – כך רואה שמי בסיפורו “נקמת האבות” את שכנינו הערבים, שבתוכם נולד ובקירבם גדל. הרי הם כילדים! ובכך דומה גישתו לזו של יהודה בורלא, הקרוב לו במוצא ובביוגראפיה.
כאשר שמי כותב סיפור מחיי הערבים, אין נוכחותם של היהודים מורגשת, ורק צל קלוש נמצא ליחסים בין שני העמים, ואף הוא אירוני יותר משהוא טראגי. גישה רומאנטית זו דומה גם לזו המצוייה בחלק מסיפוריו של משה סמילנסקי, ואולי לא מקרה הוא שבאותה תקופה לערך שבה פירסם שמי את סיפורו הראשון מחיי הערבים, החל גם סמילנסקי מפרסם ב“העומר” שבעריכת ש. בן־ציון את סיפוריו אלה בחתימת “חוואג’ה מוסה”.
גם המקרה ששימש יסוד לסיפור “נקמת האבות” אירע באחת השנים הראשונות למאה הנוכחית [המאה ה־20], בעת העלייה השנתית המסורתית לקברו של “נבי מוסה” בואכה יריחו, מהלך יום מירושלים. כאשר במהומות על עניין הדגל – ומי ייכנס עימו ראשון למסגד נבי מוסה – נהרגו שיח’־אלשבאב החברוני ועוד שניים מאנשיו, וגם אחדים מאנשי שכם נפלו בתגרה בין עולי הרגל משתי הערים.
נימר אבו־אלשואריבּ, גיבורו השכמי של שמי, עולה בראש אנשי עירו, יחד עם אנשי ירושלים וחבון, לקברו של הנביא. אך השנאה בין שכם לחברון, המתבטאת ביריבות האישית שביו לבין אבו־פאריס, העומד בראש החברונים, מעבירה את אבו־אלשואריב על דעתו. לפני פתח המסגד, באת שאבו־פאריס מנסה להקדימו רכוב על סוסתו, ולהיכנס ראשון עם דגלו למסגד, עוצרו אבו־אלשואריב, קורע את דגלו ונועץ את חרבו בלב החברוני.
אבו־אלשואריב נמלט לקהיר בדרכי המידבר, אך געגועיו לעירו הורסים את כוח עמידתו והוא מתמכר לחשיש, יורד מנכסיו, ואינו מצליח לבוא, באמצעות שלוחיו, להסכם של כופר עם משפחת הנרצח. ביעותי יום ולילה, בהשפעת הסם, ובריאותו הנחלשת, בהם מופיעים בחלומו האבות, שאת דגלם קרע – גורמים לאבו־אלשואריב לעלות בודד ועלום־שם, עם דגל חדש ומנחה, ולבוא למערת־המכפלה, ושם, לאחר שהשלים כפרתו, ובטרם השיגה אותו יד אחי הנרצח, הוא מוציא נשמתו על מדרגות המסגד, זו נקמת האבות.
הדרמה של “נקמת האבות” שתולה אפוא כולה בתוך מירקם החיים הערביים. מחיצוניותו הגאה של אבו־אלשואריב, בראשית הסיפור, בעודו מותנה על־ידי תפקידו הטכסי והחברתי, הצורך לשמור על הכבוד ולייצג את עירו במאבק־יוקרה לחיים ולמוות – אנו מגיעים לנקודת־שיא של הסיפור, מעשה הרצח, והבריחה שלאחריו, והם הקובעים מעתה את גורלו ופנימיותו של גיבור הסיפור: התלישות, הגלות, התקווה, ההזיות, השקיעה, החרטה, הכפרה והמוות. בכל אלו משיג הסיפור שלימות נפלאה, אשר חבל כי טרם ניתרגמה גם למדיומים אחרים, כמו למשל תסכית, סרט או מחזה־טלוויזיה.
מן הסיפורים הקצרים ראוי להזכיר בעיקר את הסיפור “הבריחה”, ועניינו – כניסתו של חכם בכור קמחי הישיש אל בית־זקנים בירושלים, הצופה אל מול הר־הזיתים, ולילו הראשון במקום. אף כאן ניכר שמי במיטבו. לא רק יריעת החיים הססגונית והמזרחית, אלא היכולת לבנות עולם מוחשי מתוך הסתכלות מופנמת, כאשר עיקר רושמה של הסביבה, ואיכותה הרגשית המיוחדת, ניכרים במתח המצטבר ועולה בלב הדמות המרכזית, עד שמגיע להתפוצצות של מחאה והרס־עצמי בסוף הסיפור. הרתמום הזה מאפיין גם כמה מסיפוריו האחרים.
אגב, ההוצאה החדשה־יחסית של סיפורי שמי משנת תשי"א, לוקה ברישול רב. אותיות מגדלים שונים באותה שורה. חוסר ניקוד במקום שהוא מתבקש, ושגיאות. ראוי היה להוציא מהדורה חדשה, נאה ומתוקנת יותר, של הסיפורים.
* יצחק שמי: “נקמת האבות”, סיפור מחיי הערבים. הוצאת מצפה, ירושלים, תרפ“ח [1928]. ספריית מצפה, ספרי פרוזה, העורך אשר ברש. ק”ס עמ'.
“סיפורי יצחק שמי”. ערך וכתב פתח דבר – אשר ברש. הוצאת ספרים מ. ניומן בע“מ, ת”א, תשי"א [1951]. 255 עמ'.