לוגו
"מולדת" לדוד שמעונוביץ
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1947

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 15.12.1972


בשנת 1909 עלה דוד שמעוני (שמעונוביץ) (1886–1956) לארץ־ישראל והוא בחור בן עשרים ושלוש. הוא שהה בארץ כשנה, התקשר במיוחד עם ברנר, שעלה אף הוא לארץ באותה שנה, ועם א"ד גורדון. סייר במשך חודשיים על פני הארץ, וכמעט כל ימיו ניזון מרשמי הנוף של אותו טיול. בסוף אותה שנה נסע לשם לימודים לגרמניה, בה שהה עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, ובה כתב את שיריו, סיפוריו ורשימותיו מחיי הארץ. הוא חזר לארץ־ישראל רק ב־1920, לאחר שנים של נדודים בארצות הסקאנדינאוויות וברוסיה שלאחר המהפכה הבולשביקית.

מרבית הסיפורים בקובץ “מולדת” נכתבו בשנים 1909–1919. אולי מזלו של שמעונוביץ הצעיר, שלא שהה בארץ יותר משנה, כי אילו ישב בה זמן רב יותר, אולי לא היה יכול לתארה בצורה כה רומאנטית ואידילית, כפי שנצטיירה בעיניו בשנות שבתו בגרמניה וברוסיה.

ישנה משוואה כמעט ברורה בהתייחסותם של סופרים עבריים לנוף הארץ. מי שגישתו רומאנטית, מוצא רומנטיקה ואידיליות גם בנוף וגם בדמויות הערבים. מי שגישתו מציאותית ופסימית, בלא קישוט המציאות, כברנר – מוצא איבה, ניכר וזרות גם בנוף וגם בפגישה עם ההוויי הערבי.

הרשימה “הדסה”, הפותחת את הקובץ “מולדת” של שמעונוביץ, נכתבה בשנת 1910, השנה בה פירסם ברנר את סיפורו הארץ־ישראלי “בין מים למים”, וכך תחילתה:

“הלכתי בדרך יחידי. מימיני התרוממו הרים ומשמאלי סער הים. ירקרק ההרים הפך אפל משפעת הצל. על השדות הניעה קמה גבוהה את קווצותיה־זהב, שעליהן ומעליהן נפלו רסיסים מבריקים. סודרים לבנים ושחורים של ערביים חסונים וערביות גבוהות־חזה הבהיקו במרחב. לפעמים נתקלתי באורחת גמלים ההולכת לקראתי. הבדווים שזופי שמש המדבר, הביטו עליי בסקרנות ומדדו במבטים מלאי עורמה את היהודי הרזה ההולך לבטח דרכו. התנועעו הדבשות המרופדות בכרים. התנועעו הצרורות הקשורים אליהן. התנדנדו הרוכבים האמיצים ושרו שיריהם־תפילותיהם, מלאי השתפכות וכיליון נפש.” (עמ' 10).

שמעונוביץ כמו מהלך כשמכחול פלאים בידו, מוסיף צבעים ונגוהות לעליבותה ולשיממונה של הארץ, וגם הכפר הערבי יוצא מתחת ידו עטוף קסמי סוד:

“השמש עומדת בחצי השמיים, בנתיבה צרה, מוקפת שיחי צבר משני עבריה, אנו עוברים ונכנסים לכפר ערבי, לתוך ציבור של בתי־חמר קטנים הפזורים בלי סדר. הבתים המרופשים, על חוריהם ופרציהם המשמשים דלתות וחלונות, טובלים בנגוהות, וערימות־הזבל הגבוהות והמחודדות מתנוססות פה ושם כשרידי חורבות.” (עמ' 22).

בכלל, יש לשמעונוביץ יחס רומאנטי מיוחד לחורבות. הוא רואה בהן אידאל של יופי. בשבתו בשנת 1910 בשרלוטנבורג (שם כתב את “שברי־המחזות” ו“לילה בכרם”), היה מושפע, כנראה, מן הרושם של חורבות גותיות מלאכותיות, כאותן החורבות שבני המאה התשע־עשרה אהבו להקימן בפארקים שלהם, כשביקשו לשוות להם דמות אריסטוקראטית ורומאנטית. (פפיטה האזרחי: “הפעילות המתבוננת”, הוצאת מאגנס, עמ' 190).

מאחר שערימות הזבל של הכפר הערבי מתנוססות בדימיונו כשרידי חורבות, אין פלא שגיבור סיפורו “התועה בזמן”, שנכתב בשנים 1911–1912 ופורסם באותה תקופה, נושא בליבו את האידאל הרומאנטי של היופי הגנוז בחורבותיה של ארץ־ישראל.

“נדמה לי, כי לאדמה זו, אדמת הרים ובקעות שוממים, אנוכי, הקוץ, מתאים יותר מן הגפן הצנועה והנדיבה. מר' פנחס, ומן התמר הגא והחסון – מלווי… אולי דווקא אני משלים כאן את התמונה, תמונת השיממון והחורבן העולמי, והם רק מפריעים את שלמותה ופוגעים בהרמוניה שלה?…אולי תעודתה של ארץ זו – להישאר סמל השיממון והחורבן ולהפליא ולהפריא לבבות בגאון חורבנה וצער שוממותה?… אפשר שבתוך השאון הדורס של החולין, שממלאים את הכול, מכתירים את הכול ומחנקים את הכול, צריכה להישאר פינה חבויה זו, נהדרת־ההרס וענוגת־האלמנות – פינה חבויה זו, שתדבר ללב חוזים ושרים על יופי לא מעולם זה, יופי נערץ וקדוש, יופי קודר ואילם, יופי של געגועים בלתי־מרווים וחלומות, אשר לעד לא יקומו…” (עמ' 148).

התקופה שבה נכתב והתפרסם “התועה בזמן” היא התקופה שבה נכתב ונדפס “מכאן ומכאן” לברנר. גם פתיחות הסיפורים דומות: שניהם פותחים בהתנצלות המלביה"ד, המביא כאילו מחברות של אדם “לא־ספרותי”, של נשמה קרועה ומורתחת, ובשניהם מופיעות, בשינוי שם, דמויות ידועות מימי העלייה השנייה.

אבל, איזה הבדל!

אף־על־פי שהתועה בזמן של שמעונוביץ מאבד עצמו לדעת, אין ייאושו משכנע. שמעונוביץ תמיד מקשט את החורבות – בנפשו של אדם, ובנוף – והתוצאה היא לעיתים דברנות רומאנטית ופאתטית. ומשום כך אומרת הנערה הדסה, ההולכת למות בקדחת, לאביה, בדבריה האחרונים: “אבא, הן לא תעזוב את השדות האלה. הן הביצות תיובשנה סוף־סוף…” (עמ' 12). משום כך מחפש הפועל העברי משה יוסי, בסיפור “בערבה”, את בני רכב.

אגדת יהודי חייבר, שבט היהודים הגיבורים המצוי אולי במדבריות ערב, נלווית כצל כמעט אל כל מספר רומאנטי מימי ראשיתה של הספרות הארץ־ישראלית בתקופתנו. עגנון כתב על כך בסיפורו “תחת העץ”, ויעקב רבינוביץ – ב“נדודי עמשי השומר”, ומשה יוסי אומר:

“הן תמיד, מדי דברי בבני־רכב לועגים לי שומעיי ומוכיחים לי, שבני־רכב כבר אבדו וכלו מן העולם. טוב, נניח שאמת בפיהם. אבל העיקר הוא לנו לא בני־רכב, כי אם אנחנו, אנחנו בעצמנו, החיים וקיימים, הצריכים ללכת בדרכיהם… העיקר לנו לא בני־רכב כי אם אורח־חייהם. הן יכולים אנו להקים בני־רכב חדשים, אנו, בחורי־ישראל, שבליבנו מהבהב עוד ניצוץ קדמון מנשמתם של בני הדור ההוא, דור לביאי המדבר…” (עמ' 29).

זו בדיוק המסקנה שאליה מגיע גם עמשי השומר בסיום הרומאן של יעקב רבינוביץ.

הרומאנטיקה, הראייה התנ“כית, ה”משוחדת", של הנוף הארץ־ישראלי, מפעמת את שמעונוביץ בלא הרף. הוא עובר בכפר מודיעין על פני חבורת ערביות צעירות, המסיבות על בור מכוסה אבן גדולה, מתלחשות ביניהן ושוחקות, ומיד:

“מה, חביבות, וכי אינכן יכולות לגול את האבן? הבה ואגול! ואני גולל את האבן מעל פי הבור, אשר בו נשמרים מי־הגשמים. ואולי חיכיתן לרועה, שיבוא ויגול את האבן?… ונערה גבוהת קומה ועדינת פנים, גמישה כתמורה ועיוורת עינה האחת, מבארת לי איך ללכת. אני שומע ואיני יכול לגרוע את עיניי מפניה. נדמה לי שגם עינה הסתומה מוסיפה לה לוויית חן. הרוצה אני לשתות? אדרבה! היא מרימה את הכד בשתי ידיה, מרכינה אותו קצת לעבר פניי ואני שותה את הנוזלים הקרים.” (עמ' 45).

ברנר חיבב, כנראה, את שמעונוביץ ומשום כך כתב בסלחנות על האידיליות הראשונות שלו, למרות שברנר פסל כל תיאור רומאנטי של הארץ. במאמרו משנת תרע"א (1911) “הז’אנר הארץ־ישראלי ואביזריהו” אומר ברנר דברים נוקבים על ערכה של הספרות האידילית והרומאנטית מחיי הארץ:

"ואם לאותו המקום האחר [ארץ־ישראל] יבוא המספר הארץ־ישראלי… וינסה לתאר לנו ממה שהוא פגש שם ולזכות מן החדש – ודאי שגם בזה לא תהיה שום תמצית של התגבשות־חיים, של קיים עומד, של סטאטיקה, אם להשתמש בטרמין מקובל, אלא – באופן היותר טוב – בחינת זיכרונות ורשמים מן ‘המצב הדינאמי’, המתנועע: נפגשתי בשנורר מודרני פלוני, דיברתי עם עסקן רקוב אלמוני, ולהבדיל, תהיתי על קנקנו של אותו מורה, ראיתי איכר מצוין זה, נתפעלתי מהשומר הגיבור ההוא, חיבבתי אותו פועל חרוץ, סיירתי את דרום־יהודה, עשיתי טיול הגלילה – כלומר: ‘מימוארים’, אבל בשום אופן לא יצירות מחיי הארץ באותו המובן ש’עמק הבכא' היא יצירה מחיי יהודי רוסיה לפני שני דורות!

“הניסיון של העבודה כבר במקצוע זה מן ‘ימי ביכורי הענבים’ של [יהושע] ברזילי ועד שורת הציורים “מולדת” של דוד שמעונוביץ (ב“העולם” הווילנאי) – יאמת במידה ידועה את משפטי.” (כל כתבי י. ח. ברנר. כרך שני. הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 268).


ה“מולדת” של שמעונוביץ אינה דוברת לליבי כיום, משום שההזדהות שלו עם הארץ היתה הזדהות מדומה, רומאנטית, שאינה קולטת ואינה רוצה לקלוט את מרירות המציאות שראה ברנר. אני מוצא יותר שורשים ארץ־ישראליים בתלישות ובאימה של ברנר, אשר עשה את זרותו לתהליך התערותו. ואני נזכר במשפט חשוב ועמוק שכתב נתן ביסטריצקי בספרו “ימים ולילות” (1926) על מנוחתו האחרונה של ברנר: “עתה היכה האיש הישראלי שורש בל־ייעקר, ועל מעט עפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת.”


* דוד שמעונוביץ: “מולדת”. רשימות וסיפורים. הוצאת מסדה בע“מ, תל־אביב. תש”ז. 1947. 194 עמ'.