ל.נ. טולסטוי. “התחייה”. תרגום מ.ז. ולפובסקי. שני כרכים. “ספריית תרבות”. הוצאת “מצפה”, [תרפ"ט, 1929]
פורסם ב“חדשות בן עזר” 1520 מיום 5.3.2020
לאחר שסיימתי את קריאת התרגום המחודש של שני כרכי “מלחמה ושלום” בתרגום לאה גולדברג – מצאתי בספרייתי את שני הכרכים של “התחייה” בתרגום ולפובסקי משנת 1929, בעברית הנראית כיום ארכאית למדי.
טולסטוי סיים את כתיבת “התחייה” במוסקבה ב־12 בחודש דצמבר 1889. הקריאה מזכירה במידה מרובה את “מלחמה ושלום” – במיבנה של הרומאן. שם היה זה רומאן אנושי מרתק בצד פרקים הגותיים וקצת משעממים על הגורם המניע את המלחמות בהיסטוריה בכלל, וברוסיה של שנת 1912 בפרט – וכאן גם כן רומאן אנושי מרתק, המתאר את חיי האצולה ברוסיה באותה תקופה, אם הרבה משפטים בצרפתית –וזאת בצד פרקים תיעודיים ארוכים על מצבם הנורא של האסירים בבתי הכלא הרוסיים תחת שלטון הצאר במחצית השנייה של המאה ה־19.
לא אחזור כאן על סיפורו של בן־האצילים נכליודוב, החש עצמו אשם בהתדרדרותה של נערה שהרתה לו בצעירותו, מסלובה, ולימים נתדרדרה לזנות, ולימים נשפטה על רצח והוא שב והכירה בהיותו אחד השופטים המושבעים במשפטה.
מתוך רגש עמוק של אשמה וכפרה, נכליודוב, המזכיר קצת במהותו את פייר בזאוחוב – הולך עימה לצד שיירת האסירים שנשלחת לגלות בסיביר. זה הצד האנושי. ואולם יותר ממחצית הרומאן מוקדשת לתיאור התנאים האכזריים ששררו בבתי־הסוהר הרוסיים במחצית השנייה של המאה ה־19, הן בקרב הפליליים והן בקרב הפוליטיים, גברים ונשים.
וקורע לב גם כיום הוא התיאור הנורא של מצב העם הרוסי הפשוט, בעיקר האיכרים המשועבדים לבעלי־האחוזות, הבורות הכמעט כללית, אי ידיעת קרוא־וכתוב, עוני מחפיר, רעב, מחלות ותנאי קיום בלתי־אנושיים. מה שמביא את הקורא להעריך איזו מהפכה אדירה בעם הזה הביאה רוסיה הסובייטית, על כל נוראותיו של משטרהּ, אבל לפחות המהפכה ביערה לבסוף את הבערות הקשה של מרבית העם הרוסי הפשוט והממש פרימיטיבי.
ומחשבה נוספת, אמנם יהודים כמעט שאינם נזכרים ברומן הזה, ובוודאי שלא תנאי חייהם, בעיקר בתחום המושב, שטולסטוי אינו מתייחס אליו כאן. אבל חרף מצבם הקשה של היהודים באותה תקופה, שהביא מיליונים מהם להגר לארה"ב, ומאות אחדות גם למושבות העלייה הראשונה והשנייה בארץ־ישראל – אינך יכול שלא להשוות את מצבו הנבער של המוז’יק הרוסי לזה של האדם היהודי שמנעוריו נשלח ללמוד קרוא וכתוב, כמו גם עם חפץ ההשכלה האדיר שפיעם בצעיריו וצעירותיו של העם היהודי, והביא אותם להישגים מדהימים בתחומים כה רבים ברוסיה ומחוצה לה בשלהי המאה ה־19 ובמאה ה־20. מסתבר שבסוף המאה ה־19, אחוז אלה שאינם יודעים קרוא־וכתוב בקרב העם הרוסי הפשוט היה עצום, בעוד שבקרב היהודים ברוסיה שיעורם היה זעום מאוד, אולי בעיקר אצל הנשים שלא זכו בצעירותם ללמוד כמו הגברים.