אריך מריא רמרק. “בחזרה”. תרגום מכתב־יד י. ליכטנבום. שני כרכים. 379 עמ'. ספריית שטיבל הוצאת ספרים, הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ברלין־תל־אביב תרצ"א [1931]
פורסם ב“חדשות בן עזר”
אריך מריה רמרק ידוע בעיקר בזכות ספרו “במערב אין כל חדש” [1929, שתורגם כבר באותה שנה לעברית] – שמבוסס על קורותיו במלחמת העולם הראשונה. פחות ידוע הוא ספר ההמשך שלו, “בחזרה” [1931, שגם הוא תורגם כבר באותה שנה לעברית], ומתאר את תחושותיהם הקשות של חבורת חיילים גרמניים שהשתתפו במלחמת החפירות הנוראה בפלנדריה ואיבדו את מיטב חבריהם במיתות שונות ואכזריות בחזית שטופת הדם והטינופת.
גיבור הספר, ארנסט, חוזר אל בית הוריו בעיר, משפחה שידעה את מצוקות המלחמה האזרחיות אבל לא את נוראותיה בשדות הקרב. הוא גם חוזר, עם כמה מחבריו לנשק, ללמוד בסמינר למורים שאותו עזבו עם גיוסם למלחמה לפני שנים אחדות. המוטיב החוזר בכל הספר הוא – עד כמה אלה שלא השתתפו בקרבות אינם מסוגלים להבין לליבם של החיילים שחזרו הביתה. חיילים שהרעות שהיתה ביניהם בימי הקרבות חזקה יותר מכל מה שהם עומדים בפניו עכשיו בחיים האזרחיים. אבל גם היא הולכת ומתפרדת, הולכת ומתפוררת.
הקטע הבא הוא מעין מוטו של הספר. התרגום משנת 1931 נקרא היום קצת ארכאי.
אנו תיארנו לנו הכול אחרת לגמרי. דמה דמינו כי יתחילו מפכים באקורד אדיר חיים של מרץ ועוז, חיים חדשים מלאי עליזות וגיל. כך אמרנו להתחיל… אך ימים ושבועות נגוזו והתנדפו למגע ידנו, בילינו אותם מתוך מעשים פעוטים, מעשים של מה־בכך, פקחת עיניך – והנה לא פעלת ולא כלום. רגילים היינו לחשוב ולפעול במהירות. רגע של שהייה יתרה – והחמצת הכול. לפיכך נראים לנו חיינו עתה כמתנהלים באיטיות יתרה. הננו משתערים עליהם, אך בטרם ישמיעו קולם, הננו פורשים כבר מהם. ימים ארוכים ביותר היה המוות בן־תחרותנו. משחק זריז ומהיר היה זה וכל רגע היה היקר־מכל־יקר תלוי ב“משקולת”. כל זה הוסיף זריזות ומהירות לכל מחשבה ולכל פעולה שלנו, על כן נרגיש עתה ריקנות, כי כאן אין מקום לכך. ריקנות זו גוזלת את מנוחת נפשנו, כי מרגישים אנו שאין מבינים לרוחנו וכי גם האהבה המקיפה אותנו לא תועיל לנו. תהום רבה רובצת בין איש הצבא ובין האיש הציבילי. רק ידנו אנו תושיע לנו. (עמ' 183).
עם סיום לימודיו בסמינר נשלח ארנסט להיות מורה באחד הכפרים, יחד עם חברו שנשלח לכפר שכן. החבר נהנה מכל רגע כי הוא מתגורר בבית משפחה כפרית שמזונות מדהימים עולים על שולחנה, כל מה שהיה יכול רק לחלום עליו בשנות המלחמה, הקרבות והמזון הצבאי העלוב. ואילו ארנסט נשבר. אין הוא יודע כיצד ולקראת מה אפשר לחנך את תלמידיו הצעירים. סובל הוא בלילות מסיוטים נוראיים שבהם הוא מוחזר לנוראות המלחמה. הוא עוזב את הכפר.
חבורת החיילים המשוחררים מחזיקה בקושי מעמד. אחד מתאבד. אחד מגלה שהוא חולה בסיפיליס בגלל בילוי לילה אחד בבריסל. אחד מגלה שאשתו בגדה בו. אחד רוצח באקדחו את מאהבה של חברתו. מצב של ייאוש והתפוררות, שגם ההתרפקות על החברות מתקופת המלחמה אינה מצליחה להתגבר עליו.
הספר מסתיים בנימה כאילו אופטימית בחייו של ארנסט, המגלה בהתחדשות הטבע איזה לשד של חיים חדשים, חיים שיש בהם תקווה. ואולם, בטיול ביער הוא וחברו פוגשים חבורה של נערים צעירים המתאמנים במשחקי מלחמה וכולם נלהבים. שנת הכתיבה קרובה ל־1931. בספר לא נאמר בפירוש אבל נראה שאלה הם הניצנים הראשונים של תנועת הנוער הנאצית, של המלחמה החדשה שאותה עדיין לא צפה רמרק כאשר כתב את “בחזרה”.