כל כך הרבה דיברו על כך, עד שלכאורה כבר נתמצה העניין ונשדף; מכאן הסופר שהסתלק לו אל “מגדל השן” המנותק שלו: ומכאן יש הסופר כ“בעל־ביטוי” המעורב במציאות (וכצד פעיל בין צדדים יריבים), ובעיקר, כך מקובל, כ“נושא־הדגל” המוסרי, ולא פחות.

ועם זה, חלוקה ידועה זו אינה חלוקה אמיתית. לא שני מיני סופרים הם, המנותק והמעורב, אלא שני מיני אנשים בסופר: היוצר והאזרח.

היוצר אינו משקף את המציאות. לעולם לא. הוא אינו אלא נוטל חומרים ממנה, ומעבדם לתכנים שבונים מציאות אחרת: מציאות בצד המציאות. שעל־כן, היוצר – ובמקרה שלנו הסופר – אינו לא משקף מציאות, ולא מתעד מציאות, ולא מתערב במציאות, ולא מבטא מציאות, ולא שליח ולא נישלח, ולא נילחם את מלחמותיה בכלי ביטויו – אלא, שוב, כמוהו ככורה במכרות הטבע: חוצב חומרים ומעבדם לאיכות חדשה. בזה כל כוחו, ובזה כל כשרונו המיוחד, ובזה גם כל ניבדלותו מכל מדווח־בלשון שהוא: על סף הלשון מתהפכת בידיו המציאות ומקבלת מימד חדש, על זמני, על מקומי, שניברא בו דבר חדש שלא היה, וסדר חדש שׁאין כלל כמותו במציאות. אומנותו כסופר היא – אירגון מתחים במסגרת היצירה עד שיימצא להם איזון, כלומר, סדר אסתיטי. וזה הכל, ועד כאן. יצירה שלא עברה את ההתהפכות הזאת, נישארת בגדר מיסמך, או תעודה, או עדות על המציאות. אבל אינה יצירת אמנות.

ואילו כאזרח – הרי כמוהו ככל אזרח. חי במקום וחי בזמן ומעורב בדברים שהעולם בהם, ואין בינו ובין שאר כל האזרחים אלא, אולי, שאומנותו עושה לעתים את פירסום שמו, שמקנה אז לדבריו חשיבות שמעבר לתכנם המפורש, ושמנצלים אז את חתימת־שמו יותר מאשר את חיווי דעתו. לעהים גם מיומנותו ב“בעל־לשון” ורגישותו ללשון ול“שידול במלים”, עושה את דבריו לנימרצים יותר, לקולעים או לצבעוניים יותר.

ואף־על־פי שכל מצב סכיזופרני נחשב כמצב חולה – כאן, זה מצבו הבריא של הסופר בחברה: הוא בודד כיוצר, בלתי שייך לחברים, לחבורות או לחברות; והוא מעורב כאזרח, ושייך יותר או פחות ככל אזרח לאותו עניין אזרחי־פוליטי־מוסרי שעל הפרק. ושיעור כוח שיכנועו כאן, כשיעור האמת הפוליטית שהוא מציג. מכוחו כאמן נישארת אולי, לעתים, כמין בקורת, קצת מבויישת, מפני זיוף הקול, ורתיעה מפני איבוד איזה תום מהוסס, במהימנותו. וכן רגיש הוא יותר, אולי, לריתמוס הדברים הנאמרים, לא פחות מאשר לתכנם.

ובדרך־כלל חרד הוא גם מהיות פתאום התוקע בחצוצרה הגדולה לאור היום, כשהוא איננו אלא איש של חליל לילי נישכח. ועל־כן הוא ניתפש תכופות, למגינת ליבו, כאומר מיני דברים גדולים מדי, חד משמעיים מדי, פלקטיים מדי, עד חרטה, כשאמירתו כיוצר היא מורכבת, מהוססת, שברירית לעתים, רב משמעית ולא מוגדרת בנקל, ובוודאי לא כדיבור סטריוטיפי חד־וחלק.

לזכותו אפשר לומר, אולי, שגם כאזרח אינו קם לדבר מפני שמישהו גייס אותו, ושם מלים בפיו, אלא מפני שהוא גייס עצמו והדיבור הוא מפני שלא יוכל להחריש. וכך הוא נמצא פתאום עומד בככר העיר, מושך בחבל הפּעמון, או מתופף בתהלוכה, מפני שליבו הסית אותו, מפני שהאמין כי חובתו היא, ומפני שמצפּונו יוקיע אותו אם יּיּשב כעת בביתו: זו עצם מלחמת האזרח לחירותו.

מה שעושׁה את הּשניים השונים והכמעט ניבדלים הללו, לאחד ולאפשרי, הוא הפכפכותו של הלב האנושי האחד: הוא תמיד הרבה. תמיד תסיסתו תוססת ביותר מכלי אחד. תמיד כוחו הסקרן, הספקן, הכואב והשׁואף – מתגלה ביותר מביטוי אחד. היותו אדם כעת כאן – הוא שמלמד את היוצר ואת האזרח כאחד, ואת כל שאר הסתירות המוכרות.

יזהר סמילנסקי, כתב יד, 1988 (משוער)