שכבנו סביב למדורה בפאתי קיבוץ ניר־אליהו ושרנו “וְ־ק־טיושקה אז יצא לשוח” ושרנו “לי כל גל נושא מזכֶּ־ארת, מן הבית מן אחוף” ושרנו “שחקי שחקי על חלומות” ושרנו "בוא ואשק לך, בני האדם – " בקיץ שרוני ולח קמעה, וממזרח היתה נוכחות אפלה קבועה של הגבול, קלקיליה, קולותיה וריחותיה, וממערב אורות רפים משכונת המגורים של “בית ברל”, שנבנה על חלקה צחיחה, דמויית מחצבה נטושה במעלה גבעה, מוקפת כרם, פרדס וחורשת איקליפטוס. מקום בו שוטטתי בעודי ילד, ושמו – “קלמניה, גן עצי פרי ומשק בריטי”, שהיה שייך לאדון משה גרידינגר, שקראו על שם אביו, קלמן, ו –

הייתי המדריך, מבוגר בשנה אחת מחניכיי, הם ערב גיוסם לצבא, ואני “שליח”, חייל נח“ל בחופשה ללא תשלום, חל”תניק – שמח להתאושש בחופש אזרחי לאחר תקופת טירונות בבית־דאראס, שאותה הצלחתי לסיים בקושי רב, פרופיל 96, רזה כמקל, חולמני; בלתי מסוגל בשום פנים ואופן לעבור את קיר הבטון הגבוה שבמסלול־המכשולים; תקוף סחרחורת בהליכה על קורה נטויה; רסיסי רימון יחידי שזרקתי, באימונים, שרטו, לבושתי, את חבריי; ועתה – חולצה כחולה, נוסע לתל־אביב לפגישות במרכז התנועה. זולל חומוס אצל הרומני בדרך יפו, קצת למטה מכיכר המושבות; מטייל ב“מקרא סטודיו” ובחנות “ספרי” השוכנת באולמות הרחבים בבית הוועד הפועל הישן ברחוב אלנבי, ו –

היה גם “קורס שליחים” בן חודש, ב“בית ברל”: תולדות פילוגי תנועת הפועלים הארץ־ישראלית מראשיתה, וכל מצעיה, מפי ברוך אזניה הממושקף והצולע, וערב דחוס, חשוך כמעט, על שירי אלתרמן, בהתלהבות שמעלה דמעות בגרון, מפי מרצה צעיר, צנום, יוקד בהתמכרות נפשו, גרשון שקד, ו –

סיפורי נמלט מעגלים־מעגלים ממרכזו – מן הערב סביב למדורה בפאתי הקיבוץ, ליד עץ שקמה אפל שצלליתו רטטה בהתפתל מדי פעם לשונות האש; וכשפסקה השירה בציבור הצעתי לקרוא משיריי. מבוגר מחניכיי רק בשנה, בתול, בוער בתשוקה להיות מוכר כמשורר, נושא פנקס בעל כריכת קרטון, עטוף בקפידה בנייר חום, שליווה אותה בתקופת הטירונות, ובו מועתקים לנקי שירי נעוריי –

עם בוקר קליל באביב המוקדם

נמלאת בי נפשי גיל ושמחה

אף היום החדש, הנידמה כנרדם

מתעורר לחיים, ליום־יום הטירחה.

כל שמץ של רוגז איננו מעיב

את זוהר קימתי בבוקר קליל

בבוקר של יום כה יפה, באביב,

כה נאה עד נמחה בו כל רוע, כליל.

שיר זה, קליל, ראשון, היה הפחות־מביש מאלה שקראתים לאור המדורה.

אחריו באו שירים, כבדים, הלומי־בוסר, "אך אבחר לא ללבוט כניכפה לעינייך, גם נחבטות משענותיי אל רשעת גולגלתֵך – "?! – או – "עומדת הינך על צוק חשקיי ומאוויי, ניצבת ומלהבת בליבי תקוותיי – "! – לפני שנים אחדות ריאיינתי משורר קשיש, ידוע, ולאחר ששתה כוסית קוניאק אחת ועוד אחת, אמר: “אני יכול להיכנס עכשיו לחדר הסמוך ולכתוב בו־במקום שני שירים שיהיו טובים ומושלמים על פי כל קנה־מידה שהוא – ואני שונא אותם!” – ואני, לאור המדורה, אז, ביטאתי את ההיפך הגמור: רגשת עזים, אהבה לוהטת, וגיבוב מילים חסרות ערך לפי כל קנה־מידה שהוא –

סיפורי, כאמור, נמלט, מן העיקר –

בקוראי אחת מן השורות הווידוייות ההן, שדומה היה עליי כי כישפתי בהן את שומעיי, בקע קולה של מאיה, דווקא היא, מכולן –

"אוּיְש, לא חבל על הזמן, חבְרֶה? מתחשק לי – "

אני זוכר מה התחשק לה? הרגשתי כאילו בישרו לי, מול הכיתה כולה, שנכשלתי בבחינה במקצוע שחשבתי עד אז כי אני המצטיין בו. גרוני ניחר. המשכתי לקרוא, שומע מילמולי אי־הסכמה שנלחשו. מהוססים, בלב־ולב, כנגד דבריה, כמו כדי להציל את כבודי –

ידעתי שאיני נחשב ביותר בעיניהם, אבל – עד כדי כך?

"נחבטות משענותיי אל רשעת גולגלתך – "

ודווקא היה.

מאוחר יותר, באותו לילה, קראתיה לבירור. היא נענתה ובאה אחריי, באי־רצון בולט. בטשה בסנדליה התנ"כיים, החומים, בחול הרך, החמים עדיין מצלייתו בשמש והמסתתר תחת קרום טל דק, רטוב ופריך כאחת, שמתפורר למגע כף־הרגל באיוושה מענגת. שתקנו עד לקצה החורש ושם עצרנו.

"לא הזמנתי אותך כמדריך – " פתחתי ואמרתי. “שכח מזה, סליחה – " הקדימה וקטעה אותי בטרם הספקתי לומר לה את ה”אלא בתור אדם – " ושאלה: “אם רק בשביל זה הזמנת אותי, אז אני יכולה כבר ללכת?”

"לא בדיוק – "

"אבל אני מצטערת, באמת – "

עמדנו כך, שותקים, נשענים אל אותו ענף, מרוחקים קמעה, ועגים בחשיכה כל אחד מעגל סביבו, הלוך ושוב, כמבקשים להגיע לאן שהוא בחול החם. נשמעו קולות: כאן צפרדע, צרצר, ושם מוטור מקלקיליה הקרובה, כמו גם אותה המיית קולות נמוגים, מוסלמיים. לא פחדנו, למרות שהיתה זו תקופת הפידאיון, ופעולות התגמול הגדולות, וריחפו שמועות על מלחמה במזרח. יכול היה גם שומר מהקיבוץ לירות בנו, בטעות. אבל החורש המה חיים, משלו, לא היינו הזוג היחיד, אף כי לא היינו זוג.

"אני אני יכולה ללכת – " הפרה מאיה שוב את השתיקה.

ואני התחלתי לדבֵּר, לדבֵּר, אני, אז, כבר קראתי את ברנר וידעתי מה פשר הביטוי “תקופת הדיבור הנוראה” – והאשמתי את עצמי, ששיריי אכן גרועים, שאינני מאמין לנכתב בהם משום שהוא אינו אמיתי, זאת אומרת, הרגש נכון אבל התוכן עלוב, וביקורתה של מאיה חשובה לי, הייתי רוצה שתקרא גם את שיריי האחרים מפְּנֵי, מִפְּנֵי –

יכולתי לחוש כיצד היא מחייכת במבוכה, בחשיכה. כפות רגלינו נפגשו במעגליהן, בחול, בוהן מול בוהן, ועצרנו רגע, ואז לא התאפקתי ועטפתי בידיי עליה כשאני מהדקה אל הענף המאוזן שמאחורינו וחש את פקועות חזהּ נוגעים בי, מנסה לנשקה, וממלמל, כמו כדי להצדיק את עצמי:

"השירים האלה היו מוקדשים לך, מאיה, אבל אני שונא אותם ואני אוהב אותך, וזה מה שחשוב, רק זה – "

והאמת, כלל לא אהבתי אותה עד לאותה שעה. את השירים כתבתי למישהי אחרת, שלא חפצה בי, שאותה אהבתי, לשווא; וכשקראתים לפני שעה קלה, מול המדורה, היתה איזו תקווה טיפשית בליבי שאולי קולי יתנשא ויגיע עד אליה, הרחוקה, אולי בדרך־עקיפין, אם מישהו מהשומעים יפגוש בה פעם ויספר לה על העוצמה ששפעה ממני, על הכישרון, על ההערצה שחניכיי רוחשים לי, גם הבנות –

ואל הרגע הזה הרסה מאיה לבוא בקריאת־לגלוג מתפנקת ומאותה שעה נעשה לי חשוב, חשוב נורא, לחדור אל תוכה, לשנותה, כביכול אםא זכה באהבתה – אוכל לפרוץ גם את מחסום האהבה האחרת, הנכזבה, ומעתה שום נערה לא תוכל לעמוד בפני העוצמה שקורנת ממני, והכישרון –

ומשום כך גיפפתי אותה שם, בקצה החורש, בעמידה, מריח את מצחה וטובל ידי בשערה הרך והארוך, מנסה לנשקה על פיה, להתגבר על סירובה, וכמעט אנסתי אותה בשולחי יד לעבר שדיה הקטנים, מתכופף מעט, ממשיך להצהיר אל צווארה על אהבתי אליה, כמו היתה זו איזה סיסמה שמטעמה מותר לי עכשיו לנסות להפשיל גם את מכנסי־ההתעמלות שלה, חניכתי, שפירפרו –

ואז –

לרגע אחד שיחררה ידה מחיבוקי, בחשיכה, וקראה בשמי, וכשהתרוממתי – הפליקה בכל כוחה סטירה מדוייקת בלחיי, ובעודי נדהם –

חמקה מלפיתתי, ונעלמה.

למזלי היה עליי להיות למחרת במרכז התנועה בתל־אביב, ופטור הייתי מלצאת בבוקר עם חניכיי לעבודה, מה עוד שמבחן יומי זה לא הוסיף על ערכי בעיניהם, כי בעבודת־כפיי לא הצטיינתי, גם לא באירגון הפעילות התנועתית, ועיקר כוחי בהדרכה בסניף היה ביושבי, לעיתים עם שלוש קבוצות בזו אחר זו, באותו ערב, פוצח בזמר־יחדיו, ללא התלהבות רבה, מלמד מנגינת שיר חדש, ו“מעביר” “פעולות” בנושאים החשובים שעמדו אז על הפרק: תולדות תנועת הפועלים בארץ־ישראל מראשיתה על פי ההרצאות של ברוך אזניה וחוברת הסטנסיל הכחולה שבה צוירה מפת הפילוגים והאיחודים, והשאלה המינית שמשפט־המפתח בה, שעבר מדור מדריכים אחד למשנהו, היה: “האדם הוא סרח־העודף של אבר־המין –”

בזה דווקא הצלחתי. הקשיבו לי פעורי־פה, ולא הפריעו.

וכך חמקתי השכם בבוקר לתל־אביב, מקווה שכבר התייבש כליל הכתם הלח במכנסיי, ששטפתיו בלילה, והסתובבתי שעתיים באפס־מעשה ברחובותיה עד לפגישה היעודה במרכז התנועה עם איציק נשרי. היא בתולה, אל תשכח, אמרתי לעצמי, מדמה נחלי־דם. לא עברו שבועות רבים ופרצה מלחמת סיני של 56', עזבתי את ההדרכה ונקלעתי למסלול־חיים אחר, שלחתי מכתבים אחדים למאיה, מעטפות שירים נרגשים, ישנים וחדשים, ולא קיבלתי תשובה, אינני יודע אם שמעו חניכים אחרים את הסטירה, אם ידעו, איש לא דיבר על כך, ובפגישות המעטות שעוד נזדמנו לי עם השכבה הבוגרת, לא נאמרה מילה בנושא, גם לא ברמז, ורק עיניי כמעט שהסגירוני כי לא יכלו להינתק, מדי פעם, מרגליה השזופות, מעלות פלומת־שיער זהבהבה, נערתית, של מאיה במכנסי־ההתעמלות הקצרים, הכחולים, שנסגרו בשרוך־גומי מושחל על מעלה ירכיה –

את המכתבים שלחתי לאחר שעזבתי את ההדרכה, ואת כתובתי, מאחור, לא ציינתי.

עברו שנים. לא שכחתי את מאיה. אמנם לא אהבתי אותה, אך היתה איזו התעקשות, אולי מאזוכיסטית, מצידי; מדוע החמיצה את הרגע שבו פנה אליה שפע אהבתי? – בינתיים התחתנתי, התגרשתי, גרתי בדירת רווקים קטנה בפרופסור שור, תל־אביב, והיתה זו התקופה היחידה שבה יכולתי להוסיף, אחרי שמי, תואר פרופסור, ואנשים תמימים אחדים, שמסרתי להם את כתובתי בטלפון, החלו מקדימים תואר זה לשמי, והנה, יום אחד, טלפון –

“שלום פרופסור, נחש מי מדברת?”

גמגמתי. אינני אוהב חידונים.

"מאיה – "

בקיצור, עוד באותו ערב באה אצלי עם פרק מכתב־היד של ספרה־שבכתובים “הכלב הדימוני של העלייה השנייה” מתפלאה שלא זיהיתי עד את שמה במאמריה במוספים. בעלה נסע בשליחות, הילדים נישארו עם שמרטפית, היא שמְנה מעט, שיערה היה ארוך, עדיין, אך החליף גוון – אדמוני־כהה, ורק מצחה צח כבנעוריה. דומה כי קומתה קטנה, כי היא עבתה, וכולה אצעדות, שרשראות וטבעות; אצבעותיה החזקות, שציפורניהן ממורקות באדום לוהט, נראו חמדניות מאוד ומעוקלות מעט כטפרי ציפור־טרף; היא עוקבת אחר פירסומיי בעיתונים (את ספריי, כך התברר לי בלי שאמרה, לא קראה, לא ידעה שחדלתי לכתוב שירים) וחשה קירבה רבה בינינו; מישהו ששמע הרצאה שלי סיפר לה כי שאלתי פעם את עגנון עצמו מדוע מת יצחק קומר, ואני יודע את הסוד, ובוודאי אוכל לייעץ לה ולומר אם התיזה שלה נכונה וכבר בשל המחקר לדפוס; וכאן הזכירה שמות מוציאים־לאור אחדים שהביעו נכונות להדפיסו, על חשבונם, ואשר אני עצמי לא זכיתי עדיין להתקבל אצלם –

ואולי גם אמצא לנחוץ, בתור מדריכהּ־לשעבר, לומר איזו מילת ביקורת בכתב, כשיתפרסם המחקר, אפילו שלילה גמורה, דעתי חשובה לה מאוד –

מאיה התיישבה בכורסת־המתרוממות. ביליתי אז תקופה של חיי רווקות עליזים, ושמתי לב כי הכורסה משכה אליה, כאבן־שואבת, כל אורחת צעירה שחששה מן הספה או מכיסא חסר־מסעדים –

ממחקרה לא אצטט, ומה שאמרתי עליו לא אומר כאן. הוא הופיע בינתיים בספר, בשם אחר. אבל אם אזכיר או אומר משהו מדעתי עליו, יהיו מי שיזהו אותה, למרות שרבות כתבו על עגנון.

כשהבאתי לה את ספל התה, החל גופה לצלצל. הסיגריה נשמטה מאצבעותיה. קשה לי לתאר את ההתוודעות ההיא. אני מתקרב אליה, מגיש לה את הַבְּדָל, והיא מיד מקפצת על מושבה בכורסה כמו בניגוד לרצונה, כאילו צמרמורת־עונג או מחלת־הרעידה תקפו אותה. לימים, כשסיפרתי על התופעה לאשתי השנייה, בלי לנקוב בשמה של מאיה, כמובן, העירה: “אתה והרועדות שלך –”

ובְרעדה –

ובְרעדה השמיעו כל תכשיטיה, מעגיל ועד אצדעה, קול פעמונים עדין, וכשרחקתי – מיד נשתתקו. קרבתי שנית – וכמו הפעלתי איזה מנוע־הרטטה סמוי באחוריה, ושוב קיפצה על מקומה כאינה שולטת בתנועותיה, ועיניה כל אותה עת לטושות בי –

בפעם השלישית, או הרביעית, שוב לא רחקתי ממנה. נגעתי בה. היא היתה רטובה. גם הכורסה. וכששכבנו, במיטתי, ונזכרתי כיצד הותירה אותי אז, בקצה החורש, סטור ולח, ובי עוד מתמלמלים דבריה מאז: "אל תיגע בי כי אני עוד בתולה – " התנפלתי אל תוכה בשמחה משונה, וכשצרחה בשיא עינוגה, צרחתי אני אל אוזנה –

"עומדת את על צוּק חשקַיי – "

"נחבטות משענותַיי אל רשעת גולגלתֵך – "

"מה? – מה? – מה היו המילים האלה שצרחת – " מילמלה, מתעוררת מעילפונה.

“שום דבר,” אמרתי, "סיסמת מלחמה! ועכשיו נדפוק את הכלב המשוגע שלך – "

“גס־נפש אחד!” התנגדה. סתמתי בידי על פיה. הפכתי וטמנתי פניה בכר ובאתי עליה בשנית, בכוח, בלי שנהנתה, נושם את שערה היבש, חסר הריח, מזכרת־הקש לנעוריה.

“אתה שונא אותי,” היא קמה התנערה ממני, מתנשמת, "אתה לא סלחת לי עד היום – "

“אני מצטער. אני אהבתי אותך,” אמרתי לה.

"הדיבור שלך יבש כל־כך. אתה בטח אומר זאת לכל אחת – "

"נכון. את צדקת, השירים שלי אז היו באמת גרועים – "

“אתה חושב שהמחקר שלי הוא פתפותי־ביצים?”

“לא. מה פתאום?”

“טוב. אינך צריך ללוות אותי.” התלבשה. "מה אתה מסתכל בי כך? לא ראית אישה ערומה? התאהבת – "

"מאיה, מאיה – אני מחפש את התחת של נעורייך, במכנסי ההתעמלות הכחולים – "

“די, די, אתה סתם נהנה להשפיל אותי!”

והפליגה אל הדלת עם כל צלצוליה ודפי־מחקרה, לבלי שוב. לימים קיבלתי הזמנה לערב ספרותי שנערך בבית הסופר, בתל־אביב, לרגל הופעת ספרה. לא הלכתי. פעולותיה של אגודת הסופרים אינן לרוחי. מעודי לא לקחתי חלק בהן.

*

לפני שבועות אחדים הוזמנתי למסיבה בשכונת וילות חדשה בכפר־סבא, לא רחוק מן המשעולים המחוקים, בין הפרדסים, שבהם הלכתי קילומטרים יחף, בנעוריי, מקלמניה – אל המכולת של החנווני הממושקף ברון, בכפר־סבא ברחוב הראשי, למטה; אל האיטליז של גרינברג, בימים שבהם לא הביא, צרורים תחת המושב בכרכרתו, את מנות־הבשר ללקוחותיו הקבועים בצופית, שדה־וארבורג וקלמניה; ואל חנותו של גנדלר, בימים בהם לא בא עם המחברות ומכשירי־הכתיבה, למוכרם מול שער בית־הספר שלמדתי בו, בצופית.

בחצר הרחבה ישבו, סביב שולחנות, קבוצות אחדות של ישראלים וישראליות שבנעוריהם היו הם, או בני־גילם, חניכיי בתנועה. כולנו שמנים, הנשים עדויות תכשיטים, פימות וקמטים. כולנו דברנים, ולבושים היטב, וסביבי היתה איזו אווירה של סקרנות מוצפנת – פרס ברנר שזכיתי בו השנה, עם הופעת הרומאן האחרון שלי, המוראליסטי, הסתגרותי הממושכת, ספריי שתורגמו לשוודית, נורווגית, פינית וצ’וקצ’ית, שמי שהיה השנה ברשימת המועמדים לפרס נובל לספרות, “פצצת־המין המוֹעֶלֶת”, זה כינוייה בעיתונים, פקידת־הבנק המופרעת שהסתבכתי עימה ושטענה כי היא שכתבה את ספרי האחרון, והרתה לי! – כל אלה העמידו אותי באור מוזר במקצת, מסתורי, וחשתי שנעשיתי כמין אבן־שואבת דווקא משום הצטרפות השערורייה להצלחה –

כדורי־הקרח נמסו בכוסות הוויסקי, הליקרים נצצו באדום עמוק, בגביעים שקופים ודקים כנשיפה, המזנון היה ערוך מכל טוב, ועל גבול החצר, שהיתה מרופדת בדשא מלאכותי, מאווש, האפיל פרדס שטרם נכרת, ניצב על גבול שכונת הווילות החדשה, המוארת, וממנו דימיתי לשמוע קרקור צפרדע, ניסור צרצר – אך לא זמן רב נותר לי לשעשועי־שמע אלה כי הנה אקורדיאוניסטית לבושת סינר, שהזמינוה בעלי־הבית, החלה מנגנת ופצחה קולה בשיר כשהיא עוברת משולחן לשולחן, מתנודדת כאווזה ומשתדלת לעורר גם את יושביו להצטרף אל זימרתה –

– – –

ישבנו סביב השולחנות והצלחות והגביעים ושרנו שירים רוסיים ושרנו את “לי כל גל נושא מזכֶּ־אֶרֶת, מן הבית מן אַחוֹף” ו“שחקי שחקי על חלומות” ו"בוא ואשק לך, בני האדם – " בקיץ שרוני חמים ולח קמעה, והיו מבינינו שעצמו עיניהם בפה פעור וזימרו בדביקות, כשוקעים אל נבכי נעוריהם; וגם האחד שניסה לצבוט את עכוזי האקורדיאוניסטית, הושתק במחאה, ואני –

מבין כל הקולות, ואולי בהשפעת גביעי הליקר המשובח שהעריתי אל קירבי, מתיקותו נעמה לי על פני הוויסקי העצי – דימיתי לשמוע, לפתע, מבעד לגרון נשי, צרוד ומסתדק מהתמכרות, את קולה של מאיה מקצה החורש, מאיה מן החול, ליד המדורה – שהיה בשעתו צלול וענבלי ומתנשא מעל כולם, וכי מי עוד, חוץ ממנה, ידע לסלסל את כל מילות השיר מתוך “און בן פלא” ל־ש. שלום: " – מול ירק שדות, שמיים של אור / גוּ־אוּפְךָ עוד לא רוחץ מחלאה ודם – "

קמתי, מתנודד קמעה, בכיוון הקול – והנה מאיה, בשולחן הרחוק ביותר, רקעה נבלע מאחוריה בחשכת הפרדס, צורתה השתנתה, שערה הארוך בל עימה, פניה רחבו מאוד, כתפיה נתחזקו, חזה עבה, תכשיטיה קירקשו גם הפעם בצליל דק שנתגלה לי ככל שהתקדמתי לקראתה, ומכל חמודותיה רק מצחה הלבין וצח, כמצבה לנעוריה.

היא פקחה עיניה כשקרבתי אליה, ומיד קראה בשמי והיסתה את האקורדיאוניסטית וממש הכריחה את כל יושבי החצר, על הדשא המלאכותי, היבש, להאזין לה בספרהּ, בקול רם, צעקני משהו, נטול רחמים, על ידידותנו, וכיצד הקדשתי לה, חניכתי, את ביכורי שירתי ושאלתי כל פעם לחוות־דעתה, וכיצד עודדה אותי והאמינה בי מראשית דרכי והיתה מבין שומעיי הראשונים כשקראתי את שיריי ליד המדורה, בימים בהם איש טרם שמע עליי –

שתקתי.

ושתקתי גם כששתקתי.

וככל ששתקתי המשיכה לפטפט בקולה הסדוק, צרוד העשן. האקורדיאוניסטית השמיעה אקורדים, מישהו ניסה שוב לצבוט אותה. צחקו. מאיה לא נרמזה. האורחים נעו באי־שקט על כיסאותיהם והיא המשיכה. האם רצתה שאחזיר לה, גם אני – את שבחיה בפניהם? שאֶמנה את חידושי מחקרה ואומר שמנעוריה עמדתי על הבנתה העמוקה לספרות ולסופרים? והיא –

היא ממש גידלה אותי! צעירה ממני, אך היתה שומעת את וידויי ועד היום היא שומרת מכתבים שלי ובהם שירים, שירים, שירים –

וקולה סדוק. שתתה גם היא.

מתנודד, החזקתי בכף־ידי גביע מלא, נלחמתי בדחפיי, היה עליי לומר סוף־סוף משהו, או להסתלק, אבל לא עמדתי בפני מצחה הלבן, הצח – ובתנופה אחת התזתי את הליקר האדום, המשובח, על פניה –

טוב –

1984