לאבא של כוכבא (מתנגנת כמוסקבה) היה בית־חרושת לנקניקים ברמת־גן. הווילה המשפחתית ניצבה על גבעה ומן הגן ראית, בשעתו, את צפון תל־אביב עד לתחנת רידינג ורצועת הים – פרושים כמו על כף ידך. כף היד של אביה היתה קצרת אצבעות ומגושמת, יד־פועל שעירה ושרירית, וכשלחצתי אותה בבואי לביתם. בראשונה, חשתי תפוס כבצבת, לכל החיים. "אז מה, בחור – " שאל בקול עבה, “אתה החבר החדש של כוכבא?” – ואני נזכרתי בדברי הסופר אורי בן עמי, שעימו הייתי מיודד אז פרק־זמן בירושלים – "אם תיכנס למשפחה הזו, תצטרך כל החיים לדאוג רק לַצִ’יפְּס – "

עמדתי בסיום עבודת המ“א שלי על “צמיחת האני המלאכותי מיל”ג ועד שלונסקי”, ונחשבתי לתלמיד מצטיין. ספרי הראשון “ההר הנושם” זכה לאחר שבועות לא־רבים להדפסה שנייה והביקורת גמרה עליו את ההלל, מחוץ למבקר טרדן אחד שטען שהייתי יכול להיחשב גאון אלמלא הקדימוני קאפקא ועגנון. מאוניברסיטת תל־אביב, שעמדה אז בשלבי הקמתה – פנו אליי שאצטרף לסגל־המורים הצעיר ההולך ונוצר. תצלו דיוקני, תלתלים שחורים ופני בן־איכרים ארצישראלי רזה, התנוסס בתערוכת “יוצרים צעירים מתלמידי האוניברסיטה” שבבניין־המינהלה, מעל מרתף הכספות שבו שכנו עדיין המגילות הגנוזות. את כוכבא היכרתי בנשף־פורים בקמפוס שבגבעת רם. רקדנו לילה שלם, מתווים מעגלים־מעגלים על פני היציעים הרחבים של לַאוּטֵרְמַן ומַייזֵר; היא הירשתה לי לשים יד על התחת שלה, ולפנות־בוקר ליוויתי אותה לדירתה.

לראשונה עוררה כוכבא את תשומת־ליבי כשראיתיה אוכלת צהריים עם משה דיין, באגף־המורים בקפיטריה של אדון שְׁטַרְק בריא־הבשר בבניין המנהלה. כשעברתי על פניהם, קרוב אליהם ככל האפשר, שט בהבל החמים של המסעדה ובהמולתה המתמדת בשעה זו, נקנאתי אפילו בצלי המושחם בצלחותיהם, שנראה לי ריחני וטעים לאין שיעור לעומת כדורי קציץ־הבשר ברוטב־עגבניות, שהיינו מסיעים על מגשי האלומיניום בעומדנו בתור, במדור הכללי של השירות העצמי. משה דיין, גיבור סיני 56', למד באוניברסיטה כסטודנט מן המניין, זה היה לאחר שסיים את כהונת הרמטכ"ל ובטרם נכנס לחיים הפוליטיים. (חשבתי רבות אם ראוי לשרבב שמו של אדם מפורסם לסיפור הזה, כפי שנוהגים לאחרונה סופרים חשובים דוגמת אורי בן עמי. תקוותי שהעורך הספרותי שיעבור על כתב־היד – יתקנוֹ וישמיט את הראוי לגניזה).

הישגיי בלימודים הביאו לי מילגה צנועה, וספרי הניב שכר־סופרים מועט, אך בכל אלה לא היה די. היום אני יודע – אילו התעקשתי אז להמשיך בכוחות עצמי, הייתי מצליח. רבים מאלה שלמדו איתי הם היום פרופסורים, כל אחד בתחומו – אך אני עוררתי בכוכבא פרץ־אהבה פרוע כלפיי, נחשול רכושני שסחף אותי, את הוריה ואף את הוריי, שלא היו מאושרים מן השידוך עם בתו של הנקניקן שעלה לגדולה ואשר בבחרותו עבד בטורייה בפרדסי המושבה והיה מהלך ברחוב חובבי־ציון בקבקבי־עץ וכונה בשם ווֹלְפֶלֶה גָלֶצַ’אלַאך, ולאחר שעזב – ווֹלְפֶה שְׁמֵנְדְרִיק.

חתונתנו התקיימה באולם מפואר ברמת־גן. בית־החרושת לנקניקים של וולפה סיפק את מעדני־הבשר. זאת היתה חתונה! כל קרוביי בעלי־התיאבון מפתח־תקווה, כל יצרני הנקניקים מרחבי גוש דן; אפילו הוריי השלימו לבסוף עם השתקעותי במדעי־הרוח משעה ששמעו כי ווֹלפה יממנם. צנום כמקל, רגיש עד כדי בכי למקרא שיר חדש של דליה רביקוביץ, שברתי את הכוס במכה אחת. שולחנות־הסעודה היו גדושים מיני בשר קר, לשון, פסטרמי, סאלאמי, קבאנוס וממרחי כבד, שלא לדבר על הררי צלי, כתית, קציץ, כבדים מטוגנים, נקניקיות בחרדל, גריל ברוטב, שלא לדלג על סלטים למיניהם, וגזר מתוק מבושל בצימוקים, חמין, שְׁוִיסָקִים [גְרִיוֶנֶס], משקאות קרים וחריפים – שלא להחסיר התהדרות קטנה בכך שאפילו כרע־תרנגולת אחד, מן הזן המצוי באולמי חתונות, לא נכלל בשפע המעדנים שהכין וולפה לחתונת בתו היחידה.

יחידה? לאו־דווקא. היתה גם אחות מבוגרת, נֵסְיָה, שעל קיומה לא ידעתי תחילה. נסיה התגוררה עד יום מותה במוסד סגור, על גבול רעננה, וזאת לאחר – רבים מתושבי רמת־גן הוותיקים זוכרים את השערורייה – שהחלה מסתובבת ערומה ברחובות העיר באמצע היום –אני, מימיי לא ראיתיה, ודומני כי גם כוכבא וּוֹלפה התעלמו ממנה. רק האם, אישה אפורת־שיער בעלת אף ארוך במיוחד, שקטה ומכונסת־בעצמה, ורזה מאוד, היתה נוסעת לבקר את נסיה פעמיים בשבוע, נושאת אליה, בצנצנות, מחית תפוחי־עץ תוצרת־בית.

ההיזכרות בחתונתי עם כוכבא גורמת לי התרגשות רבה. אצבעותיי כואבות. הכתיבה קשה עליי. אעשה הפסקה. ודאי אגש למטבח לכרסם משארית הקאבאנוס, למרות שגורמים לי צרבת. הימים אמנם כבר לא היו ימי הצנע, אך עוד אזכורה כיצד צעד וולפה, מבוסם־קמעא, מדדה מדודה אחת מבנות־משפחתי לרעותה, צלחת עמוסה בכבדים מטוגנים בידו, והוא מפציר בהן לטעום רק עוד קצת, עוד קצת קט – מן הלֶעבֶּרְקֵס הנפלאים!

גם אני הייתי שתוי קצת, מתנודד בחליפה כחולה חדשה, ענוב עניבה אדמדמת, את הכיפה הרקומה לא הסרתי מראשי, על תלתליי; וכמתוך ערפל אני זוכר אותי עם כוכבא בשמלת חופתה הלבנה עוברים משולחן לשולחן ומצטלמים עם יושביו, והאכזבה שנכונה לי, בלילה (אם העורך יחשוב שעליי להרחיב בקטע הזה, עוד ארחיב – חה, חה, חה! – ) – ) – )

וולפה קנה לנו דירה ברחביה, לא רחוק מביתו הנמוך של פרופסור הוגו ברגמן, ברחוב רמב"ן 51. מילא את תא־ההקפאה אומצות, במזווה – נקניקים, והמרפסת ריצף אבטיחים. מדי שבועיים היה בא לבקרנו בטנדר של בית־החרושת, קורא לי לרדת לעזור בפריקה ובנשיאה, ואני חש שבינתיים הוא בוחן את שרירי זרועותיי הדקות – אם נתחזקתי בזמן שחלף מאז ביקורו הקודם, בזכות מזונותיו; מזמזם לעצמו כל אותה שעה שיר־לכת רוסי נשכח, בקול צרוד, בדבקות חסידית, ומפיו נודף ריח יין חמוץ.

עתה, כשדאגת הפרנסה סרה ממני וחבריי הסטודנטים סרים אלינו לארוחות־ערב בשׂריות שמהן אפשר לשׂבוע למשך שבוע – הייתי שוכב במיטה וקורא, למשל, ביומניו המדכדכים של קאפקא, ואומר לעצמי עד כמה שפר מצבי ממצבו, או שב ומדפדף להנאתי בעותק של “רעב” לקנוט האמסון, שהופיע בהוצאת תושיה, ורשה, 1891 –

ואחר־כך מגלגל את כוכבא ומנסה לחדור אליה מכל מקום אפשרי כמפצה עצמי על חזה השטוח ומוציא מפיה צריחות חמדה פראיות ולעיתים בכי וחרדה סתומה – – – ביני לביני כיניתי את פטמותיה הַצְּנַמְנַמוֹת “נקניקיות קוֹקְטֵיילָה” אך מעודי לא העליתי דימוי קולינארי שכזה על דל שפתיי – אני, שכתב את “ההר הנושם” ועובד על “צמיחת האני המלאכותי מיל”ג עד שלונסקי" –

– – –

אבל, צפוף מדי היה מצבנו אז בחוג לספרות עברית, היחיד בארץ, לבד מהתחלה צנועה, פולמוסית, של הפרופיסור החדש ברוך קורצווייל, באוניברסיטת בר־אילן הצעירה. כשרעבתי לעיתים, כשהייתי בודד ובקושי שילמתי את דמי שכירת חדרי הדל – אני בערתי, נדחקתי קדימה מתוך שאיפה מתמדת להצטיין, להתבלט, בתקווה להימנות בבוא היום עם סגל המורים; כל זאת בקרב חוג תלמידים מבריקים אשר היו, זאת עליי להודות, מוכשרים ממני, רובם פרופסורים לעתיד, בעלי שכל חד, שליטה בשפות וכושר הפשטה והסתגלות למינוח אקדמי, אם כי, לימים, איש מהם לא יצר אסכולה משלו, אולי בגלל שנות־השבתון הרבות שבילו בחוץ־לארץ. עתה, משהוטבו תנאיי, גברה חשקנותי ופחתה שאפתנותי ועוד בטרם חשתי בכך, או, יותר נכון – חשתי בכך רק משנתברר לי כי אפסו סיכויי לקבל אפילו רבע משרת מְתרגל בחוג לספרות לשנת הלימודים הקרובה.

אשתי היתה ילדה מפונקת. וולפה העריץ אותה. היא היתה ההיפך ממנו – דקה, תמירה וחיוורת־עור. שערה שחור ומצחה גבוה. אפה סולד־גאה ונחירה פעורים מעט בהתבוננך בה, כצל מופשל. רק לאחר זמן הבנתי שעברה ניתוח פלאסטי. יופייה הרב הסתיר את נחישות־דעתה, את תקיפותה החדה־כסכין ואת החוש הנמרץ שלה לעסקים – בזאת דמתה בפנימיותה לאביה כשני נקניקי סאלאמי חריפים. מה מצאה בי – הבטלן? – איני יודע. הלא יכלה באותה מידה לאמץ אל חיקה העשיר סטודנט לרפואה העומד בסיום לימודיו, שידוך מכובד יותר ממאסטראנט לספרות, וגם יותר מעשי, אם לוקחים בחשבון את הטיפול הרפואי במשפחה. ואולם כוכבא דבקה דווקא בי, והוריה כיבדו, אמנם לא בשמחה רבה, את רצונה, אולי משום ייחוסה של משפחתי, הדלה אמנם, אך נמנית עם מייסדי הארץ, או משום שיעכנעה אותם כי אני עילוי בספרות ונכונו לי עתידות של סופר ופרופסור באונברסיטה. חדר־עבודה ריהטו לי, מעץ טיק משובח אך לא יקר מדיי, שולחן־כתיבה גדול, כיסא מרופד עור ומדפי ספרים עד לתקרה. לא תיארתי לי כי חדרי השכור, הקודם, הכיל כמות עצומה כזו של ספרים. הייתי ישן עליהם, מונחים בארגזי קרטון, מחת למיטתי.

וולפה קנה לי חיפושית פולקסוואגן, לא חדשה, למען ייקל עליי לנסוע לספרייה הלאומית, שהעברתה נסתיימה אז מאולמי טרה סנטה למשכנה החדש בגבעת רם, וכן שנוכל לרדת לעיתים, בנוחות, מירושלים לסוף־שבוע ברמת־גן. בחוזרנו, במוצאי־שבת, היה ריח חריף של שום עולה מן הנקניקים הגודשים את תא־המטען מלפנים ומתערבב עם ריח השריפה שפולט המנוע שגונח ומתאמץ מאחור – ואני חש עצמי כנוסע בתוך קופסת בשר מעושן ולצידי כוכבא היפהפייה בעלת השיער השחור והחלק, והריח החריף מגרה את נחיריי ואני מהרהר בבושה על רצוני לחזור מהר ככל האפשר לירושלים כדי לפרוק את תוצרת וולפה ולהשכיב אותה על מיטתה ולמצוץ את הנקניקיות הרזות שלה, בלי חרדל.

יום אחד אמרה שהיא חושבת שנֵסיה הרבה יותר מאושרת ממנה.

צחקתי כטיפש.

כוכבא פרצה בבכי, רצה לחדר השינה והסתגרה.

ופעם אחרת, בסלידה מתחטאת: "אולי נסיה היתה מתאימה לך יותר ממני, שְׁמוּקִי – "

כך קראה לי, בינינו, בשפת פינוקים ופחדים.

המשכתי מדי יום לאסוף חומר בספרייה הלאומית על “צמיחת האני המלאכותי מיל”ג עד שלונסקי" אך דאגות אחרות החלו להטרידני. דירתנו היתה בקומה השנייה, כשנכנסת מהרחוב, אך בגלל הפרשי־גובה ירושלמיים טיפוסיים – היתה לה כניסה נוספת, מצד המטבח, לחצר שנתחברה אל גבעת טרשים ואדמת בור. כוכבא שתלה בה ערוגה של נענע. נתמלאתי חשש – אולי, כּוּס־אוּחְתַה, כשאני חוזר ונכנס בדלת הראשית, מצד הרחוב – מישהו סוגר אחריו בחשאי את דלת המטבח וחומק בשדה הטרשים? ואולי אף טיגנה לו את הביצים־עם־הנקניק על המחבת שנותרה מפת־שחרית שלי? ואולי זה אפילו משה דיין?

כוכבא למדה שנה שנייה בחוג לתרבות צרפת והלימודים באו לה בנקל, וחלק מזמנה היתה נשארת בבית, מבשלת, אופה ומנקה. ניסיתי להפתיעה פעמים אחדות, אך בחוזרי בשעות היום שבהן עדיין שמעתי שיעורים באוניברסיטה – הייתי מוצא אותה עם מטפחת על שערה, לאחר חפיפת ראש, עסוקה בשטיפת רצפה, ורק החזה השטוח שלה, שחידודיו היו נעלמים כמעט מן העין, פרט שלא פגם ביופייה – היה חומר לקראתי בריטוטים מוזרים ועד מהרה היינו מוצאים עצמנו על המיטה, ולי נדמה כאילו לא לי ציפתה.

לא פעם, כשהייתי מטלפן מהאוניברסיטה – לא נשמעה תשובה. בחוזרי התביישתי לשאול. לבטח ירדה לקניות, או התרחצה, או הלכה ללמוד אצל חברה.

לבטח, לבטח – צנון ורתח!

פעמיים־שלוש בשבוע היו באים אלינו חברים לזלילה, בהם גם אוּרי בן עמי והעיתונאי־לעתיד יָרוֹם מְחוּטַל, ולאחר הסעודה, תחילה בצחוק ולימים בלהיטות גוברת והולכת – היינו משחקים קלפים. אני מאסתי בחוג לספרות לאחר שנתברר לי סופית שלא יימצא לי בו מקום הוראה אפילו כמתרגל ברבע־משרה. אורי בן עמי כעס עליי. הוא האמין בכישרוני, כך אמר. התחלנו לשחק בסכומי־כסף זעירים, לא פּוֹקֵר רק רֶמִי, ועד מהרה הסכומים הלכו וגדלו. החלו באים גם טיפוסים שלא היכרתי קודם, ובחבורה בלטו שמות כגון דוד יוֹזְפֵּק, חיים גְרִימְצוּג, אליהו כִּשְׁלוֹנֵס, פוּלִיק שומרון, מוּפְתִי וּוֵירָה, יוֹשְׁקָה ורותי, סְמָדִי בן גרא. ארוחות־הבשר של כוכבא נעשו לשם־דבר בירושלים. היא עצמה שיחקה בקור־רוח, בלי התלהבות יתירה, ולעיתים קרובות זכתה. אני – להיפך, שקוע כל־כולי, נלהב ופזיז מדי. והפסדתי – ברוחב־לב, כיאות למארח, הכסף לא נחשב בעיניי. הארוחות שהגשנו היו שוות הרבה יותר. ואם עלה חשש למחסור בבשר לסוגיו – היה וולפה עולה לירושלים פעם נוספת וממלא את המזווה. הוא היה גאה על כך שביתנו פתוח לאורחים, ופעם אף כתבו על החבורה העליזה שלנו במדור הרכילות שבאחד השבועונים: בן־חוֹרן נחושתנוב, עורך־דין צעיר ממשפחה ירושלמית ותיקה, שרקד בלודון עם הנסיכה אן, אחותה של אליזבת, זכה בהתערבות לאחר שחיסל חמש־עשרה נקניקיות בַּכֵּירה שנערכה בדירתנו.

לימים התגורר בן־חורן פרק־זמן ב“מעשיהו”, וכיום הוא סוכן־ביטוח בדנוור, קולורדו.

*

לילה אחד, לאחר שהרבינו לשתות וחבורת־ידידינו העליזה נסתלקה סוף־סטף, החמיצה כוכבא פניה. זה כבר כמה ימים ושבועות אחדים היתה נפוחה. מה על עבודת־הגמר שלי? מתי אתחיל ללמֵד בחוג? – לא סיפרתי לה על קשיי – עד מתי היא תאכיל את החברים הפאראזיטיים שלנו? נמאסו עליה עשן הסיגריות הצרפתיות ולשטוף כלים בלי סוף! – וכשניסיתי לסיים את הוויכוח בדרך הרגילה, התקוממה – מדוע אני רוצה לשכב איתה כל לילה? רק על זה אני חושב כל היום, באוניברסיטה, במקום ללמוד ברצינות או לעבוד ולהביא כסף, ועוד עכשיו, כשהיא עייפה ומפי עולה סרחון טבק, וקוניאק ונקניק שוּם –

התעלמתי מאותות האזהרה, מן העננים שהקדירו את אופק חיינו, מנֵסיה הזורמת בדמה. אמרתי לעצמי, אולי היא עצבנית לפני המחזור. אולי בהריון? חלפו ימים אחדים ושוב שיחקו אצלנו קלפים. אותו שבוע הייתי מצונן ולא הלכתי לאוניברסיטה, ובערב הפסדתי סכום כסף לא־גדול, כמחצית דמי־מחייתנו לחודש. לא דאגתי. היו לנו פנקסי־שיקים של מפעל וולפה לנקניקים ברמת־גן, ויכולנו למשוך ככל העולה על רוחנו; זה הסתדר גם עם מס־הכנסה, הייתי רשום במפעל, פיקטיבית, כעובד. אך כוכבא זו, נדלקה פתאום, ולעיני כל החבורה פתחה עליי פיה ותצעק:

“איך אתה לא מתבייש להפסיד? – כסף של אבא שלי! – נמאס לי ממך, אתה שומע, נמאס – אפס מנופח!”

שתקתי. לא רציתי לבייש אותה בפני אורי, ירום, דוד, אליהו, מופתי, וירה, יושקה, רותי, בן־חורן וסמדי, מה עוד שכולנו היינו קצת מבוסמים, וגיהקנו. ליוויתי אותם בשקט, בנים ובנות, מחייך, מחייך, אל הדלת, וכשנשארנו שנינו לבד, ניגשתי אל כוכבא שניצבה רותחת כסוסה פראית, יורה בי נשימותיה מצל נחיריה המופשלים, ושאלתי ללא הרמת־קול:

“כסף של אבא שלך?”

"כן – "

“ואני אפס מנופח?”

"כן – "

“ונמאס לך ממני? – כּוּס־אוֹחְתַכּ!”

ובטרם נשמעה תשובתה – הפלקתי לה סטירת־לחי מצלצלת שהוציאה מפיה קול צריחה, כחיה פגועה, שהניסה אותה אל חדר המיטות לטמון שם פניה בכר ולפרכס ולילל ולהכות באגרופיה על השמיכות כילדה קטנה ולכנות אותי בשמות מגעילים, אך התעלמתי ממנה, ארזתי לי קצת בגדים במזוודה, סגרתי, לקחתי את מפתחות המכונית וירדתי מן הדירה מבלי לומר לה ברכת־שלום ולאן פניי מועדות.

לא ידעתי לאן פניי מועדות.

הסתובבתי ברחובות ירושלים וחיפשתי, בנסיעה איטית, זונה לבזבז עליה את יתרת הכסף, על חשבון וולפה ומס־הכנסה. הרחובות היו ריקים, רק פה ושם זוג מאחרים או בחור בודד מדלג בפסיעות רחבות, חוזר מבילוי אצל חברתו או לימוד־בצוותא. נדמה לי שראיתי גם את פוליק שומרון צועד ומחייך לעצמו. מסעדה פינתית אחת פתוחה, ברחוב קינג ג’ורג', ולידה חלונות אטומים־מוארים של הפאב הליילי “פינק”, וזונה קשישה נצחית, שפרצופה חרוץ קמטים מעלילות התורכים בירושלים במלחמת־העולם הראשונה, ופיה חסר־שיניים, מסתובבת הלוך ושוב לעבר רחוב יפו, בשפתיים צבועות, ועיניה כבויות, שקועות עמוק בחורבת פניה, כאילו ברחה מבית־משוגעים.

אסע לתל־אביב, חשבתי לעצמי, שם יש נשים רבות, גם בשעה מאוחרת כזו, בסימטאות ובבארים שליד הטיילת. כשיצאתי מירושלים עצרו אותי שלוש חיילות, רועדות־מקור, שנואשו כבר מלמצוא טרמפ והתכוננו לצעוד חזרה, לישון בבית החייל.

“לאן אתן צריכות, בנות?” שאלתי, והתתברר ששלושתן, שתיים טוראיות וטר"שית, רוצות להגיע לרמת־גן.

אסע לרמת־גן, החלטתי, ואביא אותן אחת־אחת לביתה וכך תחלופנה השעות, עד הבוקר. בדרך פטפטנו ושרנו ואחר־כך נרדמו שתי הטוראיות היפות, מאחור, צמודות זו לזו, ורק הטר“שית שלידי, גדולה ומלאה פצעי־בגרות, נישארה ערה ולא חדלה לדבר אליי, בקול עבה, אולי פחדה שאירדם. הכביש היורד בשער־הגיא היה צר מאוד, מלא פיתולים, וממנו נמשכה דרך ארוכה לצומת הרטוב ומשם לרמלה. הורדנו את שתי החיילות המנומנמות, כל אחת בפתח ביתה, וכשהגענו סמוך לביתה של הטר”שית כבר היה ארבע לפנות־בוקר, וקר מאוד. ביקשתי ממנה לשבת עוד קצת לצידי. אני זוכר משפט שאמרה לי, לאחר שסיפרתי לה על חיי: “יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא.” היא התנצלה, שלולא הוריהָ – היתה מזמינה אותי לעלות לביתה, ונשארה לשבת, תוקעת בי עיניים גדולות, מפצירות.

ליטפתי אותה, משתדל לא לגעת בפניה הדלוקות פצעים. הניחה לי לנשק את חזהּ הגדול, שהיה רך ונעים למגע, והסתערה לקראתי בפראות, בחללה הצר של המכונית, ועד מהרה נתיישבה עליי בירכיה הכבדות, כמאיימת לפרק את המושבים, קורעת גרבוניה ולא הירפתה ממני עד שבאה על סיפוקה, השמנה, כשהיא גונחת וקוראת כל הזמן: "ארלֶ’ה, ארל’ה, ארל’ה – " כפונה דרכי למישהו אחר שממלא את מחשבותיה. היא נשארה לשבת על ירכיי עוד זמן־מה, מחככת לחייהָ, הדלוקות כפומפייה, אל לחיי שכבר העלו זיפי־זקן מגילוח יום־אתמול, מנסה לנשק אותי ומהדקת שוב ושוב את חזהּ הצח והעצום אל שפתיי. נאחזתי במרחביהָ ולפנות־בוקר באתי עליה־מתחתיה בשנית, ושוב התנשמה אל אוזני, בקולה הצרוד, העבה, "ארל’ה, ארל’ה – " אלא שפתאום אמרה, “לעזאזל, אני צריכה בדיוק עכשיו לְפַשְׁתֵן,” ויצאה, וכשחזרה מהחצר זה כבר לא היה אותו דבר, ואחר־כך התבהר המזרח והחלו לעבור מכוניות של עובדים משכימי־קום, ומחלקי חלב ולחם, ביקשתי לחלק איתה את הכסף שנשאר לי, אך היא סירבה, אולי גם נעלבה – מיד אספה את חפציה ונפרדה ממני בתנאי שאסע מן הסימטה בטרם אראה לאיזה בניין היא נכנסת.

וכך היה. עוד בתחילת הנסיעה אמרה לי את שמה, אבל אני בטוח שלא היה שמה האמיתי, כי כשפניתי בו אליה, לא מיד הגיבה. שכחתי אותו, ומעולם לא פגשתי בה בשנית.

לאן אסע עתה?

לבית־החרושת לנקניקים של וולפה. ידעתי שהוא מקדים לבוא, למפעל, מדי בוקר, ולפתע הבנתי שמטרת נסיעתי הלֵילית היה להגיע אליו, אפילו יתפרץ עליי בצעקות.

וולפה הופתע לראותני: בלתי־מגולח, ובוודאי גם פרוע ומקומט, לא ישנתי כל הלילה – אולי חשש שמע קרה אסון; מיד הרגעתי אותו. כוכבא בירושלים (בעצם – מנין לי לדעת? ייתכן שכבר טילפנה אליו? – מסתבר שלא. וולפה לא ידע דבר). הוצאתי את שארית הכסף ואת מפתחות המכונית והנחתי על שולחנו. "אני לא רוצה עוד את הכסף שלך, ואת החיפושית, ואת הדירה, ואם כוכבא לא רוצה אותי יותר, אז אני מוכן שניפרד – "

והתחלתי לְפשְׁתֵן מהעינים.

וולפה הביט בי, ללא כעס, בעיניו הכחולות, המוקפות כריות־שומן, ורק עורפו, עורף פר, הוא היה קירח כמעט לגמרי – האדים מעט וּוְרידיו התנפחו, אולי לגם כוסית וודקה השכם בבוקר. הוא ביקש ממני לספר לו כל אשר קרה ביני לבין כוכבא, ובינתיים, אמר בקול בוטח, נאכל יחד ארוחת בוקר וזה ודאי ירגיע אותי. ואכן, האוויר היה רווי ריחות פסטרמי, שׁוּם, עלי דפנה ופלפל אנגלי; אדי בישול ועישון בשר עלו מהחדרים, ונתמלאתי תיאבון כביר. עד מהרה ערכו לפנינו על השולחן מבחר נקניקים, קנקן קפה טרי, וכעכים פריכים בשומשום מן המאפייה הסמוכה שריחותיה מילאו אף הם את הסביבה. בצעתי נתחים־נתחים של קאבאנוס, פסטרמי וסאלאמי עם הכעכים החמים ולגמתי שני ספלי קפה חריף, בלי חלב. וולפה שלף בקבוק ממגירת שולנו, הציב כוסיות זכוכית עבה ירוקה־שקופה, בגוון בהיר, ומזג לשנינו. אצבעותיי כואבות ונשימתי כבדה.

המשכתי וסיפרתי כיצד מתנכלים לי בחוג לספרות, ועל תעלולי כוכבא, ורק אירועי האשמורת האחרונה הצנעתי, ותיארתי כיצד נסעתי שעות ארוכות, בלי מטרה, באיזור הפרדסים של חוֹרְזַרְזוּר, מדרום־מערב לפתח־תקווה, וחיכיתי לבוקר.

וולפה הרים טלפון וחייג לירושלים. אני נחרדתי פן לא ימצא את כוכבא בבית, ומה שגרוע יותר, תימצא, אך לא לבדה.

למרבה המזל לא כך קרה. הוא העיר אותה משנתה (ישנה טוב, הנבֵלה – ) ופקד עליה לחזור מיד הביתה, לרמת־גן.

אחר־כך הציע שנמכור את הדירה בירושלים ונעבור לגור לידם. כוכבא תמשיך ללמוד באוניברסיטת תל־אביב ואני אלמֵד כאן, בחוג לספרות, כפי שהציעו לי בשעתו. ואם גם התל־אביבים יתנכלו לי, שלא אדאג – וולפה מוכן לשלוח את שנינו לחוץ־לארץ, שאלמד מה שאני רוצה, ובלבד שאוכיח לנבלות כאן מה אני שווה. ולקח אותי לסיור במפעל – חדרי העישון, האדים, מכונת מילוי הנקניקיות הוורודות, דודי־הקיטור העצומים שבהם התבשל הבשר, שריקת המטחנות, הפועלות שמנקות את עור־האווזים, לפני התיבול, מחסני הסויה, צבעי־המאכל, חומרי השימור והתבלינים, חדר־הקירור הענק שבו מחכים לתורם הבשרים הקפואים, בטרם עיבוד. חדרי האחסנה והאריזה. תקרות מלאות נקניקים טריים, לייבוש. ערימות בשר טחון, לבנבן־ורוד, וידיים מאדימות, ספוגות רטיבות, של העובדות.

התייחסו אליי כאל יורש־עצר.

מוקף הרבה אהבה ונקניקים.

*

עברנו לגור ברמת־גן. כוכבא התקבלה לחוג לצרפתית באוניברסיטה, אז היה הדבר לסנסציה – לעבור מירושלים לתל־אביב! – ואותי קיבלו לשנת ניסיון, כמתרגל בחוג לספרות, ועוד בטרם נסתיימה השנה, לא פנו אליי שאמשיך. “ההר הנושם” נשכח וסיפורים חדשים שהצעתי לכתבי־העת הנחשבים – נידחו. עד מהרה הבנתי שלעולם לא אהיה חלק מן הקלאסיקה המתהווית של ספרותנו הצעירה, ולאחר שגם עיתוני־הנשים דחו את סיפוריי בנימוק שהם אינטלקטואליים מדי – קיבלתי את דעת הביקורת עליי וחדלתי לכתוב; ועצתי לכל סופר־מתחיל, בעל חוש ביקורת עצמית. לנהוג כמוני כי איני חושב שיש טעם להתעקש בכתיבה תקופה ממושכת, כי כאשר המבקרים, המורים לספרות באוניברסיטאות, כולם מתעלמים מקיומך, לא ייתכן שכולם טועים. "מר בולמוסאי – " כינה־זיכה אותי בחצי־שורה פרופיסור אליקים צוצקינר הנודע, ולא יסף.

ואילו כוכבא פרחה ונזדקפה באוניברסיטה, כאילו נתארכה קומתה. מורים חיבבוה. קשרה קשרים עם המרכז לתרבות צרפת, והנספח, ז’אן קלוד ד’ארביניאק, הפך לאחד ממעריציה, מה שעזר לה לימים, בתעשיית הנקניק, כשפנתה גם לקייטרינג. וולפה קנה לה מכונית ספורט קטנה, ב.מ.וו. אדומה, כשהיתה יוצאת ממנה במגרש־החנייה, במגפיים שחורים בעלי עקב גבוה, צעיף לצווארה הדק, כצמח צעיר השואף אל־על, בבגדיה ההדורים תמיד, היקרים – היו כל העיניים נישאות אליה, מי בקינאה ומי בערגה; שמועות רבות הילכו על עושרה הרב, ואני ידעתי כי חדלה לענוד את טבעת־הנישואים מיום שנטשתי אני את האוניברסיטה ופניתי –

לאן? –

ובכן, המהלך היה צפוי. ווֹלפה ביקש ממני לבוא לעזור לו במפעלו, שבו הייתי רשום ממילא כמקבל משכורת. התחלתי מגיע מדי בוקר במכוניתי הקטנה, סועד עימו, ריח חמוץ של יין נדף לעיתים קרובות מפיו, ואחר־כך אנו מתפנים איש לענייניו. למדתי לההתהלך עם הספקים, ועם משגיחי־הכשרות, להבין בסוגי הבשר, לשחר לפתחיהם של פקידי משרד המסחר כדי לקבל רשיונות ייבוא, ובינתיים הבאתי מדי פעם מתנות סמליות ממיבחר נקניקינו, איזה קילו או שניים לעובד.

נזכרתי את אשר אמר לי, כשעזבתי את האוניברסיטה בירושלים, מורי דוקטור חיים מישורי, “אני מקווה שיום אחד עוד ייצא ממך משהו – " הייתי מלא תקווה, שמא שינה דעתו עליי, ואז המשיך, מתוך כוונה רוחשת טוב –”שתעזוב את הספרות ותהיה סוחר מצליח, שתתעשר – "

יום אחד עמדתי מאחורי הדלפק בחנות המפעל שלנו, ממלא מקום עובדת שחלתה, והנה פרופסור חיים מישורי עולה ממכוניתו ובא לקראתי, כי שֵׁמע מפעלו של וולפה יצא לתהילה ברחבי גוש דן, ופרופסור מישורי עבר ללמד בתל־אביב – לא נטרתי לו ועשיתי בחשבונו הנחה ניכרת, ומימרח הכבד כלל לא הוספתי לחשבון, ונדמה לי שחשתי איזו קינאה נסתרת ביחסו אליי, שאני קרוב ממנו אל נקניק החיים, אם להשתמש במטאפורה.

מכוכבא הלכתי והתרחקתי למרות שהמשיכה להיות עקרת־בית למופת, גם יפה וגם אופָה. מילדים נזהרה, חרף הפצרותיהם הלא כל־כך סמויות של וולפה ושושנה. ככל שהיתה כוכבא מצודדת בעיני זרים, כלפיי נותרה יבשה וקשה כקרש, מפנה אליי את חזה השטוח במין בוז קר, כמו להרגיז את ידיי, שאצבעותיהן נתעבו ותפחו בחריצים ורודים־כהים, כידי קצב. היתה מניחה לי, לעיתים רחוקות, לכלות בה את מעשיי, ולא פעם רצה אחר־כך לשירותים, להקיא. “את חולה?” שאלתי אותה, כי היא הלכה ורזתה, למגינת לב הוריה, חוץ ממני. “נמאסת עליי,” השיבה לי, "והסיבה היחידה שאני לא מתגרשת ממך היא כדי שלא לצער את ההורים שלי, אחרי כל הצרות שגרמה להם נֵסיה אבל אחרי שימותו אני רוצה להתחיל לחיות מחדש את החיים שלי – "

צפצפתי עליה בליבי, כי עם וולפה הסתדרתי מצויין. שנינו אהבנו לאכול ולשתות, והוא מצידו ציפצף על איסורי הרופאים, שהזהירו אותו מפני לחץ־דמו הגבוה. עד מהרה גיליתי כי יש במפעל כמה פועלות מתמסרות מאוד. את ז’נט הרומנייה הייתי דופק על מצע שקי העמילן שבמחסן, בין קופסאות הניטריט והסולפאט, בשעות הבוקר, בטרם דבקו בה ריחות הזיעה והבשר הטחון; היו לז’נט חזה ענק כשני פסטרמי של אווזים מעושנים, רכים, סומא מפטמות, פלא־טבע, בעל וילדים, אבל היא טענה שריח הפלפל האנגלי גורם לה להתעטש מלמטה, ואגב אצלה למדתי, לראשונה בחיי, שגם לאישה אורגזמה.

אזכיר גם את אֶתִי השחרחורת, ממכונת מילוי הנקניקיות, בעלת הידיים העצבניות, הדקות כמשושים, שאהבה לחכות לי בתום העבודה, כדי לנסוע עימי לכיוון ביתה. היא היתה רווקה קטנה, תימנייה ועצמאית מאוד, ולא פעם הזמינה אותי לעלות ואף שהיתה שחיפית ככוכבא, לימדו אותי אצבעותיה החרוצות דברים על עצמי שלא ידעתי לפני כן.

והיתה סופי המתנדבת האמריקאית צחת־העור שהועסקה אצלנו תקופה קצרה בעבודות ניקיון; צהובת שיער בעלת פני־ירח לא נאות, שדיה חפים ממגע חזייה ומבצבצים מבעד לחולצות הטריקו או החאקי חסרות־השרוולים שלה; מה שריגש בה במיוחד היתה כתובת־קעקע של נשר אמריקאי בגווני כחול־ירקרק ואדמדם־חולני שקישטה את זרועה הימנית. מעודי לא פגשתי, גם בספרים, אישה מקועקעת, לבד מהגברת המיסתורית ב“שלשות המוסקטרים” וזיכרון מעורפל של נשים ערביות, כפריות, בשוק הגדול, עונדות נזמים, מחרוזות עשויות מטבעות, ופניהן מקושטות בכתובות־קעקע כחולות כעשן, שכמותן אין רואים מזה שנים רבות. שדֵי סופי היו כה בהירים שרק קליפות השומן על חריצי מימרח הכבד נראו לבנים ממנה. עבודתה חייבה אותה להתכופף רוב שעות היום, וכשנעתרה לי, נשארה כפופה, וכך גיליתי גם מגן־דוד קטן מקועקע על אחוריה. כוכבא הגאה – מעולם לא הסכימה להתכופף.

ואיך אפשר לשכוח את תקווה שומרת־המשקל, מהנהלת־החשבונות, הדוקה בחגורת־בטן כחוששת פן יפרצו משמניהָ לכל צד, שהיתה נשארת שעות נוספות במשרד כדי לשהות במחיצתי; תחילה לא הבנתי, ואיכזבתי אותה בהתעלמי מרמזיה העצובים, לבסוף התחלתי לדחוק אותה לקיר כל אימת שנשתרר שקט במפעל, לפנות־ערב, והייתי בטוח שאנחנו לבד; חולֶצת מבלי להתכופף נעליה גבוהות־העקב, ואני נאבק במחוכה. קסמו לי סיפוריה על אודות עצמה, היא שבה וגירתה בי את יצר הסופר הרדום, שאינו יכול לעמוד בפיתוי להקשיב לאישה שמדברת בגילוי־ לב על חוויותיה האינטימיות, אבל כל זה חלף־עבר לאחר השריפה.

אלי גוֹרְבַּץ', איטליזן צעיר ושאפתן מגבעתיים, ביקר אצלנו פעמיים וגם הטריד אותנו טלפונית בהפצירו בוולפה להפריש לו מחלקו או לבוא עימו בשותפות באספקת תוצרת הבשר לחנויות העובדים של תעשיית הצפלינים. וולפה התעקש גם לאחר שנוקבו צמיגי מכוניתנו, זו שחילקה את תוצרת המפעל בגוש דן, ואשר לעיתים הייתי גם אני עורך בה סיבוב חלוקת תוצרת. אותה תקופה גונבה לאוזניי השמועה, מפי אֶתי הצנומה, כי לכוכבא חבר באוניברסיטה. מרצה צעיר לכלכלה, גיא שמו. עקבתי אחריהם. לא בשיטתיות. לא מתוך קנאה. רק כדי לדעת היכן אני עומד. אך בטרם הגעתי למסקנה נחרצת פּוּצְצה, ערב אחד, דלת המחסן של המפעל ופרצה בו שריפה. בערו שקי העמילן, קופסות הניטריט, הפוספאט, המלח והתבלינים האחרים, ועלה סרחון כבד, סמיך. אל חדר ההקפאה של הבשרים לא הגיעה האש.

אילו בשריפה בלבד נתמצה האסון, מילא. אך אירע משהו יותר גרוע: וולפה ותקווה נלכדו, מעורטלים־למחצה, במשרד, בשעת חשבונות הניקנוק, כנראה, והניכוי במקור למס־הכנסה – כי חותני נתחרש מאז הוציאהו הכבאים, ולדעתי גם נעשה סנילי, ואילו תקווה נעלמה מחוג עובדי המפעל לאחר שבועות אחדים, ושמענו שניסתה לשים קץ לחייה בבליעת כמות ניכרת של ניטריט שגנבה מן המפעל במשך תקופת זמן ממושכת, השד יודע לשם מה. התחלתי לחשוד, לא רק לגבי חשבונות מס־הכנסה אלא גם באשר לשותפויות בניקנוק. לא תיארתי לעצמי שחותני שטוף־זימה וכי לא אפו בלבד סמוק מדי בוקר, כעומד להתפוצץ.

אלי גורבַּץ' אכן זכה לבסוף באספקת מוצרי הבשר לחנות העובדים של תעשיית הצפלינים. מצבו של וולפה לא השתפר. אילו הניחו לי לסיים את מלאכת השיקום הייתי מוציא את המפעל מקשייו הזמניים, אך כאן נכנסה לתמונה כוכבא, שחששה, בחוש־ריח של רודפת־הבצע שנתגלה בה, כי אני עלול להשתלט על המפעל המשפחתי – והחלה מופיעה מדי בוקר, יוצאת במגפיה ובהליכתה הזקופה ובמקלעת שערה השחור, הכבד, האסוף לאחור – ממכונית הספורט ב.מ.וו. האדומה שלה. התמקמה במשרד, השתלטה בבקיאות מפליאה על כל שלבי תעשיית הנקניק, זרקה את תקווה, פיטרה את ז’נט ואת אֶתי (סופי המקועקעת עזבה עוד לפני כן) – ושלחה אותי לפקח על פריקת הבשר, מעין מחסנאי־על. אני, מלכתחילה, לא בחלתי בשום עבודה קשה במפעל. לקחתי דוגמא מוולפה: בהגיע מטען בשר היינו מצטרפים לפועלים, עוטים שכמיות־שק על גבינו, היטב מעל לראש, ופורקים את הנתחים הכבדים בתחרות קולנית. אחר־כך קוטפים מחרוזת נקניקיות ורדרדות, מרתיחים אותן בו־במקום, טובלים בחרדל חריף ומקנחים בפלחי צנון, בצל ירוק ובקבוקי בירה פשוטה. מדי פעם התחרינו – כמו במדינת המישמנאים – מי זולל יותר. לא קל לי לומר זאת – לא זכיתי, בתקופה שראיתי עצמי כסופר, בפרס כלשהו, אך באחת מתחרויות־הזְלוֹל הללו – הגעתי למקום ראשון לאחר שתקעתי לקרביי ח"י נקניקיות, רק בליעה אחת יותר מוולפה, ויצאנו שנינו מתנודדים ירוקים, מתאמצים בגבורה לבלי הקיא; ומשקלי אז רק שמונים קילו וקומתי לא גבוהה במיוחד, רק קצת יותר משל חותני־לשעבר עליו־השלום, שהלכתי ונעשיתי דומה לו במעט במרוצת שנות עבודתי במפעל. גם עתה, כשאני כותב דברים אלה, תופס אותי תיאבון־הזְלוֹל ההוא, ואותה עשירית הטון בקירוב שהיא אני כיום מוכרחה לעשות הפסקה, לדשדש למטבח, לחסל כריך לחם־חי עבה עם נקניק סאלאמי חריף יבש וחרדל אנגלי, וכוס בירה, בניגוד לאזהרת רופאיי.

עד מהרה השתלטה כוכבא על המפעל המשפחתי. ראש לעסקים היה לה, אוֹהוֹ! –

ומדוע? מדוע נשארתי לעבוד המפעל, ובדרגה נחותה? חיי עם כוכבא נסתיימו למעשה אף כי לא נפרדנו, וזאת מסיבה אחת ויחידה – שלא רצתה לצער את אביה בתקופה שמצבו הלך ונידרדר. היא מאסה בקירבתי. מתחילת עבודתי במפעל טענה שזיעתי מסריחת־שׁוּם היא. חדלתי להשתמש בדיאודוראנט כי הדבר אסור במפעלי־הבשר, גם על הפועלות – ריחו החריף עלול לדבוק בקָצִיץ הטרי, המשמש לתעשיית הנקניק. המשכנו לגור בדירה הגדולה, כל אחד לחוד, בחדרים נפרדים. גם למפעל היינו נוסעים כל אחד במכוניתו, ומדברים בינינו רק שם, אף לא מילה אחת בבית. אני חשדתי שהיא מתייעצת עם עורך־דין או עם גיא או עם ז’אן קלוד ד’ארביניאק. שמעתי אותה מדברת צרפתית בטלפון לעיתים קרובות. ידעתי שלא חסרים לה יועצים צעירים, שואפי קירבתה. הלכתי גם אני להתייעץ עם עורך־דין זול, בבלי, ברמת־גן, שאמר לי – “למה לך להתגרש? הלא אם תצליח להישאר במשפחה שכזו, תצטרך כל החיים לדאוג רק לחרדל!” ויעץ לי שלא לעזוב, בשום פנים ואופן, את הדירה.

כיליתי חמתי בזלילת נקניקים; לפחות זאת לא יכלה כוכבא למנוע ממני, לאחר שמנעה עצמה, ופיטרה את שארית המתמסרות לי מבין העובדות המפעל. עתה שאפתי להרוס אותה, להוכיח שאינה מוכשרת ממני וכי מפעלו של וולפה כושל תחת הנהלתה. עלה בדעתי לשרוף אותו או להניח בו פצצה. החשדות יפלו שוב על אלי גוֹרבַּץ‘, והוא כבר יסתדר – עובדה ששוחרר ממעצר לאחר חקירה קצרה, ואילו העיתונאי ירום מחוּטל, שהחשיד אותו בניסיון לשרוף את מפעלנו ובקשרים עם קציני משטרה בכירים – הוא־עצמו, מחוטל, נתבע על הוצאת־דיבה ועיתונו שילם סכום פיצויים ניכר לאלי גורבּץ’ ולחבריו החרוצים בחנות העובדים של תעשיית הצפלינים.

ואני בינתיים עביתי ושמנתי כחבית.

אימרה נדושה היא שההמצאות המבריקות ביותר נתונות ביד המקרה. במקרה שלי, יום אחד עברתי את חדר המטחנה הגדולה, בדרכי לשירותים, בשעת הפסקת־הצהריים. איש לא נמצא בחדר האפל־למחצה, נודף ריחות הדם, והשומן המותך על להבי המכונה בהתחממה. נתמלאתי פתאום עוז־רוח של שעת טירוף, יום נקם ושילם – עמדתי מול הגיגית הגדולה, המלאה בשר טחון, ופישתנתי לתוכה –

– – –

את כל חיי המזורגגים – – – גם עכשיו, ההיזכרות במעשה ההוא, גורמת לי התרגשות – – –

וכדי שלא יחושו בריח, הפעלתי, מעט מיד אחר־כך, את המטחנה עם זרוע־המערבל, והדממתי.

מאותו יום כמו נולדתי מחדש. חדלתי ללכת אל עורך־הדין הבבלי, הזול. מצב־רוחי השתפר וחשתי שכוכבא עוקבת אחריי, כביכול בדאגה, משתדלת שאחשוב שהיא רגוזה על שמצאתי אחרת על פניה – ובעצם אינה אלא מחכה שאהיה להוט עד כדי שאקום ואעזוב את הבית, וכך אפסיד במאבק נגדה. אַזוֹי! – מדי ימים אחדים הייתי חוזר אל גיגית הבשר הטחון – והתוצאות לא איחרו לבוא! מן החנויות ברחבי גוש דן החלו תלונות מגיעות על טיב מרבית מוצרי־הבשר, חוץ מן הפסטרמי שאינו עובר תהליך טחינה. עיתונאי חרוץ, לא ירום מחוּטל שפיספס את אלי גורבּץ' אלא חרוֹן טלחוּט הידוע, יצא בסדרת כתבות־תחקיר על אודות מפעלנו, כגון –אחוז האמוניאק הגבוה, המדהים, שנתגלה בדגימות מעבדתיות. כוכבא השתוללה. לפניה הגאות כמו נוספו חריצים, ומחילות אפה הסולד הופשלו עוד יוחר בצל־הנחיריים המלאכותי. לילות שלמים לא היתה שבה הביתה. היתה לי הרגשה שהעצבנות גורמת לה להתעטש הרבה מלמטה, כפי שז’נט הרומנייה היתה מגלה לי בקולה הצרוד, המלחשש, בהתייחמה – ואולי כבר אינה מסתפקת בגיא בלבד, גם לא בז’אן קלוד. מכל מקום, מכירות הנקניק ירדו פלאים. וולפה, זאת שכחתי להזכיר, עדיין היה מסתובב במפעל כנקניק מעוך, סנטרו מדולדל, עיניו הכחולות – מֵימיות, וצחוק טיפשי שפוך על פניו; עדיין מנסה מדי פעם, בחשאי, לצבוט בחשאי בעכוזה של אחת הפועלות, וזו מסירה ידו ממנה בסבלנות פטרונית, כמו שמרגילים תינוק שאין לגעת בחשמל. ופעם, בעודי עומד ומתייחד עם גיגית הבשר הטחון, חשתי יד לופתת את כתפי, ונזדעזעתי – ומי עומד מאחוריי?

ווֹלפה, כמובן – מתבונן בחיוכו האווילי ושב וטופח על שכמי, כגאה בעבודתי, שתנובתה נידלדלה מעט, כצפוי – לאחר הבהילו אותי.

מה חלף במוחו הדפוק, זאת לא אוכל לדעת, אולי ראה בהרעלה נקמה בבתו שהשתלטה על המפעל וסילקה את חבורת המנוקנקות קלות־הרגל שהעניקו טעם נוסף לחייו, ואולי לא הבין מה אני עושה, או הבין מה, אך לא שלא כאן המקום?

סדרת הכתבות של חרון טלחוט, ובעיקר שערוריית האמוניאק, שאינו נימנה על חומרי־הלוואי הנהוגים בתעשיית הנקניק – כניטריט. פוספאט, עמילן, מלח, תבלינים וצבעי־מאכל – הביאו לבסוף לסגירת המפעל. תחילה לשבועות מיספר. אחר־כך סופית. ווולפה נפטר. את הווילה ברמת־גן מכרו. שושנה עברה לגור ברב־קומות בתל־אביב ונעשתה פעילה בחוג ידידות המוסד המרכזי לילדים מפגרים. עוד קודם לכן התגרשתי מכוכבא, ברבנות ברמת־גן; קיבלתי את חלקי במפעל ונשארתי בענף: קניתי את החנות למוצרי־בשר “בַּרְבַּקְצוּץ” בגבעתיים, ומכרתי בה בעיקר את תוצרת מפעלו של אלי גורבּץ'. פרופיסור חיים מישורי המשיך לעבור אצלי פעם־פעמיים בחודש, קונה בהנחה בשרים לבני־ביתו, ולאחרונה אף הפציר בי לחזור לכתיבה: טעם הביקורת נשתנה, הספרות הרזה שוב אינה באופנה, דווקא “בולמוסאים” שכמוני זוכים להערכה מחודשת. המהדורות האחרונות של ספרי אורי בן עמי, אמר ברשעות, ממוחזרות במפעלי נייר חדרה. עליי להוציא מהדורה נוספת של “ההר הנושם”, אחרי יותר מעשרים שנה. עליי – – – אני סירבתי. מיום שהתקינו בחנות את מכונת־החישוב האלקטרונית, לא לקחתי עט בידי, גם לא לצורך חשבונות המע"מ. ולאחרונה אצבעותיי עבוּ ועווּתוּ כך שמשימה זו הפכה לבלתי־אפשרית.

נשארתי גרוש. אני גר בדירה קטנה, בבית־דירות על גבול גבעתיים, וסובל מקשים בנשימה כשאני גורר את גופי הגדול במעלה המדרגות, לקומה השלישית. כשאני מבקש להתובנן בשיפולי ביטני, יש ואני עומד מול הראי הנמוך של ארון הבגדים, ובוכה. לעיתי אני נוסע לתל־אביב, לשחק במועדון־קלפים ולהסתכל על בחורות. ושם, בתל־אביב, לפעמים מרביצים לי מכות.

*

וכוכבא?

נעלמה. שמעתי שנסעה אחר ז’אן קלוד לפריס וחיתה עימו שנים אחדות, ילדה לו בת, עזבה, ונישאה בשלישית לישראלי עשיר, יורד, החי עימה בפרנקפורט, ואשר כתבה גדולה על אודותיו פירסם מגרמניה חרון טלחוט, ממנה למדתי שנולד לה עוד בת.

לפני חודשים אחדים הזמינו אצלי, ממש ברגע האחרון, שבעה־עשר קילו “נקניקיות־קוקטיילה” (אני עדיין מתלוצץ – ) מתוצרת גורבּץ', לנשף־צדקה עם תצוגת־אופנה של בגדי־ים, שאירגן המוסד המרכזי לילדים מפגרים.

בדרכי החוצה מן המטבח, עמדתי לרגע בפתח והצצתי אל קהל המוזמנים, שחלקם בילו על רחבת־הריקודים, לצלילי תזמורת משובחת, בטרם ייפתחו תצוגת־האופנה, והמזנון. והנה, את מי רואות עיניי, רוקדת, זקופה ואצילית, לבושת שחורים, רק חולצתה בפסי־לובן, שערה השחור אסוף אל מעבר לרקותיה, עודנה רזה להדהים, חסרת שדיים; אפה סולד, מופשל־נחיריים מעט כשהיה, ופניה חמורות סבר, נוקשות מאוד, ויפות (אולי עברה ניתוח מתיחה?) – כאילו היא עדיין עוצרת, בכל כוח גאוותה, את ההתעטשות הפנימית, מלמטה –

ורק דרך ריקודה מסגירה במעט, כנקיקי נחיריה הפעורים, את הכוחות הגנוזים בה –

היא לא ראתה אותי. הבחנתי בעלה רוקד בטוחות בחליפתו ההדורה, גבוה ממנה, אפו בשרני וסמוק, מגושם מעט, וטבעת־זהב בעלת אבן־חותם שחורה על זרתו.

גם אלי גורבץּ' רקד שם, עם אשתו.

ואני, לאחר ניתוח בלוטת הערמונית – – –

(יחליט העורך אם עליי להרחיב בקטע הזה, וארחיב – חה, חה, חה – ) – ) – )

שאלתי את אלי, כשביקרתי במפעלו (אגב, אחר מות וולפה הוא קנה את המפעל “שלנו” והרחיבו) – מה עושים בארץ כוכבא ובעלה.

אלי צחק, "מה, לא ידעת? היא וּוֹלפי – " מתברר, זה שם בעלה של כוכבא, "החליטו לפתוח כאן תעשיית נקניקים ומוצרי בשר אחרים ברמה בינלאומית, גם לייצוא. אפילו יחזרו להשתמש בשם הישן – "

“ומה תעשה אתה?” שאלתי לתומי.

“אני?” צחק. אותי כבר מכרתי לוולפי שלה. תתכונן, בקרוב הם ישתלטו על כל השוק, וגם אתה תמכור את תוצרתם – "

“אני מפשְׁתֵן עליהם!” אמרתי בכעס. “היית מאמין? אני יכול להרוס אותם בפישְׁתוּן אחד!”

“נו, נו,” אלי שב וצחק, “רק תסתכל בראי, איך אתה ניראה!” וכבר היה קצר־רוח אליי, יושב במשרדו־לשעבר של וולפה־אבא, שרוהט בהידור רב, “אתה כבר מתחיל לדבר שטויות מפני שכוכבא היתה פעם אישה שלך!”

“לא היתה אישה שלי אף פעם!” אמרתי ויצאתי בכעס מהמשרד אל הפולקסוואגן הקטנה והעתיקה, שבקושי סחבה עדיין על הכביש, נוטה על צידה מפני כובד משקלי; ולא הסתכלתי במראה כי שונא אני לראות את הקרחת הוורודה, שנתבצקה מעט, חוצה את שדרות שארית שערי.

לבסוף, נכנעתי גם אני. לפני שבועיים מכרתי להם, באמצעות אלי גורבּץ'. את “בַּרְבַּקְצוּץ”, כי לא רציתי לשווק את תוצרתם וראיתי שהם משתלטים על כל חנויות־הבשר, ואפילו אלי, שחושב שהוא עשה את עסקת חייו איתם, עלול להתחרט. שמעתי שכבר הצליחו להשיג שינוי־יעד של אדמת המפעל שמכר להם, וערכה עלה באלפי אחוזים.

החלטתי לחזור לכתיבה שאותה זנחתי לפני שנים רבות. אמנם אצבעותיי נענות לי בקושי, ותיאבוני הולך ומתגבר מאז מכרתי את החנות, ואני מסתובב בטל רוב שעות היום, ובאישה לא נגעתי שנים רבות, אבל –

רצוני שיידעו – אימפריית מוצרי־הבשר של וולפי מיספר־שניים וכוכבא, אשתי לשעבר, שהיום כל המדינה משתגעת אחריהם ולועסת את מוצריהם בעלי השמות הצרפתיים – לא היתה באה לאוויר העולם אלמלא הפישתונים ההם עם האמוניאק –

– – –

וזה לא מעט לגבי סופר־בשרים – כפי שאני יכול לכנות עצמי לאור ניסיון חיי עד כה.

ואני מקווה שאצליח. אני זקוק מאוד לכסף. הסכום שצברתי ממכירת “ברבקצוץ” הולך ואוזל, משחקי הקלפים גם הם נגסו חלק, ודירה הקטנה נעשית צרה עליי משבוע לשבוע. כולי תפילה, קולי נרגש – אנא, אתם שם, בתל־אביב, קבלו את הסיפור שלי, הדפיסו אותו, שלמו היטב, כיתבו עליו ביקורת אוהדת, ואם אפשר תנו לי עבורו גם פרס ספרותי, כי אני, איני מסוגל לנטוש את עולם בספרות פעם נוספת ולחזור להיות פועל פשוט בתעשית הנקניק של וולפי ה־II כּוּס־מַרְת־פַּסְטְרַמוֹ –

אנא –

ינצח הצדק בישראל!

מיד –

ולא בשיטת הסאלאמי, כי אני –

1985

הסיפור הורחב ושימש בסיס לרומאן “חנות הבשר שלי”, 2001