כל השאלה היא למה אתה חי, אמר לעצמו כשהתעורר בבוקר בבית־המלון הקטן, ידיו עקוצות יתושים ועל פניו איזו פריחה לא ברורה שלא ראה אותה מהיעדר ראי בחדר, ורק חש בגירוי המשונה ובתפיחוּת השפה העליונה, וראשו היה כבד עליו מאוד.
איזה שקט כבד ומוזר עמד מסביב בחלל החצר הסגורה של האכסנייה הקטנה. שכניו לחדר כבר התלבשו ויצאו כנראה מזמן, מי לעבודת יומו ומי סתם כך להסתובב באפס־מעשה, לשמוע מה חדש במושבות ואולי גם ללכת ברגל אל אחת מהן. בשמיים הנמוכים עמדה איזו עננות לחה, שבישרה כנראה תחילתו של יום קיץ חם במיוחד. ועוד הפריע אך גם גרם לו הנאה משונה אברו הזקור שבמצב זה נתעורר עימו, כאילו אותם גירויים זרים של עקיצות יתושים ופריחת שפתיים נתנקזו אל המרכז המציק שבגופו וביקשו להשתחרר כאיזו רעילות דוחה־מענגת המחפשת לעצמה פורקן.
מראות יום אתמול שבו ועלו בו בבהירות מכאיבה בעודו מוטל פרקדן על מיטת־קרשים דלה זו שלחצה צלעותיו זו לזו והקפיאה גבו, ולא מקור, במשך הלילה. כשעבר במבוך הסימטאות המוביל אל האכסנייה, ועימו מורה־הדרך, אברך שפוף בעל לבוש מרושל, שהיה מזיע יותר ממנו־עצמו ומדיף ריח לא נעים, נתפקחה לה פתאום לנגד עיניו איזו קרחה בין שני עצים דלי־צל מוקפת בתים אחדים מסויידים שנשענו זה על זה כמעולפים באור שמש צורב. וברחבה ניצבו אתון צחורה, גבוהה, צווארה נתון בחבל הקשור לעץ, רגליה מפזזות על אדמת אבנים ואבק, ומאחוריה חמור לא־צעיר, דל־מראה, שחור, אוזניו קטופות פה ושם כמו נשכוהו חיות־טרף, וכולו רוח תזזית מן החום והמחנק הרטוב והוא מטפס עליהָ מאחור אך אין חפצו עולה בידו, בשום פנים ואופן, בגלל גובהה. וחבורת ילידים רעשנית צופה בהנאה בהצגה הזו, שעשוע שהמציאו לעצמם, ודומה כי נחלקים הם לשתי קבוצות באשר לסיכוייו של החמור העקשן לכבוש את האתון. קריאות הזירוז והעידוד סביבו דמו יותר לקולות לעג ושמחה לאיד. מבט עצוב ומטורף היה בעיניו השקטות של החמור, שכמו לא לקחו חלק בפרכוסי פלג גופו האחורי. מניח מדי פעם את לחיו על גבה של האתון הצחורה, ומתחכך בה ונחיריו נושפים בכבדות ומזווית שפתיו נוזל ריר צהוב־ירקרק, אך בעיטה של אחד הצופים באחוריו מחזירה אותו למאבקו המתסכל.
האברך ירק בחשאי אל העפר היבש ומשך אותו משם במהרה במלמלו, “תועבות גויים, תועבות גויים…”
“אחיי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה, מזרחה! מזרחה! אנחנו פנינו מועדות אל המזרח!” נתמלמלו פסוקים בפיו כאשר שטף פניו בעלי העור המגורה במים קרירים שהגיר מכד־חרס על קערה שהיתה אף היא עשוייה חרס חום־אדמדם, ולא נקייה ביותר. בארוחת־הבוקר הגישו לו פרי אדום־חמצמץ שהערבים קוראים אותו בַּנְדוּרָה ומתברר ששמו בעברית – עגבניה, והוא ירק, וצריך להמליחו היטב כדי לאוכלו, ועימו זיתים אחדים מרים כלענה, והוא הסתפק בלחם הטרי ובמעט קפה דליל שהדיף ריח לא נעים של חלב־עיזים. וכל אותה עת היה אברו זקור עדיין במכנסיו וחשש לא נעים החל עולה בו – שמא נעקץ בידי איזה חרק לא ידוע בשנתו, ומכאן הנפיחות המרגיזה.
“לאן אתה מתכוון ללכת?” שאל אותו בעל־האכסנייה. ספק מבקש לעזור לו, ספק מנסה לאמוד את מצבו על פי התשובה, ההביא עימו די כסף לשהות ממושכת, בטלה, באכסנייה?
“לפתח־תקווה,” ענה וולקוב כמובן־מאליו, למרות שזה עתה עלה בדעתו הרעיון לראשונה, כלומר, הרעיון להגיע למושבת הפרדסים הגדולה היה בדעתו מלכתחילה, אך לא תיאר לעצמו שיעשה זאת מיד בבוקרו הראשון בארץ, ולא ישהה ביפו כמה ימים, להכיר את אנשיה ואת מעט הפועלים והמורים היושבים בנווה־צדק.
“ולא תחכה לדיליג’אנס?”
“מתי הוא יוצא?”
"אחרי־הצהריים. בשעה וחצי, שעתיים – אתה בפיסח־תיקווה. לשלושה סוסים הוא רתום, המהיר הזה, ור' אפרויקה קוצֵ’ער בכבודו ובעצמו נוהג בהם. ותיק העגלונים היהודים הוא, זריז ואמיץ מאין כמוהו – "
“לא. לא אחכה.”
מדוע לא חיכה? שבה וכירסמה בו המחשבה שעימה נתעורר הבוקר, והגירוי המציק בעורו, ותפיחות הפנים, האם מבקש הוא לברוח ולצאת גם מעורו, שהיה עליו לנטל? או חשב כי שם, במושבה הגדולה, מצפה לו מעיין מים טהורים ויצוע רך ונקי ובית־אבן קריר ומחוטא מפשפשים ומשאר רמשים ומעופפים?
הוא קנה מעט חלבה ותמרים מיובשים וכיכרון שטוח וקטן של לחם, והניחם עטופים בתרמיל שאותו נשא על גבו. היתה זו בעצם כמין מזוודה רכה, עשויה בד גס, שהוא התקין לה שתי רצועות כתף, להקל על נשיאתה. על דרכו ניצב בצאתו האברך החיוור והכפוף־קימעה, שפניו מחוטטים, ועמד והביט בו ביגון, כאילו פרנסתו הולכת ומתרחקת מעימו.
“שמע,” אמר לו האברך, מקרטע אחריו בחול ונשימתו קצרה מהשיגו, “לא אתה הולך?”
וולקוב, ליבו לא היה להרבות דברים וענה בקצרה:
“לפתח־תקווה.”
“לפיסח־תיקווה?” התנשף האברך, “מה תעשה שם? בין ערבים? בַּפְּיוֹשׁ יָכֶּה על עקבך הערבי העובד מאחוריך בשורה, וחסל, לא תעדור עוד, וידיך ממילא תימלאנה אבעבועות.”
“לעבוד צריך.”
“לעבוד? אצלנו, ביום היריד, אתה שם מטבע בכיס הַטוֹז’וֹרְקָה, או במכנסיים, ‘מְדוד איוואן, מְדוד פֶּטקה,’ ופטקה ואיוואן מודדים, מתיישרים, ומה האצבעות ממשמשות שם בכיס? מציאה! מיד קונים את הבגד בכפליים מערכו ואין עומדים על המקח. אין עומדים על המקח כשהמטבע בכיס.”
מה זה רוצה להשמיעני? – הרחיב וולקוב צעדיו בחול, משתדל להתרחק מהאברך. הכול בטלנות. גלות.
“חשבתי, למה לך להתרחק מיפו? ימדוד עלִי, ימדוד סולִימן, ימדוד ג’וּחָא עם אַבּוּהוּ וְאֶמוֹ, ונוכל יחד לעשות איזו פרקמטיה. וגם מאחינו בני־ישראל היורדים לחוף יש לפעמים מעט פרנסה.”
“כגון?”
“כגון שמסייעים לפלוני למצוא אכסנייה בלא פשפשים וכינים ושאר רמשים, שלא נדע צרה שכזו, על כל שונאינו, אמן. שמעת, בבית־היתומים הגדול בירושלים, מענים את היתומות בלילות, ואין להן מושיע וגואל. בפני מי יתלוננו? ואחת, בהירת פנים כלבנה וצמה שחורה לה, עבה כחלה, ורגליים קלות כאיילה, זרקה עצמה מן החלון ומתה ויש אומרים כי עובּר נשאה בכרסה, מתת המשגיח רֶבּ… רֶבּ…” החל משתעל האברך וַכָּח בשיעול רע, חולני, “בכבודו ובעצמו! מדי לילה היה פורע כסותה, פורע, פורע, פורע…”
והאברך ניסה לגעת בו, להחזיק בכנף בגדו, שֶׁיאט צעדיו בחול. עורו של וולקוב נעשה חידודין־חידודין למגעו של הלה, ולריח הזיעה החמוצה שהדיפו בגדיו הכבדים, הכהים. הוא החליט להוציא בישליק אחד ולתת לזה כשכר־טירחתו מאתמול. בישליק, כך נאמר לו אתמול, כשהחליף את כספו המעט, הרי זה כמחצית שכר יום עבודתו של פועל. וזה נראה לו תמורה הולמת, נדיבה.
אך בטרם נתעשת לעצור, קפץ ממנו האברך הצידה, אל גפן סורחת בחולות, ובאולר קטן שמשמש גם לנטילת ציפורניים בצר אשכול ועוד אשכול צהוב־ירקרק עוטה כפור יבש, כמין אבקה לבנבנה, והגיש את האחד לוולקוב.
"קח, קח, תאמר ברכה ותלך לדרכך – "
מפזם ברכה ומבליעה ופורם באצבעות דקות, שסהרונים שחורים לקצות ציפורניהן, ענב אחרי ענב, וקולטם בפיו. “פורע, פורע, פורע… חה, חה, חה…” פרץ לפתע בצחוק לא בריא שמהדהדת בו איזו נביחה שחפנית, צרודה.
את הבישליק, שהיה מעוטר בפיתוחי חותמת מסולסלת של השׂולטן התורכי, תקע וולקוב לידו של האברך יחד עם האשכול הזהבהב, שנפל משום־מה ארצה, ומיהר להסתלק בלא נטילת שלום. עקבות שניהם, שהוטבעו בחול הפריך שקרומו העליון היה מוקשה מעט מטל־הבוקר שנתייבש, נתפצלו מעתה. המסלול האחד, הבודד, קדימה, לעבר הפרדסים החדשים של המושבה הגרמנית הצעירה, שֶׁפִּיפְפּוּף הגאזומוטורים המניעים את המשאבות בבארות למלא את בריכות ההשקאה, עולה מהם. והשני, שסב על עקביו ומצטרף בהיפוך־כיוון לשני המסלולים שהותוו קודם, וצועד בו האברך הלבוש שחורים עם הבישליק ושרידי האשכול בידו, חזרה ליפו, ועל פניו חיוך מוזר, מוזר, כמשתובב באיסור עם איזו יתומה, ומשתעל.
1981