מִיּוֹם שֶׁהוּא זוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ אָהַב רָנִי אֶת בּוּבּוּשׁ הָעִפָּרוֹן.
כַּאֲשֶׁר הָיָה בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן צָעִיר וְיָפֶה הוּא הָיָה צָבוּעַ לְכָל אָרְכּוֹ שְׁנֵי פַּסִים לוּלְיָנִיִים, אָדֹם וְלָבָן. קָצֵהוּ הָיָה מְחֻדָּד לְהַפְלִיא, וּלְמַעְלָה הִתְנוֹסֵס רֹאשׁ קָטָן וְרַדְרַד וְלוֹ עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת וְאִישׁוֹנִים שְׁחֹרִים. צָעִיף אָדֹם עָטַף אֶת צַוָּארוֹ, וְחָרוּז־פַּח קִשְׁקֵשׁ, קָשׁוּר בְּחוּט אָדֹם. גַּם כּוֹבַע “טֶמְבֵּל” יְרַקְרַק־בָּהִיר, עִם סֶרֶט אָדֹם, הָיָה לָרֹאשׁ הַזֶּה.
בְּקִצּוּר, בּוּבּוּשׁ הָיָה עִפָּרוֹן מַקְסִים כְּשֶׁהָיָה חָדָשׁ, בְּטֶרֶם הִתְאַהֵב בּוֹ רָנִי.
כִּי הַאַהֲבָה, כַּיָדוּעַ (וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּדַאי לָדַעַת עַכְשָׁו), אֵינָהּ רַק שִׂמְחָה, כַּחֲגִיגַת יוֹם־הֻלֶּדֶת, אֶלָּא גַּם גּוֹרֶמֶת אַכְזָבוֹת וְצַעַר. רָנִי אָהַב מְאֹד אֶת חֲרוּז־הַפַּח הַמְּקַשְׁקֵשׁ שֶׁהָיָה תָּלוּי בְּצַוָארוֹ שֶׁל בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן, שִׂחֵק בּוֹ וְנֶהֱנָה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלוֹ, אַךְ עַד מְהֵרָה הִשְׁתַּפְשֵׁף הַחוּט, נַעֲשָׂה חַלָּשׁ, נִקְרַע – וְהֶחָרוּז נֶעְלַם.
אִמָּא הֶחְבִּיאָה אוֹתוֹ בַּמְּגֵרָה, כְּדֵי שֶׁרָנִי לֹא יִבְלַע אוֹתוֹ.
רָנִי אָהַב לְנַשֵּׁק אֶת פָּנָיו שֶׁל בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן, וּבְיִחוּד אֶת שְׁתֵּי הַבְּלִיטוֹת הַוְּרֻדּוֹת וְהַמְּתוּקוֹת שֶׁבִּלְחָיָיו. הַפְּעָמִים הָרַבּוֹת שֶׁבָּהֶן נִמְצָא בּוּבּוּשׁ קָרוֹב לְפִיו שֶׁל רָנִי גָּרְמוּ נֶזֶק רַב לַכּוֹבַע הַ“טֶּמְבֵּל” שֶׁלּוֹ. הוּא נִרְטַב בְּרֹק, הִתְקַמֵּט, חוּטִים בָּלְטוּ מִשּׁוּלָיו וְעַד מְהֵרָה נִרְאָה כִּסְמַרְטוּט וְלֹא כְּכוֹבַע.
אֶת חֹד הָעִפָּרוֹן שָׁבַר רָנִי כְּבָר בַּהַתְחָלָה. וּבּוּבּוּשׁ הֶחָכָם, אֲשֶׁר אֲלָפִים־אֲלָפִים שֶׁל קַוִּים וְאוֹתִיּוֹת וּמִלִּים מְצוּיִים בְּלִבּוֹ הָעֶפְרוֹנִי, נַעֲשָׂה בַּעַל־מוּם.
כָּל זֶה עֲדַיִן לֹא הָיָה רַע כָּל־כָּךְ, אִלְמָלֵא קִבֵּל רָנִי בְּמַתָּנָה מְחַדֵּד. אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁהַמְּחַדֵּד הֵבִיא בְּרָכָה לְבּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן, שֶׁהֲרֵי כָּל פַּעַם שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִתְקַצֵּר הַחֹד שֶׁלּוֹ – אֶפְשָׁר לְחַדֵּשׁ אוֹתוֹ עַל יְדֵי סִבּוּב הַמְּחַדֵּד. אַךְ לֹא כָּךְ הָיָה הַדָּבָר. הַחֹד שֶׁל בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן נִשְׁבַּר לְעִתִּים קְרוֹבוֹת מְאֹד מִשּׁוּם שֶׁרָנִי אָהַב אוֹתוֹ כָּל־כָּךְ וְלֹא חָדַל לְשַׂחֵק בּוֹ וּלְקַשְׁקֵשׁ בּוֹ עַל נְיָרוֹת וְעַל הַרִצְפָּה וְעַל הַקִּירוֹת וְעַל מַה לֹא?… לָכֵן, לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, קְרוֹבוֹת מְאֹד, הָיָה חֹד הָעִפָּרוֹן נִגְמָר וְנֶעֱלָם וְרָנִי הָיָה מְחַדֵּד וּמְחַדֵּד אוֹתוֹ וּמֵעוֹלָם לֹא הֶעֱלָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁהַחִדּוּד הַזֶּה אוּלַי מַכְאִיב לְבּוּבּוּשׁ וּמְצַעֵר אוֹתוֹ.
וְאַתֶּם יְכוֹלִים לְתָאֵר לְעַצְמְכֶם מַה קָרָה – כְּכָל שֶׁרָנִי צָמַח וְגָדַל וְנִתְאָרֵךְ, וְגַם לָמַד בֵּינְתַיִם קְרֹא וּכְתֹב – כֵּן נִתְקַצֵּר בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן וְנַעֲשָׂה מִין גַּמָּד מַצְחִיק עִם רֹאשׁ גָּדוֹל וְגוּף זָעִיר. מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁפַּעַם, בַּהַתְחָלָה, הָיוּ רָנִי וּבּוּבּוּשׁ כִּמְעַט שָׁוִים בְּאָרְכָּם?
לַיְלָה אֶחָד הוֹפִיעַ בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל רָנִי וְאָמַר לוֹ:
“דַּי. נִמְאַס לִי לְהִתְחַדֵּד. אֲנִי הוֹלֵךְ וְנִגְמָר וְעוֹד מְעַט לֹא יִשָּׁאֵר מִמֶּנִּי וְלֹא כְלוּם. אֲנִי רוֹצֶה לַעֲזֹב אוֹתְךָ.”
אַתֶּם שׁוֹאֲלִים וַדַאי מַדוּעַ הָיָה בּוּבּוּשׁ צָרִיךְ לְהוֹפִיעַ בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל רָנִי וּמַדוּעַ לֹא יָכוֹל הָיָה לְהַגִּיד לוֹ אֶת הַדְּבָרִים בְּהָקִיץ, פָּשׁוּט? וּבְכֵן, כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ שֶׁעִפָּרוֹן אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר, רַק לִכְתֹּב. אֲבָל רָנִי כָּתַב תָּמִיד בְּבּוּבּוּשׁ הָעִפָּרוֹן רַק מַה שֶׁעָלָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁלּוֹ לִכְתֹּב וּמֵעוֹלָם לֹא הִנִּיחַ לְבּוּבּוּשׁ לָרוּץ עַל הַנְּיָר מִיָּזְמָתוֹ וְלִכְתֹּב כָּל מַה שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַגִּיד לוֹ, לְרָנִי. לָכֵן הָיָה בּוּבּוּשׁ צָרִיךְ לְהוֹפִיעַ בַּחֲלוֹמוֹ שֶׁל רָנִי.
כַּאֲשֶׁר שָׁמַע רָנִי כִּי בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן רוֹצֶה לַעֲזֹב אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ:
“מָה רַע לְךָ אֶצְלִי? הֲלֹא אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ!”
“הַאַהֲבָה שֶׁלְךָ מְקַצֶּרֶת אֶת גּוּפִי.” אָמַר בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן. “אִישׁ כְּבָר אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִסְתַּכֵּל עָלַי וְלִכְתֹּב בִּי. כָּל־כָּךְ מְכֹעָר נַעֲשֵׂיתִי.”
וְהוּא הִתְחִיל לִבְכּוֹת.
דְּמָעוֹת שֶׁל עִפָּרוֹן הֶן כְּמוֹ כְּתָמִים שְׁחֹרִים עַל נְיָר לָבָן. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין אֶת שְׂפַת הָעֶפְרוֹנוֹת חוֹשֵׁב שֶׁהַכְּתָמִים הָאֵלֶּה הֵם סְתָם קִשְׁקוּשׁ עַל הַנְּיָר. אֲבָל רָנִי הֵבִין אֶת שְׂפַת הָעֶפְרוֹנוֹת, מָה עוֹד שֶׁכָּל זֶה קָרָה בַּחֲלוֹמוֹ. וּבַחֲלוֹמוֹת, כַּיָדוּעַ, הַכֹּל אֶפְשָׁרִי. לָכֵן אָמַר לְבּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן:
“בּוּבּוּשׁ, בּוּבּוּשׁ, אַל תִּבְכֶּה. אִם אֶשְׁתֹּל אוֹתְךָ בָּאֲדָמָה אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁתִּצְמַח וְתִגְדַּל שׁוּב?”
“לֹא,” הֵשִׁיב בּוּבּוּשׁ בְּעֶצֶב. “עִפָּרוֹן אֵינֶנוּ שְׁתִיל. אֲפִלּוּ לֹא עָנָף. גּוּפִי עָשׂוּי עֵץ יָבֵשׁ. אֵינֶנִּי יָכוֹל לְהַכּוֹת שָׁרָשִׁים. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ לְהַצְמִיחַ עֲנָפִים וְעָלִים וּלְהוֹצִיא פְּרָחִים. רַק לִכְתֹּב אֲנִי יוֹדֵעַ. אֲנִי חַי רַק פַּעַם אַחַת וּלְעוֹלָם אֵינֶנִּי גָּדֵל, רַק פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. וּכְשֶׁיִּגְמְרוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּי – יִזְרְקוּ אוֹתִי לַסַּל.”
“אַתָּה יוֹדֵעַ מָה,” אָמַר לוֹ רָנִי, “אֲנִי אֶחְדַּל לִכְתֹּב בְּךָ וּלְחַדֵּד אוֹתְךָ. אֶשְׁמֹר אוֹתְךָ שָׁלֵם בַּמְּגֵרָה. כָּךְ תִּשָּׁאֵר תָּמִיד צָעִיר וְלֹא־מְשֻׁמָּשׁ. אֲנִי אֶמְצָא קֻפְסָה יָפָה, אֲרַפֵּד לְךָ אוֹתָהּ בְּצֶמֶר־גֶּפֶן וּלְעוֹלָם, לְעוֹלָם לֹא אֶזְרֹק אוֹתְךָ, מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ וְאַתָּה, בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן, הֶחָבֵר הֲכִי־נֶחְמָד וַהֲכִי־מָתוֹק שֶׁלִּי!”
אַךְ בִּמְקוֹם לִשְׂמֹחַ עַל הַהַצָּעָה הַזּוֹ הֵחֵלּוּ הַדְּמָעוֹת הַשְּׁחֹרוֹת שֶׁל בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן לְהִצְטַיֵּר יוֹתֵר וְיוֹתֵר בַּכְּתָמִים הָעֲנָקִיִּים עַל הַדַּף הַלָּבָן.
“מָה אִתְּךָ, בּוּבּוּשׁ,” אָמַר לוֹ רָנִי, “הֲרֵי הִצַּעְתִּי לְךָ פִּתְרוֹן כָּזֶה שֶׁלֹּא תִּזְדַּקֵּן וְלֹא תִּגָּמֵר לְעוֹלָם. כָּל פֶּרַח, כָּל שִׂיחַ וְכָל עֵץ הָיוּ מְקַנְּאִים בְּךָ. אַתָּה תִּחְיֶה לָנֶצַח!”
“לָזֶה אַתָּה קוֹרֵא חַיִּים?” הֵשִׁיב לוֹ בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן בֵּין דִּמְעָה לְדִמְעָה, “לִשְׁכַּב כְּמוֹ חָנוּט בְּתוֹךְ קֻפְסָה, עָטוּף צֶמֶר־גֶּפֶן, וְלֹא לִכְתֹּב יוֹתֵר לְעוֹלָם? הֲלֹא אֲנִי עִפָּרוֹן, וְאִם לֹא כּוֹתְבִים בִּי, אִם לֹא מִשְׁתַּמְּשִׁים בִּי – הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ אֲנִי לֹא חַי וְלֹא קַיָּם כְּלָל!”
“אֲבָל אִם אַמְשִׁיךְ לִכְתֹּב בְּךָ, בּוּבּוּשׁ אֲהוּבִי,” אָמַר רָנִי, “הֲרֵי לֹא יִשָּׁאֵר מִמְּךָ כְּלוּם!”
“יִשָּׁאֲרוּ כָּל הַמִּלִּים שֶׁכָּתַבְתָּ בִּי,” אָמַר לוֹ בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן, “וְאִם תִּכְתֹּב מִלִּים חֲכָמוֹת, מִלִּים יָפוֹת, מִלִּים שֶׁכְּדַאי לִחְיוֹת בִּשְׁבִיל לִכְתֹּב אוֹתָן – לֹא אֶעֱזֹב אוֹתְךָ וְאַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת הָעִפָּרוֹן שֶׁלְךָ עַד בְּדַל גּוּפִי הָאַחֲרוֹן. וְגַם לֹא אֶבְכֶּה וְלֹא אֶצְטַעֵר כַּאֲשֶׁר תְּחַדֵּד אוֹתִי וּתְקַצֵּר אֶת חַיַּי, אֶלָּא אֶשְׁתַּדֵּל לַחְשֹׁב שֶׁזֶּה כְּאִלּוּ אַתָּה רַק מְקַצֵּץ לִי אֶת הַצִּפָּרְנַיִם.”
כָּךְ נִגְמַר הַחֲלוֹם.
בַּבֹּקֶר קָם רָנִי, לָקַח אֶת בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן, חִדֵּד אוֹתוֹ הֵיטֵב־הֵיטֵב וּבִזְהִירוּת, כְּדֵי לֹא לְהַכְאִיב לוֹ, הִנִּיחַ תַּחְתָּיו דַּף נְיָר לָבָן וְחָלָק, נָעַץ אֶת פָּנָיו הַצּוֹחֲקִים שֶׁל בּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן בְּפִיו, חָשַׁב וְחָשַׁב, וּלְבַסּוֹף הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל בּוּבּוּשׁ מִפִּיו וְרָשַׁם בְּאוֹתִיּוֹת שְׁחֹרוֹת וּגְדוֹלוֹת בְּרֹאשׁ הַדַּף:
“דְּמָעוֹת שֶׁל עִפָּרוֹן”
…וְהִמְשִׁיךְ וְכָתַב אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה.
וּבַיָּמִים הַבָּאִים יָשַׁב וְכָתַב עוֹד הַרְבֵּה סִפּוּרִים, וּכְמוֹ הַנֵּס שֶׁל כַּד הַשֶּׁמֶן בַּחֲנֻכָּה כָּךְ קָרָה גַּם לְבּוּבּוּשׁ־עִפָּרוֹן, שֶׁהִמְשִׁיךְ לִכְתֹּב וְלִכְתֹּב בִּשְׁבִיל רָנִי שָׁנִים רַבּוֹת וְלֹא נִגְמַר.