לוגו
בין הגירה למערב והגירה למזרח
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לפני כמאה שנים היה מספר היהודים בעולם כשבעה וחצי מליון; כתשעים אחוזים מהם ישבו בארצות אירופה; רובם הגדול באירופה המזרחית וברוסיה הצארית לבדה ישבו כשלושה מליונים יהודים. מכל שני יהודים בעולם אחד ישב במזרח אירופה; וישיבתם שם נתמשכה ברצף אחד למעלה מאלף שנים.

בסוף המאה שעברה נשתנו הדברים בעולם ובעיקר במזרח אירופה, והיהודים הכירו ללא־מנוס כי עליהם לעקור מרוסיה ולצאת אל מקום אחר.

וכך, בין 1881 ו־1914 השתנתה התמונה הקודמת מקצה אל קצה: כשלושה מליוני יהודים עקרו אז מאירופה ונדדו והגיעו לאמריקה והשתקעו בה. ועוד כשלושים אלף יהודים עקרו אז מאירופה ונדדו לארץ־ישראל והשתקעו בה. לאמור, על כל מאה יהודים שנדדו ממזרח למערב, פנה דרומה־מזרחה יהודי אחד.

המסע הגדול ממזרח למערב לא היה מנת חלקם של היהודים בלבד; אוכלוסיות גדולות של מהגרים נדדו באותו זמן מאירופה לאמריקה: מאירלנד, מאיטליה, מגרמניה, מסקנדיבניה, מיוון ועוד – בעוצמה שלא נודעה עוד כמוה בתולדות ההגירות ונדידות העמים. כ־20 מליון נדדו אז ממזרח למערב כשבנדידות העמים הקודמות לא נעו אלא כמה רבבות מדי פעם.

*

מה הניע את המוני היהודים, כשנילחצו להשיב לשאלה הגדולה “לאן?” לתשובה האחת וההחלטית: “מערבה”! שהרי התשובה “ציונה” היתה לכאורה צפויה יותר? עם כל הרוחות החדשות שהתחילו מנשבות בתחום היהודי וסוחפות את צעירי בתי־המדרש “אל האור”, עדיין היו רובם־ככולם אנשים דתיים, תרבותם תרבות יהודית שורשית, מנהגיהם מנהגי מורשה, ותפילתם השגורה על פיהם היתה חוזרת וקוראת וחוזרת ונשבעת בירושלים?

סביר היה שכשייאלצו לעזוב את מקומם בגולה – יתנערו, ואם לא כולם הרי בהמונים ניכרים ייפנו ציונה, גם באינרציה של תודעת דורות על דורות, וגם בהכרה מחדש, עם כל התחדשות הלאומים באירופה, מעודדים בארגומנטים ראציונאליים ובארגומנטים אמוציונליים, והנדידה מזרחה לא היתה נמחקת מפני הנדידה מערבה?

ועם כל זאת, באותו רגע היסטורי של ההיעקרות ושל ההכרח להשיב מניה וביה תשובה החלטית, על מגמת הנדידה – ההכרעה היתה אחת, כללית וסוחפת: מערבה, בזרם היסטורי יחיד, מנצח ובלתי נימנע.

הארגומנטים לנדידה מערבה היו כבירי כוח: פשוטים, מיידיים, ופותרים היטב, ולפיכך חזקים והכרחיים ופטורים מכל תעמולה, עידוד או הטפה: המוני בית ישראל כהמוני מהגרי איטליה, אירלנד סקנדינביה וכו' – קמו ונדדו מערבה במין מובן מאליו סוחפני, עד שאפילו כשהיתה קבלת־הפנים באמריקה נוקשה, וחבלי ההסתגלות היו לעתים קשים מנשוא, והמציאות מאכזבת ואף מתאכזרת – הרי לטווח רחוק ובסך־הכל הצדיקה הנדידה לאמריקה את עצמה מהר והיטב.

*

יוצא, שלמבט מרחוק המשקיף על מעשי היהודים בשלהי המאה הקודמת ובפרוס המאה הזאת – לא היתה נדידת יהודים אז אלא רק אחת, כולה ממזרח למערב. ה“סטייה הציונית”, ממזרח לדרום־מזרח, לא זו בלבד שהיתה מבוטלת בכמותה (30 אלף כנגד 3 מליונים) אלא אף ברישומה ההיסטורי – אלמלא מה שבא אחרי־כך, לפני מלחמת העולם השנייה ולאחריה – ממבט מרחוק, ניראה שכשנצטרכו יהודי מזרח אירופה (שהם יהודים משורשים ביהדותם, באמונתם לרבות בתקוות המשיחיות) לעקור ממקומם – קמו כולם ועקרו בתנופה גדולה ואחת – ממזרח למערב.

אלא, שלהיסטוריה, כמדומה, אין אף מהלך אחד שמתמצה כולו במהלך אחד ובתנופה אחת; והמהלך שהקיף בשעת גבורתו כמה שהקיף במועד אחד, המתין, כביכול, לעוד מועד כדי שישלים מה שלא נישלם בפעם הראשונה. כעבור דור או שניים או שלושה, חוזר אותו חוק היסטורי גדול, שכשנוצרות נסיבות הולמות, ותוקף את אלה שלא הופעלו על ידיו בפעם הקודמת, ואוסף ולוקח אותם להמשך מסעו.

וכך, הנדידה מערבה לא נתמצתה כולה בשלהי המאה הקודמת ובראשית המאה הזו, אלא נשתהתה דור או שניים וחזרה ונתגלתה שוב במלוא תוקפה, כחוק היסטורי, ועתה, משניתנה רשות ליהודי רוסיה לצאת, הרי הם נושרים ברובם מערבה (“הנושרים”) ולמרבה התמיהה, גם בני הנודדים ציונה ובני בניהם, מכל מיני סיבות, עוקרים ונודדים מערבה (“היורדים”). כביכול רק עקף חוק הנדידה את הקו הישר והקצר, ורק נתמהמה בכמין לולאה היסטורית שנישמטה לזמן־מה, וחזר לשלוט במהלך הדברים, בשלב מתאחר, וחוזר ומנצח הכיוון ההכרחי, דרך־המלך ההיסטורית של הנדידה הגדולה: עקור ונדוד ממזרח – מערבה.

*

בני־אדם מרובים, כשהם קמים ונודדים ממקומם אל מקום אחר, מניע אותם, מן הסתם, הצורך הדוחק להחליף פחות ביותר; מרעב אל לחם, מרדיפות אל מיקלט, ממאסר אל חופש וכו' וכו' – וכביכול פועל כאן איזה חוק ברזל פשוט והכרחי המוליך כאמור מן הפחות אל היותר, מן המצוקה אל הרווחה, נקרא לו “חוק ההסתברות האנושית הנוחה”, שלפיו פונים בני־אדם אל המקום שסביר מכל למצוא בו תשובה יעילה יותר למצוקה הדוחקת,‏ בפחות קשיים, בפחות מאמצים, בחסכון אנרגיה וביתרון של תוצאות מיידיות. אין צורך להסביר הרבה מפני מה הנוח עדיף על הקשה, והמיידי עדיף על המשתהה, וריבוי ההזדמנויות עדיף על דלות ההזדמנויות.

אבל, עם זאת, גם לחוק הזה יש יוצא מן הכלל. כנגד הנדידה מן המצוקה החומרית המיידית אל הפתרון החומרי המיידי, יש עוד נדידה אחרת. לעתים היא ניראת כהליכה כנגד ההיסטוריה, או אפילו כהליכה למרות ההיסטוריה. נדידה שאינה מוכתבת ע“י הפתרון הנוח לכל האוטומאטי אלא ע”י פתרון של דווקא. פתרון של בחירה אישית ושל הכרעת רצון אישי המתגרה בהיסטוריה. הכרעה שניזקקת מייד להתמודד עם כל השטנים האורבים לה מעבר לקו דרך־המלך.

כזו היתה הציונות בכללה, בעיקרה. אבל, כמובן, לא בכל פרטיה: תמיד נימצאו אנשים שקיוו למצוא בציון מה שקיוו אחיהם למצוא באמריקה: פתרון חומרי מיידי, קונקרטי, בפחות מאמצי השגה, וביותר השגים נמדדים מיד. אלה העמידו עצמם כמרומים, והאריכו ישיבתם כאן רק לזמן ורק בתנאי, וכעומדים על סף תור היוצאים – מיד יתקנו את הסטייה ויחזרו למגמה ההיסטורית: ממזרח למערב.

יהודי הזרם הגדול, משעמדו לפני ההכרח להגר, ידעו בדיוק מפני מה הם מהגרים ולשם מה הם נודדים: מפני המצוקה הקונקרטית ולשם ההיחלצות הקונקרטית ממנה. מהר, היטב, וביתר נוחות, שהיפוכו הוא, כמובן, לאט, במאמץ אין־קץ, ובדחיית סיפוקים.

והמערב, כידוע, הוא “ארץ ההזדמנויות” הפתוחות, למרות כל התלאות ויסורי הקליטה, ארץ מרחבים עשירה, ומקום בה לכל המוני המהגרים, וסיכוי סביר להצלחה. היהודי שקם במזרח ונדד מערבה, נסע כדי לפתור היטב את מצוקתו המיידית, את מצוקת משפחתו, את מצוקת בני סביבתו, וחוק “ההזדמנות הסבירה הנוחה” הבטיח לו פתרון אישי כזה, פתרון סביר לו, למשפחתו ואף לקהילתו הקרובה.

ואילו הנדידה למזרח, אף כי לכאורה הונעה ע"י מאגר חלומות דורות, ופניה אל הגשמת חזון דורות, וכאילו היתה כבר מסוכה במזיגה דמו היהודי, – חל עליה חוק אי־ההסתברות, אי הסיכוי־הסביר לפתור פתרון ריאלי למצוקה ריאלית; וכבר למחרת בואו של הנודד אל חוף יפו, ניתקף לחצים מכל צד, מצוקות, פחדים, שינויים, היפוכים, מעל לכוחו המצוי ומעל הרגליו השגורים, בבת־אחת ניקלע למצב חסר הגדרה, למצב פתוח מאד, פתוח מדי, בעיר פרזות חשופה, נתבע לעירנות יתר, לעמידה על המשמר, למלחמות של הכל בכל סביבתו הקרובה והלא־ידועה, והרוב מה שהביא עימו, החל בחליפת בגדיו וכלי העבודה ועד למושגי היסוד, ולדפוסי היום־יום ניראו שלא במקומם ומחוץ לתוקפם, ובקצרה הוא טבע מייד בתוך מצב שאפשר לקרוא לו “התחלה אין־קץ”, התחלה בלתי־מבטיחה, בלתי־בטוחה ובלתי־מבוטחת – בארץ המובטחת.

כך, שמהר מאד התברר כי אי־אפשר לחיות בברירה הציונית בלי להיות מצויד או מופעם באיזה אף־על־פי־כן נחוש, מוסבר ובלתי מוסבר, אעפ“כ של יום־יום, קונקרטי יותר מכל קונקרטי, ריאלי מן הריאליות מין אעפ”כ הדוחה אכזבות, הדוחה יאושים, הדוחה הוכחות מיאשות, והמעדיף סיפוקים רחוקים על פני תשובה קרובה, כשם שמקבל חלום באותה רצינות, שאחרים מקבלים מציאות.

הנודד מזרחה היה אפוא שונה מן הנודד מערבה, גם כשהיו אחים שגדלו כאחד.

הנודד מערבה בתוך הזרם האדיר והגורף, נדד לשם פתרון מצוקתו האישית, המשפחתית, הקבוצתית; בעוד הנודד מזרחה הוסיף על פתרון מצוקתו האישית גם את פתרון המצוקה הגדולה, שמעבר למצוקתו האישית, מצוקת יחיד. באופן ציורי אפשר לתאר את הנודד מזרחה כמי שנוסף על צרורותיו האישיים גם הוסיף וכיתף עליו משהו ממשא ההיסטוריה היהודית – את האחריות להמשך קיומה של ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה של העם היהודי. ו“היסטורי” כאן, מכיל בו את כל מה שהיסטוריה אוטונומית כוללת: לרבות עבודה מתשתית ועד טפחות. לרבות הגנה עצמית פעילה, לרבות תחיית הלשון העברית, לרבות יצירת תרבות לאומית, ועוד ועוד, וקודם־לכל: ממש נטילת אחריות להיסטוריה של העם היהודי, לקיומה של ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה של העם היהודי, אחריות להמשכה של ההיסטוריה, אבל גם לשינוייה כביטוי לשאיפות להקמת חברה מודרנית משופרת, משוכללת, צודקת, ובקצרה שיש בה “יותר” מן החזון היהודי והחזון האנושי בכללו.

יוצא, שהנדידה היהודית מזרחה, הנדידה הציונית, היה בה רצון השתמטות מאוכפו של חוק כללי איתן: מחוק הגיון הסבירות האנושית הנוחה: שבפחות אנרגיה יושג יותר סיפוק אישי מיידי. הנדידה מן הפחות אל היותר, נתפרשה כאן במונחים של אידיאל ושל אוטופיה ושל חזון לעתיד, ושבדיוק מטבע היותם אידיאל, אוטופיה וחזון וכו' – לא היו כולם קונקרטיים, ולא כולם ריאליים, ולאו דווקא תשובה אד־הוק מספקת לאדם שפקדתו מצוקה קשה.

*

השאלה ששאל היהודי שנדד מזרחה ושלא הייתה שאלתו הראשונה של היהודי, שנדד מערבה – היתה, איך לקיים את עצמו כיהודי, ולא רק איך לקיים את עצמו; איך לקיים את יהדותו של היהודי בתקופה ההיסטורית הזו: כיהודי מודרני, בעולם חילוני כבן לעם ממשיך היסטוריה ייחודית, לעם מודרני בהתהוותו בין עמים מודרניים, ולא רק התקיימות כחברה בעלת זיכרונות וקשרי עבר מתרחקים ופוחתים. הציונות היתה הכרה כי כדי לקיים אחריות על המשך ההיסטוריה היהודית, מן ההכרח לקיימה‏ על פיסת טריטוריה פיסית, וכי אם טריטוריה פיסית – הרי אין לו לעם היהודי עלי אדמות אלא ארץ ציון וירושלים.

הפתרון הציוני הוא איפה ההכרה כי אין דרך אחרת מלבד דרכה, לשם קיום העם היהודי ולשם קיום יהדותו של היהודי, לרבות יהדותו של היהודי הלא־דתי, החילוני, לרבות היהודי שומר המסורת, לרבות היהודי המבקש לשנות מן המסורת: הציונות אפוא היא התשובה איך לעשות שלא ייתם יהודי כיהודי מתחת השמיים, ואיך הניצל מרוב הפורענות לא יימחה מרוב הטובה.

יסוד התנועה מזרחה, של אותו זרם דק שהפקיע עצמו לפני מאה שנה מן הזרם ההיסטורי האדיר שנהר מערבה – היה האף־על־פי־כן, הבעת הרצון להפיכה, הבעת הרצון להתקיים כיהודי, הבעת רצון מתוך הכרת חשיבות המשך הקיום היהודי כיהודי, מתוך הכרעה בין ברירות סבירות יותר, ומתוך נכונות, וזה בעיקר, מתוך נכונות ליטול עליו אחריות. אחריות להליכה כנגד הזרם.

יסוד התנועה הוא איפה האעפ“כ. כשהוא אעפ”כ מתרופף החוק הגדול שביסוד הנדידה הגדולה מערבה, ואילו כשמתרופף האעפ"כ – ‏מייד מתחזק הזרם הגורף הנוטל את יהודי רוסיה “הנושרים” ואת יהודי ישׁראל “היורדים”, וכאילו רק המתין להם בפינה לשעת חולשה זו כדי לגרפם הלאה במדרון.


בעקבות דברים בוועדת הקליטה של הכנסת אשר דנה ב“נושרים”, 1982