בין פורים לפסח היה הדבר ואנכי נוסעת במסלת הברזל…
על התחנה ר'. נכנסו לתוך הקרון שני אנשים וַיניחו את מלתחותיהם מתחת להספסלים וַישבו ממולי.
האחד היה כבן חמשים, בעל זקן קצר ומחודד, והשני – כבן שלשים בעל זקן מגולח.
כחצי שעה עברה, ושלשתנו שתקנו.
ואחרי כן פתח האחד ואמר להשני:
– מאין אתה, אדון נכבד, – אם תרשני לשאול?
– מעיר דונאקוב אנכי, ואדוני מאין?
– מעיר סרנאי אנכי, ואת עלמה! מאין את – ולהיכן פניך מועדות? פנה אלי הסרנאי.
– מעיר p. אנכי, ולעיר דורקעוויטשי אנכי נוסעת – עניתי.
– ובכן הלא עלינו עוד לנסוע יחד שעות מספר כי לעיר לבנאי אני נוסע – אמר הסרנאי.
– וגם אנכי אסע עד התחנה דורקעוויטש! – אמר הדונאקובי.
– טוב מאד – ענה הסרנאי. ומה בעירכם? הוסיף בפנותו אל השני.
– עירנו – ענה השני, היא עיר קטנה בכַמותה, אבל גדולה באיכותה. יש בה אנשים מהוגנים מאד, משכילים ותלמידי חכמים והעיקר ציונים נלהבים, מסורים הם אל הציוניות בכל לבבם; כבר יסדו בזה בית עקד ספרים גדול, בית אולפנא לילדי העניים ועוד מפעלים יקרים כאלה, אולם לפני שבוע ימים עשו עוד מפעל אחד גדול, כי במוצש"ק1 הכינו נשף חשק ובעד הכסף שהרויחו מהכרטיסים שכרו אחרי כך בית מרווח ושמה באו כל בני ציון ובנות ציון וַיגלגלו את המַצות וַיאפו בעצמם מַצות בעד העניים בחִנם וראש הועד מי שהוא הנכבד בבני עירנו עומד בעצמו אצל התנור הבוער ואגלי זיעה מתגלגלות ממצחו והוא עומד ואופה את מַצות העניים ועניי עירנו שמחים!
– ובעירך איך? שאל הדונאקובי – אחרי דומיה ממושכה.
– בעירנו? הום… גמגם הסרנאי, אך רב השִנוי… בין הציונים ומתנגדיהם…
– ומה? הוסיף הדונקובי.
– אך אינני חפץ לספר בגנותם של בני עירנו – אמר הסרנאי.
– סַפר! נא סַפר! הפציר בו הדונאקובי בקוצר רוח.
– חסידים הם בני עירנו – התחיל לספר, וכמובן מתנגדים להציוניות, ורב יש להם ואותו הרב עשה מסחר והרויח הרבה מאד, כי נסע בעצמו אל כל הערים הסמוכות, וַיעש יד אחד עם כל סוחרי הקמח וַירם את השער עד מאד ואת עורות העניים הוא פושט, ובמקום שעלה להם לפנים גם בשרא וגם כַּורא2 על חג הפסח לא יעלה להם עתה אפילו ירקא…
ועניי עירנו עצֵבים.
– התבין, אמר לו הדונקובי, מה גדולה פעולת הציוניות, ולוא היו בני עירך ציונים אז הלא עשו בודאי ג"כ3 כבני עירנו בנוגע למַצות העניים.
– כן, אמר הסרנאי, גדולה פעולת הציוניות…
* * *
מכונת הקיטור עמדה מלכת ונשמע הכרוז ‘תחנת דוראקאוויטשי’, אנכי מהרתי לצאת מהקרון.
בחוץ כבר היה לילה… ובאזני צלצלו דברי הסרנאי האחרונים.
המליץ, ג' בניסן תרס"ב (10.4.1902(