נשים קנאניות הן (מדרש רבה, לך לך מה"ה י')
בחדר קטן יושבת העלמה גלדברג ומשננת את לקחה.
ממולה יושבת רעותה לוין.
פניה של לוין עגולים ועיניה יפות.
וגלדברג היא בעלת פנים מכוסים בהרות־קיץ ועיניה טרוטות קצת.
לוין, שישבה עד כה ותִשתק, התחילה לדפֹק באצבעותיה על השלחן ותאמר:
– הניחי, גלדברג את השעור; נפטפט נא מעט.
– והשעור מה תהי עליו?
– לא כלום, תדעי את השעור, אחראית אני…
– כלום יש חדשות?
– כמעט שאין כל חדש.
– איפה היית היום?
– בגן העירוני.
– לבדך?…
– עם גרישא…
– איזה גרישא, זה שראשו מתולתל?
– לא, זה שעיניו יפות…
– זה שעיניו יפות. לא התודע אלי…
– הלא גם גרישא בעל הראש המתולתל לא התודע אליך מעולם!…
דממה.
– אתמול הזמינני ברוכוב ללכת אתו אל הקרקס; הוא קנה כרטיס בעדי – הוסיפה לעווין.
גלדברג לא ענתה כלום.
– גבר נאה הוא ברוכוב… אך… כמדומני, שגם אותו אינך יודעת… מה?
אנחה.
– ולמה את נאנחה, דאגנית?
– אינני נאנחה כלל.
– באמת מדוע לא תתודעי אל הבחורים הללו? בישנית את…!
– לאו משום הא…
– אלא?
– סתם…
– שכחתי – אמרה לעווין ותקם ממקומה – בערסון ימתין… הוא חפץ לטייל; שלום…!
– שלום – ענתה גלדברג ותלוה את רעותה במבט של קנאה…
* * *
בחדר השני יושבת אחותה הגדולה ממנה.
היא ישבה אצל השלחן ותשוחח עם חברתה זק.
על שלחן קטן, סמוך למזנון, המקושט במגבות, עמד מיחם רותח.
ועל השלחן הגדול – כוסות מלאות תה וטס זכוכית קטן מלא דבדבניות
מטוגנים.
– במה עסקת היום? פתחה גלדברג ותסדר את תלתלי שערותיה הצהובות.
– בחנות הייתי, גם אצל התופרת, ענתה זק.
דממה.
– חבל שלא ראית עדיין את שמלותי החדשות… התחילה זק.
–… שתי את התה, שמא יצטנן… – הפסיקה גלדברג.
– תודה, אך לו ראית כמה יפים השרוֻלים, שהתופרת אומרת לעשות… מלמעלה הם צרים ומלמטה רחבים כשקים…
– עהע!… עהע!… השתעלה גלדברג.
– התדעי – הוסיפה זק – גם את מגבעתי אני מתקנת… אני מקשטת אותה בשתי נוצות…
דממה.
– מדוע לא תקני אַת בגדי־חֹרף?
– למה לי? אנכי מסתפקת בבגדי שיש לי מן השנה שעברה.
– אבל, בוז, לא יפה, בנאמנות.
– אָח!
– טפשית, חסה אַת על ממונו של אביך?… שטותים!…
– לא משום זה…
– אך משום מה?
– סתם…
– סלחי, אני צריכה ללכת… אמרה זק… התופרת תחכה שם… שלום!…
– להתראות… ענתה גלדברג ומלבה התפרצה אנחה עמוקה.
* * *
ובחדר־המבשלות עומדת האחות הבכירה…
פניה של זו מקומטים מעט… לסתותיה נופלות ושערותיה כבר התחילו להלבין… היא קִפלה את וילון התנור ותפשילהו על הכרכוב: סִדרה על הכירה צרורות וקיסמין והתחילה להצית בהם אש.
אצלה עמדה שכנתה אסתר – אשה צעירה לימים.
– איפה היית, אסתר – שאלה גלדברג ותתקן את הצרורות על האח.
– באיטלז.
– הבשר קנית?
– כן.
– ולמה לך בערב, כלום אין לך פנאי בבֹקר?
– בודאי אין לי פנאי בבֹקר.
– במה את עוסקת בבקר?
– אני מבשלת את הארוחה. ‘הוא’ אוכל תמיד בשעה הראשונה…
– מי?
– בעלי…
– אַה…
– אף כי ‘הוא’ לא יאמר לי כלום אם אאחר מעט… אדרבא, הוא עוד כועס עלי בשעה שאני עוסקת יותר מדאי…
דממה.
– בלי מררה הוא', תודות לאל… – התחילה האשה הצעירה.
– אַח… יקח השד… עסק ביש יש כאן… הפסיקה גלדברג ותסדר את הצרורות על הכירה – האש איננה נאחזת… יקח השד!…
– קחי מעט נפט – אמרה השכנה – בכלל… מעולם לא ראיתי ‘אופִי’ כזה.
– אָה עכשיו, כמדומתני לא תכבה עוד האש… – אמרה גלדברג.
– כן, לא תכבה… אמרה השכנה וַתסתכל באש שהתחילה להבהב – אך, כמו שאני אומרת לך… כן… מה חפצתי לאמר לך?… הן, באמת, טוב מאד שהנך ‘בעלת הבית בפני עצמה’, בנאמנות…
– הבל, מה הנאה יש כאן?… שאלה גלדברג.
– בכלל…
– מה בכלל?…
– בכלל – אמרה האשה הצעירה – הן יש לך ‘רֵעַ’ ואינך מרגישה שום געגועים… אינך בודדה… הנך קונה, מבשלת, אני אינני מתחרטת על הקדושין שלי, חי נפשי…
דממה.
– אך למה זה אני עומדת? לא לחנם אומרים: ‘תשעה קבין שיחה נטלו נשים’. אני מפטפטת כאן, והוא…
– למה תמהרי?
– הוא‘… הוא בא בודאי… וכשהוא בא מ’שעוריו’ אוהב הוא שהנני בבית…
– הנה כי כן…!
– ליל טוב!… אמרה השכנה ותצא.
– ליל טוב – ענתה גלדברג…
האש התחילה ללחך את הצרורות והקיסמין – אחזה בהם וַתתלקח לשלהבת… לאורה נראו שערות גלדברג עוד יותר לבנות ובעיניה הזהירו שתי דמעות…
קאװנא
המליץ, י' בטבת תרס"ד (29.12.1903(