(תמונה)

… אז החלה החמה לשקוע.

וַתשלח את קרניה האחרונות אל חלון חדר החולה המסוכן, ותחדֹרנה מבעד לוילון המסורג, ונקודות, נקודות אור השתטחו על הקיר הסמוך למטת החולה..

ודממה היתה בחדר.

החולה שכב פרקדן וינשֹם בכבדות; השתעל ויגנח לפעמים תכופות.

ויש שהיה פוקח את עיניו קצת, מסתכל בחמה השוקעת… ומתבונן ברעיתו המקוננת…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הרגעים עוברים ועוברים.

ונקודות האור על הקיר פוחתות והולכות…

נשימתו של החולה הולכת הלך וכבד.

ופני האשה הצעירה יֶחֱוָרו מאד.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– הוא הולך!… קרא שכן קרוב, שנכנס החדרה.

מי?

– הוא… הרב… וגם ה’סופר'…

…ברגע ההוא החלו נקודות האור של קרני השמש לרעוד על הקיר, ואחדות מהן נעלמו…

והחולה התחיל משתעל, ופולט מגרונו טפות דם.

ותתחלחל האשה הצעירה וַתָשב לקונן, ודמעות גדולות ירדו מעיניה…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וַיבֹא הרב, וגם הסופר בא.

וַיכנסו גם העדים הביתה…

פני הרב היו לבנים מעט.

וחטמו של הסופר היה סומק קצת…

וַישב הרב סמוך למטת החולה, ויתאנח.

והסופר השתעל מעט…

…אז פקח החולה את עיניו.

– מה שלומך, ר' חיים, – שאלהו הרב.

החולה לא ענה דבר. הוא הסתכל בה… ברעיתו…

– כן… באמת – ענה הסופר – עוד תחיה, אהאָ! ואנחנו נשתה עוד ‘לחיים’, לא כלום…

וַיתבונן החולה עוד הפעם ברעיתו.

– ר' חיים – פתח הרב שנית, ובעיניו הטובות התנוצצו שתי דמעות – אל נא תתיאש, ר' חיים, קוה לה'! הוא ישלח לך בוודאי רפואה… מעשים בכל יום… תחיה אי"ה ותשא עוד הפעם את זוגתך… הלא אך לשעה הוא… סגולה, ותו לא…

– בודאי בודאי, הסכים הסופר ויחכך את ידיו זו בזו – מעשים בכל יום… אני בעצמי כתבתי גטין הרבה… והחולים שָבו אחרי כן לאיתנם, קמו ממטתם ועכשיו הנם בריאים… חזקים כאבנים ממש… ולא עוד, אלא שהם עתה גם אבות לבנים…סגולה… סגולה ותו לא…

עיני החולה הבריקו רגע, צל של תקוה נראה בהן…

פני האשה הצעירה גם כן התחילו להתאדם… זיק תקוה התלקח בלבה… ועל הקיר עמדו עוד נקודות אור אחדות…

השמש לא שקעה עדיין…

…

– הכי הכל מוכן? – שאל הרב את הסופר.

– הכל, רבּי, מוכן ומזומן – ענה הסופר ויתקן את המשקפים על גב החוטם.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

אשה צעירה! – אמר הרב בקול חלש – גשי הלום…

– עדים! אַיכם? – קרא הסופר.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הגוסס אָחז בידו את ה’גט'… נחרה נשמעה מלבו וידו התחילה רועדת… ותרעדנה ידי האשה, המוכנות לקבל את הגט, ודפיקות לבבה נשמעו… ונקודות האור שעל הקיר גם כן התחילו רועדות…

– הרי זה גִטֵך… – הקריא הרב…

– ה־רי זה ג־ט־ך – גמגם החולה…

… ומוּתרת אַתּ מעכשו לכל אדם… סִיים הרב.

– ומותרת… אַתּ…ל..כ..ל… אָ…ד… אמר החולה.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– אִשה צעירה! – אמר הסופר, – עכשיו אסור לך לדור בכפיפה אחת עם בעלך… גרושה אַתּ… עליך לצאת מזה…

…ויפקח החולה את עיניו, ויסתכל ברעיתו – בפעם האחרונה… הנה… היא יוצאת… והוא נפרד מעליה…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

חצי־חשך היה בחדר… על הקיר רעדו עוד שתי נקודות של אור…

עיני החולה היו פקוחות למחצה, ושתי דמעות הזהירו בהן…

…ופתאום… קול נחרה נוראה נשמעה…

הגוסס פקח את עיניו…וַיסגרן… לנצח…

הוא נפרד מן העולם…

…ועל הקיר נעלמו ברגע ההוא שתי נקודות האור האחרונות.

השמש שקעה… גם היא נפרדה…

ויהי חשך.

הצפירה, כ“ו בסיון תרס”ד (9.6.1904(