(רשימה)
כשנכנסה דינה התגרנית אל ביתה הקטן, או כמו שהיתה היא עצמה אומרת: אל ה’לול שלה', העמידה את הסל, המלא בצלים ושומים על הדרגש, חִככה קצת את ידיה זו בזו, נגשה אל התנור והתחילה מתחממת וזורקת מבטים אל התינוק בעל הפנים הורדיים המוטל בעריסה.
שלש ילדות קטנות, בעלות פניים חִורים, לסתות נופלות ושערות גזוזות – עמדו סמוך לעריסה וטפלו בפעוט.
– אמא, אני מישנת אותו – אמרה שר’לה הילדה הגדולה, ותוך כדי דבור התחילה מזמרת:
א־א־א־א־… ליולו, ליולו, ליולו־נ־קי…
– כדאי היה לעמוד היום בשוק – התחילה דינה מדברת, כשהיא פושטת את מעילה המעוך והמזוהם.
– המתיני שר’לה, כשאתחמם אתן לו את ה’אכילה'…
– לא היה כל ‘פדיון’? – שאל שמעון, שסיים אותו רגע לתפור את השרוול שבידו; הוא העמיד את מכונת־היד על סף החלון, השחיל במהירות חוט אל תוך הקופא של המחט, ענב את קצהו, ובקחתו בגד ישן ומעוך בידו, התחיל מהפכו, מסתכל וממשמש בו.
– ח… השלגים מרובים, הצִנה חזקה – דִבר –… ח… השד יודע היכן הוא הסדק כאן…
הוא הניח את הבגד על ברכיו, נתן את כף ידו על חזהו והתחיל משתעל:
– כהי, כהי, כהי…
לחייו של שמעון התנפחו, עיניו הטרוטות נעשו בולטות ומלאות דמעות מהשיעול. הוא לקח שוב את הבגד, התחיל ממשמש בו וממלמל:
– דע… דע, היכן הוא הסדק כאן… השד יודע את הקפוטה ואת בעליה… ‘צריכים להטליא’ – אומר הוא… לא כלום צריכים להטליא…
סוף סוף מצא שמעון את מקום הקרע. הוא הניח בזהירות את רגלו הבריאה על רגלו השניה העשויה מעץ, התכופף קצת והתחיל מטפל בתקון הקפוטה.
שעת בין השמשות היתה.
מִשִמשות החלון היחיד שבחדר חָדר אור רפה וחִור, שהלך ופחת מרגע לרגע.
שמים מעוננים וגגות מכוסים שלג צח נראו בעד החלון.
על קירות החדר הרטובים, המכוסים במקומות רבים בגלדי כפור, השתטחו צללים ארוכים ושחורים…
החשכה בחדר גדלה וגדלה.
דינה, שהוציאה בינתיים את התִנוק מתוך העריסה, ישבה בקצה המִטה. היא לחצה אליה בידה האחת את ילדה המכורבל בשמיכה קרועה וקטנה – ובשנית גפפה וסלסלה את שערותיו של דוד’ל הקטן, שישב סמוך לה על המִטה.
דוּמם עמדו שלש הילדות הקטנות בפנה האפלה והשתעשעו בבֻבות, העשויות מסחבות וסמרטוטים מלוכלכים.
שררה דממת־עצב, רק הצרצר השמיע בלי הפסק את צרצורו התכוף מן הלול.
כשהתבונן שמעון, שהחשכה הולכת וכובשת את חללו של החדר, סמך את ידו על הספסל, התחיל מתקרב את החלון, כשרגלו העשויה מעץ נגררת אחריו, ובזרקו מבט רציני אל דינה אמר:
– כמדומני, שכבר אפשר להדליק את המנורה.
– אתמול נתפקעה הזכוכית – אמרה דינה וַתוסיף לסלסל את שערותיו של דוד’ל.
שמעון הניח את הבגד מידו:
– שר’לה, אינך ‘פריצה’, יכולה את להביא זכוכית חדשה מן החנות, השמעת, שר’קה, בקפיצה אחת, לכי והביאי…
שר’לה התגרדה בראשה ותבט אל האם.
ראתה דינה, שבתה מבטת בה, ומהרה קמה ממקומה, כשהיא חובקת את התִנוק בזרעותיה, נגשה אל העריסה, הניחה אותו בזהירות ואמרה:
– בעצמי אלך, שר’לה תצטנן… עכשיו גדול הקור…
היא כסתה את התינוק בשמיכה, לקחה כר מעל המטה והניחתו על רגליו, ובהניעה קצת את העריסה, רכסה את כפתורי מעילה ותתעטף במטפחתה.
וכשראה שמעון, כי רוצה היא דינה לצאת מן הבית, חטף את המספרַים מעל קצה השלחן האחד, זרקם אל קצהו השני והתחיל צועק.
– לא יקח השד גם את שר’קה… לא כלום… תלך היא… לא־קשה.
שר’לה התעטפה בסמרטוט, לקחה את המטבע מיד האב הזועף ותצא.
נדהמה עמדה דינה על מקומה עטופה במטפחתה הגדולה. בקול נמוך שוחחו הילדות הקטנות והשתעשעו בבובותיהן. דומם ישב דוד’ל כשאגודלו תחוב בפיו.
שמעון השתעל רגעים אחדים. הוא תחב את ידו אל תוך כיס מכנסיו, הוציא מטבעות־נחושת אחדות, נתן את מבטו בדינה, והתחיל מדבר מתוך שעול:
– עשר אגורות נשאר… כה, כה… התלכי?…
דינה הרימה את ראשה; עיניה היו רטובות; פניה חָורו…
– כהי, כהי, כהי, התלכי?…
וארוחת הערב?
קולה של דינה רעד.
– ……
– הילדים רעבים… לו השתכרתי בשוק…
– רעבים, גרגרנים… רעבתנים, תמיד רעבים ורעבים, אכלו בולבוסין האא? אכלו… די…
רגעים אחדים שררה דממה, רק צרצורו של הצרצר נשמע.
– בולבוסין אכלו… די! שנה שמעון את דבריו ויך באגרופו על השלחן.
המספרים התחילו מקשקשים על השלחן.
באותו הרגע נכנסה שר’לה אל החדר כשהיא רועדת כולה מקור. פניה היו כחלחלים. בידיה היתה זכוכית קטנה חדשה, מכוסה אבק רב.
וכשיצאה דינה מן הבית התחילו הילדים בוכים וצועקים:
– א־מא…
– אמא, אנה את הו־ל־כ־ת?…
אמא, איני רוצה…
דוד’ל, הקטן שבכולם, התחיל מיבב ובוכה בקול; הוא בכה בקול דק, חלש; בכה כשהוא מתכוץ ומתכנס אל תוך פנתו האפלה.
_______________
המנורה הקטנה, הדולקת על השלחן, הפיצה אור רפה, שהשתטח על התקרה הנמוכה וכסה את חצאי הכתלים הרטובים. רוח חזקה נשבה בחוץ; מרגע לרגע התגבר הקור בתוך הבית.
כפופה ישבה שר’לה על קצה המטה; היא הניעה ברגליה את עריסת התנוק הישן ותסקור בצלו של האב, המשתטח על הקיר. הצל התנועע ורעד כלו; משעה שהתכופף האב והתחיל משתעל, התחיל גם הצל מתכופף ומפרפר, דומה היה, שגם הוא משתעל, וכשהזדקף האב – הזדקף גם הצל אתו. ראתה שר’לה על הקיר גם יד גדולה שחורה של צל, המתנועעת במהירות, מתרוממת ויורדת…
ושר’לה סקרה וסקרה.1
הילדות הקטנות התלחשו בדממה והביטו לעתים תכופות על האב, שהיה זורק מבטים זועפים אל עבר הילדים.
נשתתק גם דוד"ל הקטן והשתקע במחשבות.
… מתירא הוא דוד’ל מפני אבא. רגזן גדול הוא אבא שלו, הוא זועף, כועס, מקלל וגם מכה. מקלל הוא גם את האם, אלא שהיא שותקת, שותקת היא האם גם בשעה שאבא צועק ומקלל, גם בשעה שהוא מחרף ומגדף וגם בשעה שהוא מכה… יש שהוא רואה דמעות גדולות נושרות מעיניה של אמא; נופלות הן לפעמים הדמעות על לחייו, על מצחו כמה רותחות הן דמעותיה של האם… אוהב הוא דוד’ל את אמא שלו, טובה היא האם, היא איננה מכה אותו גם לאבא אינה נותנת להכותו; זוכר הוא שפעם אחת בקש אבא להכותו, קמה אמא ועמדה בינו ובין אבא, והכה זה אותה… את האם הכה… ובלילה מה טוב לו! בלילות החרף הארוכים, השחורים והקרים שוכב הוא בחיקה של אמא החם והיא – האם מגפפת, מחבקת ומנשקת. עד שנולד התינוק היה הוא ישן בתוך העריסה, קצרה היתה העריסה וצריך היה להתכוץ, אבל עכשיו, בשבעת השבועות האחרונים ישן הוא עם אמא… שר’לה ישנה על הקרקע, כבר גדולה היא שר’לה ולא קר לה… וחנ’קה ובליומ’קע ישנות על הדרגש, עם אבא ישנות הן, לא טוב לישון עם אבא. את אבא אינו אוהב, רק חס הוא עליו, ביחוד כשאבא מתפשט בלילה, מניח הוא אז את רגלו – רגל העץ על הקרקע… אמא אומרת, שגם לאבא היו שתי רגלים, אלא שחלה את רגלו האחת ועשו לו נתוח…
…מגע יד קרה העיר את דוד’ל ממחשבותיו. שר’לה שחדלה להניע את העריסה פנתה אליו:
– כלום לא קר לך, דוד"ל?
– לא, מתי תשוב האם? – דוד’ל שפשף את עיניו בכפות ידיו הקטנות.
שתק, דוד’ל!
– א־מ־א! – דוד’ל התחיל מתגרד.
– ט־ס־ס…
שמעון לקח את המכונה והתחיל תופר.
שתי הילדות הקטנות העמידו את בובותיהן סמוך לקיר ותאיימנה עליהן, שתעמודנה במנוחה.
– איזו מהן תהיה ‘אמא’? – שאלה חנ’קה בלחש.
– זו, היותר גדולה – ענתה בליומ“קע ג”כ2 בלחש – ידיה של זו יותר גדולות, היא תהיה אבא ותכה אותה את אמא.
– – –
והמכונה מקשקשת ומקשקשת – – –
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
– משום מה הנך עצוב, דוד’ל – שאלה שר’לה בקול נמוך.
– לא כלום.
– זוכרתני שגם אנכי הייתי קטנה… – התחילה שר’לה.
– קטנה כמוני?
– כמוך, דוד’ל, וגם אז הלכה אמא מן הבית, וזוכרת אני, שבבית היה חושך, אפלה… והדלת היתה פתוחה…
– פתוחה? – עיניו של דוד’ל התחיל מתרחבות, דמעות של פחד טפטפו מהן.
– פתוחה היתה הדלת – הוסיפה שר’לה לספר כשהיא מתקרבת אל דוד’ל – הדלת היתה פתוחה ונכנסה נבחנית כלבת שכננו. היא נגשה אלי, בלאט נגשה אלי והתחילה מלקקת את כף ידי, אנכי נבהלתי והתחלתי צועקת, א, מה צעקתי אז, עודני זוכרת…
עיניו של דוד’ל התרחבו והתרחבו, פיו היה פעור, הוא רעד כולו.
– נו, ואחר כך מה עשתה? – שאל דוד’ל בקול ספוג דמעות.
– לא כלום, היא לקקה ולקקה את כף ידי.
– אני מפחד…
– שוטה, עכשו אין להתירא, כשהדלת סגורה אין כלבים יכולים להכנס…
_______________
כשראתה שר’לה ששתי הילדות התחילו מנמנמות, העירה אותן והתחילה מצעת להן משכב על הדרגש.
הילדות התחילו מתגרדות, מתחככות ורועדות מקור.
– אמא לא באה עדיין? – שאלו שתיהן בקול צרוד משֵנה.
דוד’ל התחיל גם הוא רועד ומזדעזע מקור.
– ב־ר־ר־ר – שר’לה, גם אני רוצה לישון…
ושמעון העמיד את המכונה באמצע השלחן והתחיל מחכך גם הוא את ידיו הקרות.
– לדוד’ל… ע… ע… לדוד’ל צריכים להציע היום על הקרקע…
– על הקרקע…?
–לדוד’ל על הקרקע?…
שתי הילדות הקטנות, שהתכסו באותו רגע בקפוטתו של אבא הוציאו גם הן את ראשיהן הקטנים, וכשהן ממצמצות בעיניהן, שאלו בתמיהה:
– על הקרקע…?
דוד’ל רועד ומזדעזע כולו:
– ב־ר־ר־ר…
וזוגות עינים קטנות ממצמצות ומביטות אל האב בתמהון… פני שמעון האדימו.
– מ־צ… הלא מצוה אני! – קרא וישלח את ידו לקחת את הספרים מעל השלחן…
_______________
כשניעור דוד’ל מנמנומו היה כבר חושך בבית. רוצה היה לחבק את גופה של אמא, אלא שנזכר תיכף בדבר, שהוא שוכב לבדו על הקרקע. הוא התכסה היטב והתכנס כולו אל תחת השמיכה, גוו הקטן התחיל מזיע, והוא רעד והזדעזע כלו.
החשכה בבית היתה גדולה ונוראה; התחיל דוד’ל מתהפך מצד אל צד.
‘פעם ישבתי לבדי בבית ונכנסה נבחנית כלבת שכננו’ – מצלצלים דברי שר’לה באזניו ונדמה לו, שהוא רואה עכשיו אותה הכלבה, כשהיא מתמתחת באמצע החדר; גדולה היא הכלבה, גדולה ואיומה, ועיניה בוערות מתנוצצות.
רוצה היה דוד’ל לקרוא' אמא', אלא שנזכר באבא והתאפק.
והכלבה באמצע החדר הולכת וגדולה, הנה פערה גם את פיה, נראתה לשון ארוכה, אדומה…
– א־מ־א – התחיל דוד’ל קורא וקולו לא נשמע.
– אמא… אוי… אמא…
האם שותקת, החשכה מתגדלת והכלבה…
– א־מ־א, א־נ־י מ־תי־רא…
שמע דוד’ל אנחה כבדה ממושכה – זוהי אנחת האם.
– אמא, אמא, הה, אמא, א־ני מת־י־ר־א…
חנ’קה התהפכה על הדרגש. נשמע קולו של האב, הוא ירד מעל המטה…
מֹחו של דוד’ל התחיל מתבלבל, כמדומה לו שלא האב זוחל על הרצפה, כי אם הכלבה, הכלבה זוחלת ומתקרבת והוא רואה גם את לשונה – מְאַמץ הוא את כחותיו וקורא:
– א־מ־א, מת־י־ר־א א־נ־י.
ופתאום… האב התחיל רומס אותו ברגלו האחת ומכה בשתי ידיו…
האם התחילה נאנחת, ירדה מעל המטה כשהיא רועדת:
– שמעון, שמעון… אהה, שמעון…
חנ’קעלע צורחת ומזדעזעת; שר’לה קמה ממשכבה, היא בוכה ומקוננת:
– אוי, אוי, רבונו של עולם…
והתִנוק בתוך העריסה התחיל מפרפר וצועק.
גם הצרצר השמיע את צרצורו התכוף מן הלול.
גניחות, אנחות, צריחות, בכיות – והכל בתוך החשכה…
הזמן, כ' בשבט תרס"ו (15.2.1906)