שרה־בתיה הרי היא זקנה כחושה, בעלת קומה וקלת רגלים. משני טורי שניה אין לה אף זכר בתוך פיה. ריסי עיניה גם הם נשרו כבר מזֹקן, אולם בין קמטי לסתותיה מחלחלת עדין האדמומית:

– ברכני נא בברכת מזל טוב, ברוכ’ל שלנו התחיל מניח תפילין היום.

ושני הציצים האדומים שעל גבי שביסה השחור מזדעזעים עכשו על מצחה ומזדקפים כלפי מעלה כשתי קרנים.

– ברוכ’ל בנו של מי? – מתקשה בר שיחתה:

בין נכדיה יש לה כמה וכמה ברוכ’ל, על כן הלא היה שֵם חותנה, עליו השלום, ר' ברוך.

– בנה של חנה… מסמטת האטליז – מסבירה היא מתוך פנים צוחקות ומכַונת את פסיעתה כלפי קְצֵה השפֵלה. מרחוק מחייך לה ביתה הקטן, ירוק תריסים, כפוף ומופלג בזִקנה כמותה – בתוכו ממתין לה עכשו בעלה הישיש, סגי הנהור, יושב לפני גמרתו הפתוחה, מעין בה בעינים קמות ולומד על פה:

– הו־ו־ו־ו, הו־ו־ו־מ־מ־מ…

על פניו מופיע פתאם צחוק קל, הוא מרגיש בפסיעות, מכירן ופוסק מגירסתו:

– שרה בתיה?

– הריני, שמואל דוב.

מידיה, ממקטרנה, מִסודרה ומסנורה הרחב נודף עכשו ריח מיוחד, ריח של נכדים, הזקן מרגיש בו, בריח זה, סופגו אל קרבו להנאתו ושואל:

– אצל מי מהם היית?

– אל תשלֹט בהם עינא בישא – עורכת היא את השלחן – נטפלים לי ומושכים מי בשרוול ומי בסנור: סבתא, תני סוכריות, סבתא, תני אגוזים, סבתא – דא וסבתא – הא… וזלמן שלנו – כבר צצו בפיו שתי שִנים – מסימת היא בהעמדת האלפס על השלחן.

הזקן מנגב את ידיו, מברך ברכת ‘המוציא’ בקול רם ויושב על מקומו:

– עד מאה ועשרים שנה – מצהיבות פניו – ואת הלחם, שרה בתיה, צריך, לפי דעתי, לשרות במרק, קשה ללעסו…

את הארוחה אוכלים במתינות, שניהם – מפנכה אחת. היא פותתת את הלחם וזורקת אותו אל המרק, הוא מוציא כפעם בפעם את מטפחתו האדומה ומוחה את הזעה מעל מצחו:

– כאילו שדובשניות חמות היו נותנות כאן את ריחן – מתרחבות אצלו הנחירים – חייך, שרה בתיה…

שרה בתיה תוחבת ברגע זה את מזלגה לתוך חתיכת בשר רך, מסלקתה לצדו של הזקן ומתרעמת:

– הרי… ואני חפצתי להפתיעך בממתקים לקנוח סעודה…

ואחר כך:

– ומי שִגֵר לך פרפראות אלו – מצא!

– חנה – משער הזקן – ודאי שטגנה זה לכבוד ה’בר־מצוה'.

שרה בתיה שותקת.

– אם כן – הָדיל: שיורים מ’התנאים'.

הזקנה מחייכת, הוא מרגיש זה על פי הלעיסה שנפסקה אצלה באמצע, והוא מרים קצת את ראשו, מביט אליה בעיניו הקמות וצוחק גם הוא:

– זהו בנימין שלנו… שם ממתינים עכשו לברוכ’ל קטן…

ואחר ברכת המזון הוא נוטל את קערורית הדובשניות, מעמידה מתוך גשוש על הקומודה¹, ובולע את רוקו:

– יהא זה ‘בשבילם’, כשיבואו.

בבית שוררת קרירה² של אחר הצהרים. החלונות פתוחים לרוָחה, מחופו של הנהר זולפים ריחות של פרחים וסוּף, נשמעת געיתן המרוסקה של פרות העדר: על הקיר מתקתק השעון הגדול ומונה אחד לאחד את רגעי שעותיו: אחת־שתים, אחת־שתים – בעוד כמה וכמה רגעים יפליט מִקִרבו שתי יונים לבנות, שתרפרפנה רגע באויר, תפגשנה ותתרפקנה זו על זו באהבה רבה, והוא, ‘הזקן’, יצלצל כנגדן בקולו הצרוד והעב: בָּם־בָּם, בָּם־בָּם – ארבע שעות…

עכשו צונח הישיש על הספה הרכה, יושב ישיבה שיש בה סמיכה ומתכונן לנמנם:

– ולפלות מעט את שערותי, שרה בתיה?

וכילד קטן מפקיר הוא את ראשו בין שתי ידיה של הזקנה־האם ועוצם את עיניו.

דממה. בקצה החדר עומדות שתי המטות הגדולות מוצעות ועטופות לבנים, ככַלות ביום חופתן. המפות הגדולות שעל גבי השלחן והקומודה לבנות ומבהיקות אף הן, על המדף מבריקה שורת המנורות המצוחצחות, ולמעלה מהן, על הקיר, מסודרת קבוצה גדולה של תמונות: הבן הבכור, חבוש צילִנדר ועניבה לבנה מתחת לזקנו – ביום האירוסין שלו. חנה מסמטת האטליז בימי הבחרות שלה – שתי צמות גדולות יורדות מעל קדקדה וגופה דק ועָדִין עדיין. הזקן, שמואל דוב גופו, עטוף בטליתו ומעוטר בתפיליו יושב והוגה בספר. אחד הנכדים מהכרָך, גמנזיסט מהמחלקה החמשית, בראש גלוי וילקוט של ספרים על שכמו. ועל כֻלן – תמונת־משפחה גדולה. שמואל דוב ושרה בתיה עומדים זה אצל זו. היא – שני ציצי שביסה זקופים אצלה למעלה, הוא – בראשו חבושה הירמולקה וימינו אוחזת בסנור הזקנה. ומסביב להם – כמִתוֹך גזע של אילן רברב (על פי הוראתה של שרה בתיה) – משתרגים ומסתבכים בנים ובנות, חתנים וכלות, בני ובנות בנים – שִשִים ושתים נפש. ככרובים קטנים, מחוסרי הכנפים מבהירים בראש כלם שלשה פעוטים ערומים, שמֵני־הגוף ומתולתלי הראש – שִלֵשִים. שנים מהם הביאו לכאן הנכדים מהכרך לפני חֹדש ימים, כשבאו להצטלם. עכשו ודאי שנתוספו להם שתים־שלש שִנַים בתוך הפּיוֹת והם יודעים כבר לקרא אבא ואמא…

– ישראל שלנו נסע אל הכרָך – מודיעה הזקנה אגב גרוד בתוך שערות ראשו של הזקן – ודאי שיבקר שם את הנכדים.

הזקן מתמתח על הספה, מזקיף את פניו כנגד אשתו ואומר:

– ואני – הנה מה שהרהרתי עכשו, שרה בתיה: אני הרהרתי, שאלמלי³ נזדרז סנדר שלנו והכניס את בתו הבכירה לחופה – היינו זוכים שנינו לשִלֵש רביעי, חי, חי… מה?…

מעט מעט מתכנסים ובאים הנכדים. הקטנים נכנסים החדרה בקולי־קולות, אצים־רצים אל ראש השלחן, נתקלים אלו באלו וצוחקים בקול. נכנסת גם אחת מהכלות הצעירות, על שפתיה מרפרף חיוך של אם ובין זרועותיה – תִנוק מזורז:

– כלום היה כאן משה’לי שלה?

והזקן פושט את שתי ידיו, ממשמש ובודק כל אחד מהם בראשי אצבעות ומנחש:

– זהו ליבלי… כאן שפרה’לי ופה… תני להם את הדובשניות, תני להם, שרה בתיה…

ואחד, אחד מעלֶה הוא אותם אל הספה, טופלם אל לבו ומדגדגם בזקנו, מרכיב אחדים מהם על שכמו, מכריז ואומר:

– מי מבקש לִקח שנים־שלשה משה’לי בזוז…

הזקנה פורשת עם כלתה לקרן זוית, מסיחה אתה בעניני המשפחה, בנכדים:

– הלואי שאהיה כפרתם – מזינה היא את עיניה בחבורה היושבת על הספה, הביטי, הביטי אל הפעוט שלך…

והפעוט טרוד עכשו כֻלו בזקנו של הישיש, הוא נועץ את אצבעותיו העגולות אל בין השערות, מגרד בהן ומסבכן, ממעכן ותולשן בחזקה, בחזקה. הזקן אינו מוחה. בעינים סגורות ובאדמומית קלה בלחיו – הוא מלטף את רגליו היחפות של התִנוק, ממשמש בצוארו, בחזהו, מעסה באצבעותיו את הבשר העדִין ומגישו אל פיו:

– שרה בתיה, שרה בתיה – קורא הוא – בֹאי לרגע, בבקשה, הריחי נא את בשרו… אַ? שמא אין זה ריח של גן־עדן?…

ובה בשעה ששתי הנשים מתקרבות אל הספה, פוקח התנוק שתי עינים כחולות וגדולות. מגביה את ראשו ומתחטא לפני אמו:

– דזי־דזי־דזי־דזי – בקול, בקול. והקטנים עם הגדולים, מכונסים בשטח קטן אחד, תולים את עיניהם בפניו של הפעוט, מקשיבים מתוך תמיה אל שפתו המוזרה וכל חללו של החדר מתמלא צחוק.

מרחוק, מתוך הרחוב מגיע קול ילדים צלול ודק, קול תִנוקות של בית רבן שיצאו מחדרם.

מתוך כתות שונות ומבין קבוצות שונות מתבדלים עכשו ויוצאים ילדים בני חמש־שש, מצטרפים כֻלם לכנופיה גדולה אחת, אוחזים ילד ביד חברו ומכַונים את פניהם אל הבית הנמוך, ירוק־התריסים, שבקצה השפֵלה:

מחֹא נמחא נא כפַים

לסבתא אגוזים – מלא חפנים

נאוץ־נרוץ, אחת, שתים…

בתוך המערב מקשיבה להם השמש בחיוך קל ושולחת שתים־שלש קרנים להזהיב את ראשיהם, ובפתחו של הבית הקטן מתנפנף הסנור המנֻמר ורחב השולים ומתבדר ברוח כדגל גדול…

_______________

כעבור שעה משתוררת בתוך הבית השתיקה. על הרצפה מתגוללים צעצועים שונים, קליפות אגוזים, אבנים קטנות, חול. בקרן זוית עומד הזקן ומתפלל תפלת מנחה בכונה ובלחש. על החלון עובר העדר, החוזר מן השדה. נשים מדברות בקול ומתוך הפרוזדור מגיע קול פסיעותיה של שרה בתיה. בפנים מאירות וברטבון קל על בָּבות עיניה – היא נגשת ישר אל בעלה, מנענעת כנגדו בשני הציצים האדומים שעל גבי שביסה ומבשרת:

– הריני מברכת אותך בברכת מזל טוב, שמואל דוב…

הזקן הופך אליה את פניו ומבלי להפסיק את תפלתו הוא שואל בלשון הקדש:

– בן זכר?

והזקנה מסלקת מעליה במתינות את סודרה, את מקטרנה, גוחנת ומתחילה מסדרת את כלי הבית ועל פניה מתפשט צחוק רחב:

– והלא יפה עשו שטִגנו היום את הדבשניות…

* * *

ובלילה, כשתריסי החלונות מוגפים והמנורה הקטנה דולקת בחשאי בזויתה, מציצים מתחת לשמיכות החמות שבתוך המטות שני ראשים קטנים: של הזקן – חבוש ירמולקה שחורה ומעוכה; של הזקנה – בשביס לבן, מחוּסר הציצים. מן החוץ מגיע קול קשקוש מקושו של השוער, הרחק, הרחק על גבי ההר קורא איזה תרנגֹל, והזקנה מתהפכת תחת שמיכתה:

– שמואל?

– נוּ?

– האינך ישן?

– ואת?

– ואני – הנה על מה שחשבתי עכשו, שמואל דוב: אני חשבתי, שבחול המועד סֻכות אי"ה, כשיבֹאו הנכדים מהכרך, נצטלם שוב…

– ועכשו כבר ששים ושלש נפש – מתנער שמואל דוב – עם זה הקטן שנולד.

והזקנה מזקיפה את ידה המקומטת, מתקנת בזהירות את שמיכתו של הזקן ואומרת:

– לכאורה רק ששים ושלש, אלא – אצל בת הזקונים שלנו תהיינה ‘חדשות’ בקרוב.

ושניהם צוחקים בחשאי.

על הקיר מתעורר השעון ומצלצל: אחת, שתים ושלש – במתינות ובקול רם – כנגדו מרפרפות עכשו שתי יוניו הלבנות, מתרפקות זו על זו ומתעלסות באהבים.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

הפועל הצעיר, כ“ח באייר תרע”א (26.5.1911)