(ציור)
בלילות האפלים והמשועממים, בעת שדממה עמוקה היתה משתררת בתוך ביתו הנמוך של גרשון הקברן, כלומר: בתוך ההקדש הרעוע, בשעה ששלהבתו של נר החֵלב הדק התחוב במנורה ישנה וחלודה היתה כבה אחרי התהבהבות וגסיסה ארֻכה, וחשכה אִלמת וכבדה היתה גוחנת, חודרת ומתפרצת אל תוך ה’הקדש' דרך סדקי הכתלים הכפופים הולכת וכובשת את כל חללו של החדר הצר – היה עקיב’קה הנכה יושב על הקרקע הלח, מסיר את הקפוטה הקרועה והמעוכה מעל רגליו, וזורק מבט חודר אל תוך החשכה כשהוא אומר בקול נמוך: כמדומני שהם מנמנמים, ותוך כדי דבור היה מתחיל מפַתח ומסיר את הסמרטוטים המלוכלכים מעל רגליו הצבות והמכֻסות בפצעים קשים כשהוא גונח; – אוה־פ־פ… אֶח אֶח, אֶח… כמה גדול הכאב… אַי אַי! ומכיון שהסיר שנים־שלשה סמרטוטים והתחיל מרגיש בריח הרע הנודף מן הרגלים, היה מתחלחל וסוקר שוב אל תוך החשכה, שעה קלה היה מבטו תועה בתוך האפלה, ואחר היה גוחן, זוחל על הקרקע, מתקרב אל שכניו הקבצנים, מקשיב ומקשיב, ורק בשמעו את קול נחרתם של הישנים היה נרגע, חוזר שוב אל זויתו, מסיר את כל הסחבות והחִתולים מעל רגליו ובזהירות יתרה, כשידיו מרחפות – נוגעות ואינן נוגעות בפצעים, היה מתחיל מלטפם, מגפפם ממשמש בם וגונח דומם: – או, ה־פ־פ־… אֶח, אֶח… אוה־פ… אַ־ה־ה…
וכשנגעו אצבעותיו בפצע שעל רגלו הימנית, היה מזדעזע מתוך יסורים ומסנן דרך שיניו: אַי־אַי, רבונו של עולם! מ־נו… יסורים…
לאחר שמשמש היטב בפצעים, חבש ועטף את רגלו בחִתולים וסמרטוטים והתחיל מהרהר! סכום של חמשים רובלים ודאי שיספיק על הוצאת הרפורציה1…
וכשנצנצה מחשבה זו במחו נתן תיכף את ידו אל תוך כיסונו הוציא את חריטו המעוך, התיר מעליו במהירות את העניבה, ובתחבו אל תוכו שתי אצבעות הוציא מטבע ומשמש בה, כשהוא נותן את זרתו וקמצו2 על עברה האחד, ואת אגודלו על הצד השני שבה ומלמל; – ר־ו־ב־ל… כאן על הצד האחד יש נשר… וכאן הצורה… צורת הקיסר, הנה גם המצח… החֹטם… הזקנקן…
כשמשמש שעה קלה במטבע זו היה מניחה על ברכיו, מוציא מטבעות אחרות וסופרן:
רובל, שני רובלים, חצי הרובל. שתי מטבעות בנות עשרים!… ש־לשה זה־ובים, וכאן היה הקול רועד ונפסק, היד התחילה רועדת והוא כֻּלו הזדעזע… ממשמש היה בשלש המטבעות הללו בכל עשר אצבעותיו הדקות והרועדות, הלב היה מתכוץ בקרבו מכאב. ממצמץ היה בעיניו שעה קלה וסוגרן כשהוא משתקע כֻּלו בזכרונות.
את אמא שלו זכר עקיב’קה בתור כפרית חולנית עניה, ואת אביו לא ידע כלל. אחרי מחלה ממֻשכה מתה האם ועקיב’קה עם אחיו שמואל’קה נשארו בודדים עזובים… כשהובילו את גופת המתה אל בית הקברות, הלכו שני היתומים אחרי העגלה עד שבאו אל תוך העיר…
אז נעשה שמואל’קה לאופה בבית המאפה, והוא עקיב’קה התחיל עובד אצל נתן הסמרטֻטר…
עבודה המפרכת את הגוף היה עקיב’קה עובד אצלו. בכל ימות השבוע היה נוסע מכפר לכפר ומטפל בקנין הסחבות. בקולי קולות היה נכנס אל כל כפר, כשהוא מחזיק במושכות הסוסה הצנומה, מאיים עליה, ומזרזה בשריקותיו ‘ניו־ניו’.
פוסע היה פסיעה דקה, צווח ככרוכיא ומכריז.
הוי, נשים, עלמות! למי סמרטוטים! ס־מ־ר־ט־ו־ט־י־ם.
פעמים שהקור החזק היה חודר דרך בגדיו הקרועים ולוחץ את הלב כבצבת, בשעות אלו לא היתה לשונו מתהפכת בתוך פיו, פניו נעשו כחלחלים, חטמו סומק ושופע מיץ, רוצה היה לנגב את החֹטם, אלא שהיו הידים קפואות; חפץ היה לחכך את הידים זו בזו ולחממן, אלא שהסוסה היתה מפסיקה את הלוכה, מאמץ היה את כוחותיו, גוער בסוסה ומזרזה: ‘ניו־ניו’ – קורא ומכריז מתוך הזדעזעות אבריו: ס־מ־ר־ט־ו־ט־י־ם.
ורק בשעה ששקעה לו שמש של חרף, היה נכנס אל ביתו של איזה אכר, נוטל פת קיבר ולועס, כשהוא מתחמם סמוך לתנור ומסיח עם בני הבית. עקיב’קה זה שהיה שתקן בעיר נעשה לפטפטן בבֹאו לכפר, חביבה היתה עליו חברת בני־הכפר, משום שהוא גופא כפרי היה בילדותו, וכשהיו בני כפר מזדמנים לו בזמן ששעתו פנויה, היה יושב שעה ארֻכה ומספר עמם בעניני כפר, כשהוא נהנה הנאה משונה בשעה שהללו מכנים אותו בשם: ‘קיבקה’. אחרי שיחה ארֻכה היה מסתלק לזוית, שוכב בין קני קש וגבבה דרוסים ומעוכים שעל הקרקע הלח והמרופש, ויָשן שנת ארעי, עם קריאת התרנגֹל הראשונה היה מקיץ ומסדר את סמרטוטיו בתוך העגלה ויוצא לדרכו.
בערב שבת עם חשכה, היה עקיב’קה חוזר על העיר כשהוא עיף ויגע, ואז היה מתראה את שמואל’קה אחיו.
שמחה גדולה היה עקיב’קה שמח בערבי השבתות, כשהיה מזדמן עם אחיו, מחבק היה את שמואל’קה ומנשקו כשהוא מספר לו את כל ההרפתקאות דעדו3 עליו בשבוע זה, ומציע לפניו הרבה־הרבה שאלות, אלא שדוחה היה שמואל’קה את שאלותיו בקש וסוקר בו סקירה ארֻכה. יש שבערבי החרף הקרים היו שניהם נכנסים אל חדר האופים, יושבים על איזה משארת4 הפוכה ומתלחשים בדממה. בערבים כאלה היה עקיב’קה מגחך מתוך רוב הנאה, פניו נעשו מתולעים5 והוא היה שרוי כֻּלו בתוך עצלות מתוקה־מתוקה.
– כמה חם כאן, ‘מְחַיֶה’ בנאמנות – היה עקיב’קה אומר, אלא ששמואל’קה היה כל כך מתעקם עד שלסתותיו ומצחו התחילו מתקמטים, נועץ היה באחיו מבט מוזר ומלמל: פ־שש… ‘מחיה־שמחיה’, לואי שהיה בית המאפה נשרף, וחסל.
ועקיב’קה היה גוער בו:
– שמואל’קה מה אתה סח, מה – הא?
מתאנח היה שמואל’קה מתקרב אל אחיו כשהוא זוקף בו את עיניו העצובות הגדולות ומתחיל מדבר בתחלה בקול קטוע, ואחר־מתוך התלהבות:
אֶח – אֶח, קיבה’לי, אינך יודע, קיב’ניו, כך… אינך יודע עבודה זו מה היא… מילתא זוטרתא… עבודת פרך… ביום ובלילה, בלילה וביום הנך עומד ולש. עג עֻגות. עושה לחמניות, מגלגל כעכים, מסיק את התנור, מסדר את מיני המאפה ומסלקם… ביחוד קשה בלילות… אָ קיבה’לי, בלילות בשעה שהכל ישנים ואתה ער, בשעה שדממה שוררת בכל, ושומע אתה רק את נחרת הישנים מן החדר השני, ורואה אתה מסביבך רק שקים של קמח, עריבות, משארות, קליפות של ביצים, מרדות ומגרפות, חרש־חרש מתהלך אתה בתוך החדר, נוטל את המגרפה, מפזר ומתקן את הגחלים הבוערות והעמומות המתגוללות על קרקעִת התנור, משליך אתה עוד עצים ועוד קִסמים אל תוך התנור, והלהבה אוחזת בהם מלחכת ומלחכת… נגש אתה אל הטבלא, מתכֹפף ומתחיל מגלגל ועג עֻגות, ועושה לחמניות, צלך השחור משתטח על הקיר והוא מתנועע… בכבדות אתה מתנשם, ואל אפך עולה ריח הבצק החמֻץ, חודר הוא זה דרך הנחירים, מבצבץ, עולה ובא אל תוך ראשך, ממלא את לבך, את גופך… ודומה לך שבתוך מֹחך מונח הוא הבצק. וכי את לבך הוא ממלא, ומחטמך הוא יוצא… ב־ר־ר־ר… ואת כל מה שיש לך היית נותן בשעות אלו בעד נמנום כל שהוא, בעד רגע אחד של מרגֹע, על אגרופך היית מניח את ראשך הכבד וישן, אל תוך הלול היית מתרצה להכנס, לדור בכפיפה אחת עם העכברים ורק לנמנם; את גופך היית מקפל ומתכנס אל תוך קליפה של ביצה – על מנת להרדם, וכשהנך זורק מבט לשם… אל תוך הזוית ורואה הנך את כָּרך המונח באלכסון על הדרגש ודומה לך שכַּר זה מודיע לך מתוך רמיזה שהוא ממתין לך בלילה זה… מבלי משים הנך מתקרב אליו וממשמש בו, והוא כל כך רך, כל כך חם… הוא מושך־מושך אותך… ותאוה מתעוררת בלבך לשכב ויהי מה, אלא שנזכר אתה תיכף בבצק, בתנור הבוער, ומוכרח הנך לשוב אל הטבלא, ללוש ולגלגל…
ויש שבערב מתחילה השֵנה תוקפתך, יוצא אתה אל החצר כדי להתבדר קצת, כשִכור אתה עומד סמוך לשער כשאינך חש את הקרקע שמתחת לרגליך, עומד אתה כשפניך, בגדיך, שערות ראשך וגם נעליך שעל רגליך, מלוכלכים בבצק ומכוסים באבק קמח, ומסתכל אתה במאות האנשים המגוהצים המטַילים ארֻכות וקצרות, ורואה אתה את פניהם השרוים בשמחה, את עיניהם הצוחקות, את שפתותיהם המגחכות, ושלא מדעת הנך מתחיל מהרהר שטַילנים אלו ודאי שאינם ערים בלילות כמוך, ודאי שהם ישנים שנה מתוקה־מתוקה. וכשהנך סוקר בפיותיהם, אתה רואה שפתים חכליליות ושִנַים חזקות, לבנות וחדות, ומבלי משים הנך חושב: אלו, ודאי שאכלו לחמניות הרבה־הרבה, וחורק אתה את שניך בשעה זו. כועס ומטיח כלפי כֻּלם:
– הלואי שתחטֹף הכולירה את כל הפיות הללו – וחסל!
עיניו של שמואל’קה היו מתרחבות בדברו דברים אלו, ואֹדם קליל היה מכסה את לחייו הצנומות־חִורות, משתדל היה עקיב’קה להרגיעו, מחבקו ומגפפו כשהוא משדלו בדברי נחומין: לא קשה שמואל’קה, עכשו הנך ער בלילות, אלא שתגיע השעה שאתה בעצמך תהיה ל’בעל־הבית', אז תישן בלילות…
ושמואל’קה היה מפסיקו ואומר:
שעה כזו לא תגיע… מי יודע מה שיקרה עד העת ההיא… בדברו היו פניו נעשים עגומים, ומבטו היה כל כך מוזר…
שעה ארֻכה היו שני האחים יושבים חבוקים כשהם תולים את מבטם כל אחד בפניו של חבירו. הרבה הרבה היו מבטים אִלמים אלו מביעים זה לזה, מבטו של שמואל’קה הביע צער, עלבון, ליאות, ויאוש אין קץ. ועיניו של עקיב’קה היו מלאות חמלה, מלטף היה את שמואל’קה במבטו, מפַיסו ומפַיסו…
– – – – ביום הראשון בבֹקר היה הדבר. עקיב’קה ישב על שרפרף וטִפל במגפו שהתחיל שורק באותו יום בשעת פסיעתו, משרתת האופה נכנסה אל החדר ותזרזו ללכת אל בית המאפה. אנשים ונשים רבים עמדו כבר סמוך לבית האופה והתלחשו.
– האח הולך! – נשמע קול מתוך הכנופיה, והשאון נפסק, חדלה הלחישה המרפרפת והרבה מבטים של סקרנות נזקפו בו.
וכשנכנס אל חדר האופים מצא את שמואל’קה תלוי על היתד שבתקרה, כשפיו פעור ופניו כחולים. עקיב’קה נרתע לאחוריו, פניו החִורים נעשו ירוקים.
כשזקף את מבטו והסתכל בפניו של התלוי, נדמה לו, כי סוקרות בו אותן העינים המלאות עלבון וצער שהיו מביטות אליו בערבי השבתות הארוכים, וכי השפתים הצורבות ממללות:
– אֶח־אֶח, קיבה’לי, אינך יודע קיב’ניו כך… אינך יודע עבודה זו מה היא… הרבה שערות תלש עקיבא מראשו באותו יום, והרבה דמעות נשרו מתוך עיניו, הוא יבב עד שגרונו נִחר, בכה עד שיבש מקור דמעותיו, וכשעמד על קבר אחיו הרענן והתחיל קורא ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבה’, נפסק קולו ולא יכל להמשיך עוד…
כשחזר אחרי ההלויה לבית נתן הסמרטֻטר וחלץ את נעליו, מצא שגרביו רטובים וספוגים במים. ובאותו יום התחיל חש ברגליו. כשבקש אחרי שבוע ‘השבעה’ לתחוב את רגליו אל תוך מגפיו הרחבים, מצא שהם נעשו צרים לרגליו הכואבות והמכֻסות בפצעים קלים…
שבועות אחדים ישב עקיב’קה בביתו של נתן הסמרטֻטר ומשח את רגליו באותן שמני התרופה שנתן לו הדוקטור, אלא שהפצעים נעשו יותר ורֻדים וריח רע התחיל נודף מרגליו. בעונה זו כלתה גם הפרוטה האחרונה מכספו של עקיב’קה. עמד הדוקטור וצִוה עליו לנסע לחוץ לארץ, כדי לעשות נתוח – פצעים אלו קשים הם – באר לו הדוקטור וגורמים רקבון לעצמות, עכשו אין פצעים אלו מגיעים אלא עד הברכים. כשתזדרז ותקדים לעשות רפורציה – יכרתו רק חצאי רגלים, אלא שמא תשהה זמן ארוך, ודאי שהפצעים יתפשטו יגיעו עד למעלה מארכֻּבותיך… ילקה גם מקום צומת־הגידין, ואז… מסופקני אם תהיה עוד תקנה לרגליך…
קמו אז ימים רעים לעקיב’קה.
לעתים תכופות היתה הָדיל הסמרטֻטרת גוערת בילדים ומצליפה עליהם מבטים של כעס מתוך פנים זועפים כשהיא מתרסת דברים כלפי עקיב’קה.
– רעבתנים! יודעים הם לשבת ולאכל מן המוכן, יודעים הם…
אל תוך זויתו סמוך ללול היה עקיב’קה מתכנס, פניו החבוטים היו מתמתחים ומתכרכמים מרוב צער, הוא שתק.
יש שהיתה הָדיל נתקלת ברגליו דרך הליכה. הכאב שברגליו היה עובר ברגעים אלו למין דקירה חדה־חדה, אלא שעקיב’קה היה מתאפק, נושך את שפתיו ושותק. והָדיל היתה נועצת בו מבטים של זעם כשהיא מחרפת וּמגדפת.
– השד יודע… בין הרגלים הוא מסתבך תדיר, השרץ…
כשגחנה פעם אחת והעמידה לפני עקיב’קה פנכה של גריסין, אטמה את נחירי אפה והתחילה מגבבת מתוך תעוב:
– פוי, עקיב’ל, מרגליך נודף ריח רע כמִנבלה… הֶ… כמבית מחראה ממש…. טפו! עקיב’קה שתק. הוא משך את ידו מן התבשיל.
– – – – למחרת בבקר עזב עקיב’קה את ביתה של הָדיל, הוא זחל על ידיו ובטנו כשרגליו נגררות אחריו, ישב בתוך הרחוב, פשט את ידו הצנומה ואל כל עובר ועובר התחנן:
תנו נ־ד־ב־ה לאיש נכה…
קולו רעד.
וכשהתחיל הלילה ממשמש ובא, התגחן עקיב’קה זחל עד שבא אל ה’הקדש' וילן שם.
בפנים בלתי מסבירות קבלוהו הקבצנים השכיחים תדיר בתוך ה’הקדש'. כל אותו הלילה נרגנו על שבא זה לגזל מהם זוית אחת מן החדר הצר.
עקיב’קה שתק. פניו המחודדים התמתחו־התמתחו, הוא התכוץ, התקפל כלו וַיתכנס אל תוך פִּנה צרה. דומה היה שמבקש הוא להראות לכֻלם שרק חלל קטן מן החדר ממלא גופו הצנום.
כשניעור בבקר ובִקש להחליף את החִתולים מעל רגליו קפץ עליו רוגזם של הקבצנים שהתחילו מרגישים בריח הרע.
– נבילה! הכוליריה על ראשך! טפוּ ‘עִפוש’ – חרפוהו כֻלם. ומשקה ‘ים־סוף’ הזקן שבכלם קם וזרק את מטהו על רגלו הימנית. דם התחיל מטפטף מן הפצע.
– גֶוַלד… אַי – אַי… נזרקה קריאה מתוך פיו של עקיבה, הוא מרט את שערותיו מתוך גֹדל הכאב. – – –
מכאן ואילך לא היה עקיב’קה מחליף את הסמרטוּטים שעל רגליו אלא בתוך חשכת הלילה בשעה שדממה עמוקה שררה בתוך ההקדש הרעוע…
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
קשה היה לו לעקיב’קה לזחֹל דרך הרחוב בשעה שהכל עומדים וסוֹקרים בו, ומשום זה היה מקיץ תדיר עם זריחת החמה, יוצא בחשאי מתוך ה’הקדש', זוחל דרך הרחובות השוממים, יושב באיזה פִּנה, וממתין עד שבני אדם מקיצים משנתם.
יש שדרך אחד החלונות היו זורקים אליו פת לחם, נתח מליח, אבטיח קלוף… משתדל היה עקיב’קה לקלוט את מזונותיו אלו מתוך האויר, אלא שלא היתה ידו משגת, ומוכרח היה תמיד לאכֹל כשהחול מגרס שניו…
פנכה מלאה בולבֻּסים מצוננים הביאו לפני עקיב’קה פעם אחת מאיזה מטבח הוא זחל נכנס אל תוך החצר והמתין עד שתעמיד לפניו השפחה את פנכתה.
שהתה השפחה ולא העמידה, בינתים התחילה בעלת הבית גוערת בה בנזיפה – ‘גֹלם של חמר’6 – גערה בה בעלת הבית הכרסנית – כלום אפשר יהיה להשתמש בפנכה זו, כשיאכל ממנה מין מפלצת כזו… הניחי את הבולבֻּסים על הארץ…
הניחה המשרתת את הבולבֻּסים בתוך החול, עקיב’קה חטף ולעס כשהחול מגרס בין שיניו, הגיעה לאזנו בשעה זו קולו של מלמד דרדקי שישב סמוך לחלון פתוח והקריא לפני תלמידיו: ויאמר אלהים אל הנחש… על גחונך – אוֹיף דיַין בּוֹיך… תלך – וועֶסטו געֶהן… ועפר – אוּן שטוֹיבּ, תאכל – וועֶסטו עֶסעֶן, כל ימי חייך…
וקולות דקים אחדים שנו:
על גחונך – אוֹיף דיַין בּוֹיך… תלך – וועֶסטו געֶהן… ועפר – אוּן שטוֹיבּ, תאכל – וועֶסטו עֶסעֶן, כל ימי חייך…
המורה נעלם ברגע זה והתלמידים מהרו אל החלון.
– הרי הנכה יושב כאן – קרא נער חטמני אחד, הסתכל בו הגדול שבחבורה ואמר: – הרי עקיב’קה… רחמנות… גם אח היה לו… שמואל’קה התלוי… שכננו היה…
עקיב’קה משך את ידו מן הבולבֻּסים, וכשהוא זוחל ומתנועע התחיל מתרחק מן החצר.
סקרו ילדים! קרא הנער החטמני – הוא זוחל כנחש… רחמנות, ודאי שהוא ארור..
אַי־אַי…. נענה נער שני – עקיב’קה, הנך זוחל כנחש, אַ?
עקיב’קה – נחש! קרא נער שלישי ויצטחק.
התחילו כל הילדים צוחקים וקוראים: עקיב’קה־נחש, עקיב’הלי נחש…
מִני אז היה מבריח את עצמו מן הנערים, אלא שהללו רדפוהו, ותמיד תמיד – לִווּהוּ בקריאותיהם…
הצעיר, וארשה תרס"ח