את כל גישושי השלום האפשריים – נידחה.
לא נסכים לשום הידברות. אלא רק לכניעה לתנאים שלנו.
נקומם עלינו את כל הערבים, נבריח את “הערבים המתונים”. נעורר עלינו את כל העולם. נשמוט כל ידי הידידים.
לא נאבה לשמוע לקול התבונה ונהיה חרשים לעצות ולאזהרות. ולעומת זאת נישאר יהודים לא־גלותיים מאוד וגאים מאוד מאוד.
באחד מכל החיכוכים עם ערביי השטחים שבתוך גבולנו, או עם מדינות ערב שעל גבולנו, או עם שניהם – ייצא פתאום וימלט ניצוץ אחד. כדליקה בעשב יבש תתלקח פתאום מלחמה. ובבת־אחת נהיה בתוך האש הגדולה. מופתעים מאוד לעוצמתה.
זו תהיה מלחמה נוראה. לא הייתה עוד כמוה. מלחמה נוראה ומיותרת. ארצות הברית תבוא להתערב. ועד כמה שננצח ועד היכן שנגיע – המלחמה תופסק ואנחנו ניסוג. וניסוג פנימה ועד פנימה פנימה. ביותר מדי קברים צעירים. במשק הרוס, בלי פרוטה, במוראל מתחת לאפס. בבריחת כל מי שיוכל לברוח, ובהתקפלות כל מה שאך זה קודם היה כה יהיר וכה שחצן ונפוח – אז ניסוג מן השטחים וכמעט מן העצמאות שלנו. לא נוכל לפרנס עצמנו. נתחנן לסיוע – תנו ליהודים הגאים שלנו הזדמנות – והנה לפניכם סיפור החומש הקרוב.
בני־אדם, מה אתם יושבים ומחכים?
יזהר סמילנסקי. הקטע חותם את הקונטרס “דפי ריב”, תל־אביב זמורה־ביתן, תשמ"ח – 1988. הביא לדפוס נסים קלדרון.