לוגו
שובך היונים שלי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מֻקְדָּשׁ לְנִשְׁמַת גִּדְעוֹן הַקָּטָן.

 

א.    🔗

הדבר היה בימי המלחמה. עד חצי טֵבֵת לא יָרדו גשמים. השנה היתה מְשֻּׁנָּה. כל הסימנים של יודעי הָעִתִּים לא נִתְאַמְּתוּ. כל “הַתְּקוּפוֹת” עברו וגשם אָין. עוד בתחילת חשון התחילו הרוחות מְנַשְּׁבוֹת; השמים הִתְקַדְּרוּ עננים, ולילה, לילה עמד מסביב ליָרֵח עגול אדֹם.

אבל דוקא בז' חשון טֹֹהֲרו השמים, פסקו הרוחות והשמש שפכה אור וחֹם על כל היקום.

והימים ימי קיץ. בבֹקר טל, ביום חֹם ובלילה אויר קריר. האין סוף לקיץ השנה? האם לֹא יבֹא החורף? עברו ימי חשון. ימי כסלו הגיעו. המאמינים שבו מרמלה מעל קברו של “נֵבִּיא צַאלִיח” וגשם אין.

עברו ימי כסלו. ימי טבת הגיעו. ב“חג לוד” השתטחו הנוצרים על קברי אבותיהם וגשם אין. כל “התקופות” נִתְבַּדוּ.

הכזיבו את הַתִּקְווֹת גם אותו השמים. יֵש אשר יבא הרוח מן המזרח ונָשב שלשה ימים והביא בכנפיו חֹם־אֵש וְהִסִּיעַ את ערמות החול ממקום למקום ונקה כמו במטאטא את החול שברחובות עד שיתבלט הקרקע הקשה. וביום הרביעי יהפוך הרוח את פניו כְּלַפֵּי הדרום…

“גשם יהיה!” יוצא הקול במחנה. הפלחים מרקידים בזריזות את התבואה ומתקינים אותה לזריעה. מְתַקְנִים את המחרשות ושמים עליהן חרבות מָשחזות. משזירים את חבלי הָרִתְמָה וקושרים את קשוריהם. וכל העינים נשואות השמימה בצִפיה ותפִלה. הרוח הדרומי מתקרר. יש בו רטיבות של מים, קרירות של גשם. רצון ושמחה על כל פנים: “הגשם בא, בא…” עם ערב מתחילים השמים מתקדרים עננים. בלילה יֶחֱצֶה הברק את פני השמים ונפל מטה לקול הרעם בגלגל… הלבבות דופקים… הנה גם טפות, טפות גדולות ועבות מתחילות מטפטפות… ועבר הלילה וגשם אין. ועם בֹקר פסק הרוח. העננים נתפזרו. השמים טָהָרוּ. וכל סימני הגשם כאילו לא היו.

חָפוּ פני הפלחים. חָפְרוּ פני הכורמים. בֹשוּ להביט אל מחרשותיהם המתֻקנות. ואת התבואה הריקו שוב מן השקים אל המַטמורות.

האם קללה רובצת השנה על כל העולם? מלחמה… ארבה… הגם בַּצֹּרֶת תהי? האמר אלהים להשמיד את כל העולם וְלִסְפּוֹת צדיק עם רשע יָחַד?

־־־־־־־־־־־־־־

לאחרי שקיעת החמה, עם דמדומי הליל הראשונים, התחילו ברקים בודדים להבקיע את הרקיע בקצה המערב. מוזרים היו הברקים על פני טֹהר השמים ללא עב קל וללא רָעַם. דממת מות הָשלכה בכל הטבע, אף רוח קלה לא נעה באויר. הכל חכה וְצִפָּה מתוך הַפְתָּעָה ודומיה לברקים המוזרים הַלָּלוּ: מה הם עושים?

ועם יקיצת הבֹקר התחילו עננים קלים מְרַחֲפִים על פני השמים. ובמערב נשמע גלגל של רעם רחוק, רחוק. כל העינים פנו אל המערב. שוב רעם ושוב רעם. אבל העננים קלים הם יותר מדי ורוח אין.

“מי יתן עכשו רוח מדרום־מערב, מִפְתַּח הגשם!”… מתפללים כל הלבבות. אבל רוח אין. וגם הרעמים חָדֵלוּ. והעננים הקלים התפזרו. ושמש חמה הופיעה על פני השמים. אבל חֹם השמש היה לוהט. והאויר עמד מתְּנוּעָה. קצרה הַנְּשִימָה.

לפני הצהרים, בטרם תגיע השמש לאמצע השמים, התפרצה לפתע פתאום רוח חזקה מדרום־מערב, וינועו העצים וירעשו, ועמודי חול עברו בַסָּךְ דרך רחובות המושבה. ובעקבות הרוח בא ענן כבד ושחור, ענן מהיר וכהרף עין כסה את כל פני הארץ. – טִיף, טִיף, טַף!…

התחילו יורדות פתאום טפות גשם גדולות וחזקות אבל דְּלוּלוֹת. בכל הבתים נפתחו כל החלונות לרוחה, מכל חלון צָפוּ החוצה רָאשֵי אנשים ומתוך חצר בית־הספר נשמעה שירת ילדים עליזה:

גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם טוֹב, אֵל שָׁמַיִם, תֵּן לָרֹב!…

ופתאום שקטה הרוח וגשם עז נִתַּךְ ארצה. בִּן־רגע שטפו המים ועברו על פני כל הרחובות, שטפו בהמולה וכל החריצים והשלוליות נתמלאו מים. הגשם היה חם והטפות גדולות ומבריקות. וכעבֹר חצי שעה פסק, ושוב זרחה השמש ושוב עמד החֹם בְּתָּקְפּוֹ…

– האם נשתנו סדרי בראשית, ההתחילו הגשמים בַּמַּלְקוֹשׁ?

ובמחנה הילדים ששון ושמחה, שרים ורוקדים בתוך שלוליות המים…

כָּל הַיּוֹם, עַד לַבִּרְכַּיִם אַךְ נִרְקֹד, נִרְקֹד בַּמָּיִם…

השמש אינה מחממת כי אם לוהטת. אין זאת כי הגשם עוד לא פסק.

־־־־־־־־־־־־־

לפנות ערב, עם שְׁקִיעת החמה, נעשה קר. ובקצה המערב עמד ענן קטן אבל כבד ומראהו שחור משחור. ובאמצע הליל התחילה רוח סערה סוערת מן הצפון. הקיצֹתי לקול רעש האֶקליפטוס, לקול המון גדוֹל של מתרגזים ומתגעשים… עד מהרה לבשתי. רצתי אל הדלת וָאֲנַס לְפָתְחָהּ, לראות מה בחוץ, אבל הדלת נסגרה עלי שוב, כאלו עשרות ידים דחפוה מבחוץ, וזרם של קֹר מַקפיא פרץ אל תוך הבית… הבטתי דרך תריסי החלונות – חשך מצרים. והרוח הומה, הומה ומכה ברעש ובשצף קצף. עצי האקליפטוס נאנחו ונאנקו ויכו בענפיהם על רעפי הגג.

– וְוּי… וְוּי… וְוּי… מתגבר הרוח מֵרֶגַע לרגע וּמִתְגָּעֵש בכל כֹּחו כאלו התפרץ מתוך אלפי ידים של ברזל המחזיקות בו, מתפרץ להפוך את העולם על פניו…

ופתאום: טיף… טיף… טיף!…

גשם?.. מה חזקות הטִפות!.. ושוב פסקו הטפות. ועל גבי רעפי הגג התחילו רוקדים ומפזזים מאות גרגרים… מה זה?.. ברד?.. כן, ברד!..

טַר.. טַר.. טַרְר… טַרְרַא!.. נִתַּךְ המוֹן של גְּזִיזֵי ברד וַיַּךְ על הגג ועל העצים. ודרך סִדְקֵי התריסים והדלתות פרצו אל תוך הבית זרמי כפור… רעדתי כֻלי מקור. שבתי אל מטתי. הִתְכַּסֵּיתִי עד מעל לפני ומעל לראשי ובקשתי להתחמם. רִגְשותי בי התרוצצו: שָֹמַחְתִּי – עַכְשָׁו ישתו העצים די צרכם ולֹא יצמאו עוד, עכשו אצא לחרוש ולזרֹע… והתעצבתי – האם לֹא יעקר הסער מעצי הפרדס, האם לֹא ישחית הברד את פִּקְעֵי הפרחים הרכים של השקדים?.. התחממתי ואישן.

 

ב.    🔗

עם בֹקר היו פני כל השמים מכֻסים עננים כבדים כעופרת, אשר זחלו למטה, למטה על פני הארץ וכאלו בקשו לדכא ולהכניע תחתם את כל היקום. הרוח באה חליפות פעם מצפון, פעם מצפונית־מערבית ופעם ממערב. הברקים הבריקו בלי הפסק ורעמים נמוכים וממֻשכים התגלגלו לכל אורך השמים ורָחְבָּם. עם חליפות הרוח באו פעם שפעת של ברד ופעם שפעת של גשם. כל שטחי הקרקע אשר מסביב נתמלאו מים. הַיּוּבָלִים הקטנים הָמוּ, גָעֲשוּ וישאו את מימיהם ברעש אל הנחל הגדול. נדמה שעוד מעט תמלא כל הארץ מים.

אנֹכי עמדתי לפני החלון והבטתי החוצה. ופתאום… מה זה?.. עצי האקליפטוס הגדולים הֵשַׁחוּ את ראשיהם עד לקרקע. ענף גדול אחד, זקוף וחזק אשר לא הרכין את ראשו, נשבר בְחֵמָה והָשלך הלאה עד מעבר לגדר… הֶחָבִית אשר בחצר נפלה, נהפכה על פניה ותתגלגל מטה. ו… שובך היונים שלי התחיל מתנועע פתאום כשכור… מה היה לו? ועוד הרף עין והנה נהפך השוֹבך ויפול מלֹא קומתו ארצה… כל הקרשים נשברו ונתפזרו לכל עבר… ומבין לקרשים ומבין לשברי העצים התפרפרו היונים… מהם עפו למעלה, מהם הָשלכו הצִדה כמו בידים ומהם פִּרְכְּסוּ בַבּוֹץ.

…החוצה, אל החצר. הרוח אחז בי וַיֶהְדָּפֵנִִי בחזרה. חגרתי את כל כחוֹתי לבל אפול לאחור… מן הארוה כבר יצא לקראתי הרַכָּב ועיניו התמֵהות נעוצות חליפות, פעם עלי ופעם על השובך המָשלך ארצה.

בֹא!.. מהרה!..

אנחנו מתאמצים בכל כחותינו להרים את צֵלַע השובך האחת, אשר לא נשברה וכסתה על הרבה זוגות יונים בתוך קניהם… והרוח דוחף בצלע לְעֻמָּתֵנוּ… הְַרִימוֹנוּהָ מעט עד כדי פְתיחת פתח ליונים לצאת… רבים מהם התפרצו ויצאו לָרְוָחָה ורבים נדחקו, נִתְכַּוְּצוּ עוד יותר בתוך קניהם… “הוציאם!..” קראתי לרכב והתאמצתי להחזיק את הצלע לבדי… אבל ברגע הזה הכה הרוח עלינו בכֹּח כפול וָאֶפֹּל והצלע עלי… כובעי איננו… דבר־מה צורב בראשי… דם חם על מצחי… התרוממתי מתחת לצלע… עם זה התפרצו החוצה עוד מספר יונים… יִתְרָם נשארו מֻטָּלִים מתים בלי תנועה…

ושוב גשם שוטף… מָרְטָב, בלי כובע, צולע על רגלי שבתי הביתה. ואגש אל החלון: על חֻרבן השובך הסתובבו באויר עשרות אחדות זוגות יונים. הנה התרוממו למעלה, הנה יָרדו למטה והנה הָשלכו בכֹח הצִדה… ושוב חזרו וַיַכּוּ בכנפיהם ויסתובבו… דבר־מה לחץ את לבי ולֹא יכלתי עוד לעמוד על מקומי. נטיתי הצדה ודמעות חמות בעיני.

לאחרי שעה פסק מעט הגשם. העננים, אשר התרוקנו מתוֹכְנָם, נעשו קלים, שקופים ומביניהם התגנבה, זרחה לרגעים השמש. גם הרוח שקטה במקצת. יצאתי שוב אל החצר. היונים – מהם מסתובבים עוד באויר על גבי חֻרבתם, מהם מֻטָּלִים מתים בינות לשברי הקרשים וצרורות האבנים ורֻבָּם עמדו על גג הארוה.

“היכן יָלוּנוּ הלילה?..” עמדה מחשבה־שאלה במֹחי? הלא ככה יאבדו, יקפאו… או אולי יכנסו אל הארוה… פתחתי את דלתיה וחלונותיה…

והרוח שוב חזקה. ושוב הִתְכַּסוּ השמים עננים כבדים ושחורים. שוב הבריקו הברקים וירעמו הרעמים. וזרם של גשם וברד פרץ וישָׁפך על פני הארץ. היונים התכנסו, הִתְכַּוְּצוּ כלם אל אחת מפנות הגג, נדחקו זה לזה, הורידו את כנפיהם עד למטה, החביאו את ראשיהם בין הנוצות הזקופות שעל הצואר וככה עמדו במקומם בלי כל תנועה… כאִלו מסרו את עצמם על קדושת השם… אל הארוה לא נכנסו. והברד והגשם נִתְּכוּ עליהם ויכום וַיִצְרְבוּם בלי רחמים.

לפנות ערב התפזרו עוד הפעם העננים. שקט הרוח, וקרני השמש האחרונות נפלו על גג הארוה ועל החצר. ואנֹכי עמדתי, הבטתי אל היונים והתפללתי בלבי: “מי יתן ועפו מפֹה ולא אראה בצערם… ילכו באשר ילכו, אל השובכים של השכנים, אל הכפרים ובלבד שיחיו ולא ימותו בלילה מקור ומכפור…” והם כאלו כונו למחשבתי. הם נפרדו מעל חבריהם, עלו על ראש הגג, זִעְזְעוּ את כנפיהם ונוצותיהם לְנָעֵר את המים אשר בהן, התרוממו מעל לגג הארוה, הסתובבו פעמים אחדות באויר, הסתובבו בחוג ואחרי כן פנו הצדה, עפו ונעלמו… אנֹכי הבטתי אחריהם וכֹבד המשא אשר לחץ על לבי כאלו הוקל מעט… “אלה יחיו, אלה ימצאו להם מנוחה…” ויתרם… לאחרי שעָפו חבריהם עלו גם הם על ראש הגג, נָעֲרוּ את המים מכנפיהם ומנוצותיהם ויתרוממו לעוף למעלה… “הילכו, היעופו אף הֵם?…” הם לֹא הלכו. הם ירדו אל חֻרבתם… עמדו בין גזרי העצים וצרורות האבנים, נקרו במקוֹריהם, חטטו ברגליהם ושוב התרוממו כלם בבת אחת ויתעופפו מעל לשובך ההרוס ויהמו, ויהגו ויבקשו דבר־מה או תפלה ערכו… ושוב שבו אל הארוה ויעמדו על הגג…

־־־־־־־־־־־־־

בלילה גבר עוד פעם הסער. שוב באו רוח, גשם ברד וקור מקפיא. כל הלילה נדדה שנתי. הברקים, הרעמים, הֶמְיַת הרוח ורעש הברד לא נתנוני לישון. והמחשבה על גורלם של היונים נקרה במֹחי ולֹא יכלתי להשכיחה אף רגע מלבי.

“מה עושים היונים? החיו? הימותו?…” ויש אשר נרדמתי ושנתי הייתה כבדה עלי וחזיונות קשים דִכְּאוּנִי. מֵקִיץ הייתי מתוך הכרה כי קרה איזה דבר קשה. מה קרה? מה היה? היונים…

עם קווי האור הראשונים רצתי החוצה. היונים עמדו, כמו אמש, בתחלת הליל, על ראש הגג של הארוה וינערו את טִפות המים מעל נוצותיהם… איזה רגש של שמחה מלאני: “היום אבנה לכם את ביתכם”… אבל גם ביום ההוא לא הקמתי את הבטחתי. הרוח התחילה מנשבת בחזקה, אחרי הפסקתה הקלה שבבֹקר; מדרום מערב עלו עננים כבדים ושחורים ויכסו את כל עין השמים; נפתחו ארֻבות השמים ומעינות, מעינות מים נשפכו ארצה, הפעם בלי ברד. כל היום נשפכו מעינות המים, נשפכו בלי הרף, בלי הפְסֵק.

לפנות ערב נתפלגו שוב היונים, אשר על גג הארוה: מהם נכנסו לאט, לאט דרך החלונות ודרך הדלת אל הארוה ומהם נשארו על ראש הגג. ומראם של המעטים האלה אשר נשארו על הגג היה מַחריד לֵב: עולם מלא צער ועלבון הסתמל בשדודֵי־המעון האלה. וכל הלילה לא פסק הגשם כמו ביום. זרמים, זרמים נשפכו המים מן השמים ונפלו ארצה, ועם הבֹקר הרפה הרוח, טהרו השמים והשמש יצאה לחַמֵּם את פני היקום… היונים אשר נחלקו אתמול לשנים שוב לא התאחָדו: אלה יצאו מן הארוה וַיְּטַיְּלוּ במחוג באויר לחוד ואלה התרוממו מעל לגג ויטילו אף הם ויתחממו לאור השמש, לחוד.

אנכי זרזתי שני נגרים והעמדתים להקים את השובך הנופל. כל היום עבדו, עד שבערב עמד השובך על מקומו. אבל השוֹבך היה בנוי על גבי לול־האבנים, אשר לתרנגלות, ובנפלו נהרסה עמו אחת מפנות הבנין. ובנאי לא מצאתי שיתקן את הפרצה, והיא פתח פתוח אל היונים… "דרך החור הזה יבֹא השועל בלילה… " חשבתי ואצוה על הנגרים לסתם את החור בגזרי קרש ולתקנו תיקון ארעי.

אך ירדו הנגרים מן השובך וילכו להם והיונים אשר על גג הארוה התרוממו, הסתובבו באויר וירדו על גג השוֹבך שלהם… וזוגות, זוגות נכנסו פנימה דרך הארבות הקטנות שבעליה… תשעה זוגות נכנסו, אלה היו פחות מרבע ממספר כל יונַי.

מתוך רגש של הקלה שכבתי לישון באותו ליל ואישן מבלי להתעורר עד אור הבֹּקר. ועם הבֹקר יצאתי אל החצר, הכנתי אוכל לתרנגלות וליונים ושרקתי להם ואזרֹק את הגרעינים על הקרקע. התרנגלות הִזְדָּרְזוּ, באו מן הלול. היונים שבארוה התפרצו ברעש דרך הדלת הפתוחה. ומלמעלה, מן השובך, לא באה אף יונה אחת… מה זה?.. הבטתי אל גג השובך – גם שם אין אף יונה. התבוננתי מרחוק אל תוך השובך – דממה. איזה רגש מר תְּקָפַנִי. איזו הרגשה של מות נשבה עלי מהשוֹבך.

“האמנם?..”

בידים רועדות העמדתי את הסולם ועליתי למעלה. עיני חשכו. שמונה עשר גופות מתים היו מֻשלכים לכל רחבה וארכה של רצפת השובך. החור שבפרצת הבנין היה פתוח כל שהוא… החתול־הפראִי נדחק אל תוך השובך, דרך החור שבפרצה, בין הקרש ובין האבן… כן, הוא ולא אחר: היונים לא היו אכולים ורק ראשיהם מוסרים מעליהם… קפצתי מעל הסֻלם וארוץ מיד אל הנגר:

– “מָה עולַלְתָּ לי!.. לא היטבת להדביק את הקרש אל החור!…” צעקתי מתוך כעס עצור.

הוא הביט אלי בעינים תמהות.

– החתול הפראִי נדחק דרך החור אל השובך ויטרוף שמונה־עשר יונים… – הוספתי לצעוק.

צחוק קל של התול עבר על שפתיו:

– למה תתרגז? ואנֹכי לא אחַיה עוד את היונים הטרופים…

“…ובאמת למה באתי אליו? הן הוא לֹא יְחַיֶּה את יוני…” וחפוי ראש שבתי הביתה.

היונים אשר מֵאנו לשוב אל השוֹבך עמדו וינקרו במנוחה את הגרעינים מעל הקרקע. הבורחים גם הם מנקרים את גרעיניהם במולדתם החדשה. ורק הנאמנים מוטלים פגרים על רצפת השובך… והשובך עטוף דממה של מות קשה… ימים רבים לא יכלתי להביט אל השוֹבך. כמזכרת־עין היה הוא לי וכסמל המות. ימים רבים לא ידעתי מנוחה: יִתּוּש נקר במֹחי ואיזה דבר כבד הֵעִיק על לבי.

ושוֹבך־היונים שלי ריק ושומם עד היום.