לוגו
מורדת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ציור

 

א    🔗

בעיירה קטנה בתוך יער־אֲרָנים גדול יָשבו אבותיה. משפחה עשירה ומיוחסת. ראש־הבית היה לא האב, אלא הסבא, אבי־האֵם. זקן גבוה, חסון כאורן, בעל פנים נזעמים, עינים מפיצות אֵש ולב רַגש. לדבריו היו חרדים בתו וחתנו ולא היו מעיזים לעבור על מוצא־פיו. והיא היתה בת־יחידה.

כשראיתיה בפעם הראשונה, היתה כבת שש או שבע. ערֵמת תלתלים שחורים על ראשה הזקוף ושתי עינים אפורות ויורות אש לה כעיני־הסבא. ואת אש־עיניה כסו עפעפיה השחורים והארוכים. רק לעתים רחוקות היו עיניה רָבות ברקים וגִצִּים ושקטה היתה, קולה לא נשמע בבית. והיתה נחבאת אל הכלים. כמתגנבת היתה מתהלכת, על בהונות רגליה. מפני האנשים הזרים, באי־הבית היתה מתביישת. והסבא אֲהֵבה. וגם המגן העז של קְשִי־לֵב, שהיה מכסה תמיד על רגשותיו, לא היה יכול לכסות על רגשו הרך אל נכדתו הקטנה.

ועוד פעם ראיתיה, והיא אז כבת שתים־עשרה. דקה, זקופה, עם נטיה לגובה של אורן, כסבא. ילדה היא עדיין – ועל פניה כבר יש איזה דבר משֶל אִשה. וראשה מכוסה ערמת־תלתלים גדולה מבראשונה. וברקי עיניה האפורות מתעלמים בתוך הערפל של העפעפים השחורים והארוכים. והסבה אוהבה פי שנים. ביחד עם הנערים היתה הולכת אל ה’חדר'. והזקן היה מתגאה בכשרונותיה. וכשבאתי בקשני לנסותה, עד כמה ידיעותיה מגיעות. וכשילדה־נערה זו ישבה קרובה אלי, פתחה את התנ"ך הגדול של הסבא, פקחה את עפעפיה השחורים ושתי עיניה האפורות, הגדולות והמביעות שאלה הוסבו אלי, – דפק בי לבי ונימה נפשית דקה רעדה. היא ידעה על בָּרים את כל הספרים, שעברה עליהם ועם תשובותיה על שאלותי סרה הביישנות לאט־לאט מעל פניה ואודם קל של התעוררות כסתם – כאשה האדימה ולא כילדה. וריח מלא־קסם נדף ממנה ושִׁכְּרני. ואשאל את נפשי: האומנם רק ילדה בת שתים־עשרה היא זו?…

לאחר שעות־מספר, כשעזבתי את הבית, שוב בקשוה עינַי וגם מצאוה. ושוב היתה ילדה נכלמה. שוב התהלכה בצעדי־חרש וקולה לא נשמע. פניה שקטים וצעיף דק של ביישנות פרוש עליהם.


 

ב    🔗

עברו עוד חמש שנים. ימים גדולים הפרידו אותי מן הארץ שבה נולדתי, מיער־הארנים הגדול, שבתוכו הסתתרה העיירה הקטנה עם הסבא הזועם ועם נכדתו הילדה־האשה. אבל היַמים הגדולים האלה לא כִבו בלבי את אש־געגועי אל הארץ ההיא ואל אשר בה. ושוב נדדתי אליה לשבור את צמאון־געגועי. ואבא גם עד העיירה הקטנה אשר בתוך יער־הארנים הגדול. היער שבו צל־תמיד ורחש סודי בלתי־פוסק.

פני הזקן לא נשתנו. גבוה, חסון וזקוף כשהיה. ורק לבנתו רבתה, כלבנת האורן חשוּף־הקליפה. חתנו ובתו, שעדיין הם חוסים בצלו, זָקנו. והילדה הנכדה גדלה, גבהה ונזדקפה. תלתליה לא היו לה עוד: שתי צמות שחורות ועבות התפתלו כנחשים על ערפה. עפעפיה השחורים היו פקוחים לרוחה ושתי עיניה האפורות הביטו ישר אליך מתוך שאלה־חוקרת: מי אתה ולמי אתה?… הסבא אֲהֵבָה כקדם. והפעם היתה אהבתו חבויה מתחת לצעיף קל של דאגה, ששכנה על מצחו ועל פניו המקומטים. וגם אל פני האב והאם התבוננתי ואדע, כי יש דאגה בבית.

מה הדאגה?

– נכדתך גדלה, – אמרתי לזקן: – עוד מעט – כלה…

– ואת התנ"ך עדיין אַתְּ יודעת כמו אָז? – פניתי אליה – והפסקתי. דברי קלעו אל פצע. היא הביטה אלי מתוך תרעומת קשה: “גם אתה?” –. ופניהם של האב והאֵם נתמלאו דאגה. ועל מצחו הגבוה של הזקן עבר צל קל של צער וכעס עצור.

– אנו אין אנו עוד ילדה תמימה. אנו רוצות בגימנסיה ולא בתנ"ך, – אמר הזקן בלשון־רבים לשם התול, ובמט קשה צנח על פני נכדתו.

–וכי אי־אפשר ללמוד גם תנ"ך וגם בגימנסיה?… – אמרה בקול עז ובוטח – בשנה השבע־עשרה עוד מוקדם לחשוב על חתנים.

“אף כאן, בתוך יער־הארנים, באה התמורה? ומנין לה קול זה של הכרה עצמית ובטחון?”.

– אַל תדברי עזות! – קראה האֵם מתוך צער גלוי. והזקן התרומם מלוא קומתו הזקופה, נתן עיניו בי ואמר בהטעמה:

– ואנכי חושב, שנערה בת שבע־עשרה יכולה וצריכה לחשוב על חתן!…

– אגמור את הגימנסיה, – השיבה בבטחון: – עוד שלש שנים. ואז עוד אספיק. בת עשרים אינה בתולה זקנה – אז אעשה כדבריכם.

– ידעתיך; איני מאמין בך עוד, – אמר הזקן ופנה אלי: – כבר רמתני פעם. לפני שנתים באה פתאום ואמרה: “תנו לי להתכונן למחלקה החמישית של הגימנסיה ולא אוסיף”. הסכמתי. הלכה אל עיר־המחוז. למדה. עמדה בבחינות והצליחה ועכשיו: שוב גימנסיה.

הבטתי אל הנערה. מנין רצון זה וכח־ההחלטה? וכיצד באה לידי כך כאן, בין הארנים?… ואדע ברגע הזה, כי מוכן אני לעזור לה בכל. והיא הרגישה בזה כרגע. זיק של מחשבה חדשה נצנץ בעיניה.

– הבה, נשאל אותו… יהי הוא השופט בינינו, – פנתה בהחלט אל הזקן, – וככל אשר יגיד כן יקום.

ועוד לא הסכים לה הזקן – וכבר פנתה אלי בשאלה:

–מה קודם: ‘כלה’ או גמר־הלמודים בגימנסיה? היא ידעה את תשובתי מראש.

– ובאמת, הלא הצדק אִתה… – פניתי אל הזקן: – את החופה לא תאחר בשנת העשרים. לא כדאי להפסיק את למודיה באמצע.

פני־האבות נתעַוו מדאגה. והזקן התעורר מתוך החלטה גמורה ואמר:

– כדבריך כן יהיה. היא תסיים את למודי־הגימנסיה. ובזה – נגמר! ואם גם אז לא תשמע לקולי, – אז – אני או היא!

היא קרבה אליו, חבקתו ונשקה לו. ופניו הוארו רקע קט אור של אושר.

ובשהגיעה שעת־הפרידה לא מצאתי את הנכדה בבית. היא יצאה מן הבית לפני איזה זמן. פני האבות היו מלאים מבוכה על שיצאה בלא ברכת־שלום. ופניו של הזקן שוב היו נזעמים.

– התחילה משתמטת ויוצאת מרשות־אבות – מה לעשות? – נאנחה האם והביטה אלי במבט של בקשת־השתתפות.

מורדת, – סִנֵן הזקן מבעד לשפתיו.

ופתאום פנה אלי ואמר:

– ואתה הולך לשוב לארץ־הטורקים שלך?

קולו המר והמלא התול הפליאני.

– איזו שאלה? בודאי!

– שטות אתה עושה, במחילה מכבודך. ההולכים למוּת – מקומם שם. אי זה מקום בשביל הרוצים בחיים.

–הרי זו ארץ־אבות… ירושלים!…

– הבל־הבלים. עם משיח – ירושלים כאן. בלא משיח – הבל גם שם. טורקים וקברים. צעירים אינם צריכים לקברים. צעירים צריכים לחיים. אבותיך זקנו – עסקיהם לפניך. בנֵה לך בית וקח לך אשה כאן.

ברכתי את הזקן ואת בניו והלכתי. לבי נקפני. ולא ידעתי על מה: אם על דברי־הזקן או על התחמקותה של נכדתו.


*


עגלתי עברה בדרך־המלך והגיעה עד סוף היער. ופתאום נראתה לי מבין העצים עלמה זקופת־קומה, שמנענעת לי מרחוק במטפחת לבנה.

“מי היא זו? האמנם היא?”…

כן. זו היתה היא. ברגלים מהירות רצה ישר אל עגלתי. עצרתי בעגלון. קפצתי ארצה והלכתי לקראתה. פניה היו נלהבים ועיניה נוצצות ניצוץ של התעוררות יתרה.

– הלכתי בכוונה לפניך. רציתי לראותך לבדך, קודם שתלך מזה. בפניהם לא יכולתי להגיד לך מה שבדעתי.

– מה הדבר? – לבי הלם.

– להם שקרתי. לך איני רוצה לשקר. אני עוזבת אותם. לא אשוב אליהם.

– מפני־מה?

– איני רוצה בחיים של אמא: בשול ולידה… לידה ובשול…

– ומה אַת רוצה?

– רוצה אני בחיים של מעשה, של פעולה, של עבודה לטובת אחרים.

“מנין לה מחשבות אלו ורצון זה?…”

ופתאום נצנצה מחשבה חדשה במוחי:

– רוצה אַת בחיים של פעולה? – בואי עמי ותמצאי חיים רחבי־הקף, עשירי־עתיד.

לא! כלום יש לכם הקף רחב? תמֵהה אני עליך, כיצד יכול אתה, כה צעיר וכה חזק, לרקוב שם, על גבי השמרים השקטים… אילו היית כאן…

רגע רעדה בקולה איזו נימה דקה שהחרידתני. אבל לבי לא היה באותו רגע לנימה זו. דבריה העליבוני.

– כיצד אַת, כמעט ילדה, מרשה לעצמך לדבר כך?! – לחיים של תחיה לאומית, אַת קוראת ‘רקבון’ ‘שמרים שקטים’?…

– תחיה לאומית! תריסר מושבות – וטורקים!… כאן לפניך – כל העולם. כאן חיים. כאן תנועה. כאן המון רב. ושם מדבר, התנוונות.

הושטתי לה את ידי להפרד ממנה. היא הביטה אלי נבוכה והאדימה. והושיטה לי את ידה.

– סלח לי… הכאבתי את לבך בדבָרַי.

– אין דבר. בכל אופן אני שמח – אני שמח, שאינך ככל בנות עיירותינו. הצליחי.

– כן? –

בעיניה נצנץ זיק של הכרת־תודה. נסעתי. ומרגיש הייתי, שעדיין היא עומדת על אֵם־הדרך ומבטת אחרי, הרגשתי בה ולא יכולתי להפנות את ראשי אליה ולסוף, כשפניתי לאחורי: ראיתי מרחוק נקודה לבנה אחת, שהלכה ונבלעה בתוך חללו של האויר.

לבי נתכַּוץ מתוך כאב. ולא ידעתי מה היה כאבי: חרטה, או תרעומה, או – כאב של אבדה גדולה…


 

ג    🔗

עברו הרבה שנים. זכרונה של אותה ארץ, שאהבתיה פעם והתגעגעתי אליה ולכל אשר בה, הלך ונמחה מלבי. כבר אהבתי את הארץ הישנה־חדשה, שהקדשתי לה את חיי, ובכל פעם שנתרחקתי ממנה התגעגעתי אליה ולכל אשר בה. אבל נפשי לא ידעה מנוחה. לעתים קרובות התרוצצה בי נשמתי. ובקשתי להמית את תולעת אי־מנוחתי על־ידי נדודים בארץ ומחוצה לה.

ושוב הלכתי אל הארץ ההיא. הפעם הלכתי בלי אהבה ובלי געגועים. הלכתי כדי לזכור נשכחות. נודדתי במקומות רחוקים מן הפנה שנולדתי בה, רחוקים גם מיער־הארנים עתיק־הימים ומאותה העיירה, שבה ישבו הסבא ונכדתו. לא נתכוונתי אף לבוא אל המקומות ההם. קרובי לא נשארו שם וזכר האנשים והמקומות, שהיה פעם כה חביב עלי, נמחה לאט, לאט מעל לוח־לבי. איני יודע, באילו דרכים הגיעה השמועה עד לאותה עיירה, שבאתי מעבר לימים, וכיצד נודע להם מקום־מושבי. עופות־השמים הוליכו את הקול. ופתאום, ביום בהיר אחד, קבלתי מכתב מן האָב ומן האֵם, שבו בקשו אותי לבוא לעיירתם בענין חשוב מאד. והוסיפו, שגם הזקן מבקשני לבוא. את שְׁמָהּ לא הזכירו.

“עוד הזקן חי… והיכן היא?… מה היה לה?” –

ומתוך תהום־הנפש התעורר דבר, שחשבתיו כמת זה כבר. התעוררו געגועים חזקים. ובלי חשוב הרבה שמתי את פעמי לאותו יער ולאותה העיירה.

וכשנכנסתי הביתה חרדו אבותיה לקראתי. הם זקנו מאד. האב כולו הפך לבן. וגם האֵם – מאחורי הפאה הנכרית שלה התפרצו החוצה שערות לבנות.

– הכרתיך מיד… אך זהו ידיד נאמן! פנית לבקשתנו… סוחרי־עצים מליטה עברו כאן ומפיהם שמענו עליך… לא רצינו לכתוב לך. חשבנו: טרוד אתה. והזקן אומר: כִּתבו. הוא יבוא. רווק אתה עדיין?

– כמו שעיניכם רואות: בגפי ובמקלי.

שניהם נענעו בראשם תנועה של שלילה והביטו אלי מבט השתוממות והשתתפות־בצער גם יחד.

לבי נקפני. רציתי לשאול עליה – ולא מצאתי און בנפשי…

מאחורי הדלת, מן החדר השני, נשמעו צעדי רגלים משרכות דרכן בקושי. פני האם חורו קצת. הציצה כלפי הדלת מתוך דאגה, השחה את ראשה אלי ואמרה:

הוא, המסכן, נעשה חרש לגמרי… אַל תתן לו להרגיש בכך… אינו סובל…

דלת־החדר נפתחה. על המפתן הופיעה תמונה שנחרתה עמוק, עמוק בלבי: גבוה, חסון כאורן, כמו שהיה, – כמדומה לי, זקוף עוד יותר, וראשו נשא למקום כקודם. אבל חִוָרוֹן מבהיל כסה את פניו, והעינים כאילו קמו בחוריהן… וצעיף של אֵבל קשה, כאבל על מת, כסה את הפנים החורים הללו ואת העינים שקמו.

– אַהא!… סוף־סוף חזר מארץ־הקברים שלו, – קרא אלי בקול רם, שלא בקולו הרגיל.

מהרתי לקראתו והוא הושיט לי את ידו ולחץ את ידי בכל כחו.

– שֵב! הלא עיפת מן הדרך. אנכי אעמוד. הישיבה קשה עלי. זקנתי. עכשיו אלך גם אנכי עמך. לא נשאר לי כלום אלא למות. תקחני?… לזאת קראתיך הנה…

הוא נתן בי עינים חודרות, כאילו בקש למצוא בי דבר־מה או לכסות ממני דבר־מה, והוסיף:

– אשה ובנים יש לך?

– אָין.

– הוא הביט אל בתו, כאילו נחש, אם כִּון היטב לתשובתי?

– אין?! אילו ימים הגיעונו! אילו דורות! אילו אנשים חדשים! אנו – קשה היה לנו לשבת בלא אשה גם עד שמונה־עשרה.

הוא השתתק. עבר את החדר לכל ארכו. עמד ויתן עיניו בבתו: “‘כבר ספרתּ לו?’ – ומבטה שלה השיב: לא”. ואז נגש לאט, לאט עד לדלתי החדר השני – ונעלם בו כלעומת שבא.


 

ד    🔗

והאם ספרה לי תוך לחש למחצה:

"… הלא תזכור מה שהבטיחה אָז?… היא לא עמדה בדבורה. לאחר שגמרה את הבחינות האחרונות בגימנסיה חזרה הביתה. שמחנו עליה כעל משיח. הוא לא ידע מה לעשות לה. על כפים נְשָאה כילדה קטנה. אהֵבה מאוד. והיא שתקה כל הימים. עצובת־רוח היתה. ופתאום, ביום בהיר אחד, עמדה לפניו בראש כפוף ואמרה:

ברכֵני לפני לכתי מכם…

הוא קפץ כנשוך־עקרב וצעק:

– לאָן תלכי?

– אל המרחב… צר לי המקום כאן…

– לא תעיזי! אַת הבטחת לי! לא תוכלי לשקר לי!

ואז הרימה אף היא ראש ודברה קשות…

– לא תוכל להכריחני!… לא תעיז!…

אליו דברה כך!…

פניו חָוְרו כמות. הוא רעד כולו. והיא עומדת לעומתו נטוית־גרון וזקופת־ראש ומציצה ישר אל פניו. אף עפעפיה לא רעדו… אני – מתה בי נפשי…

רגע קשה היה. נדמה לי, שהוא מרים את ידו…

צעקתי… הם הביטו בי תמהים – ופנו איש לעברו…

באותו ערב יצאה מן הבית ולא חזרה… לאחר מספר ימים נודע לנו שהיא בעיר המחוז. מורה…

נכדתומורה!… מחזרת על הפתחים לבקש שעורים… אמרנו לנסוע אחריה ולהחזירה הביתה בעל־כרחה. הוא מאֵן: “היא מאסה בנו – תלך לה”. אסור היה להזכיר את שמה. וכשהגיע ממנה מכתב לשלוח לה את תעודתה, צוה לשלוח לה, אבל לא לכתוב… היא הלכה לעיר־הפלך ונכנסה לאוניברסיטה.

–לאוניברסיטה? ואמצעים?

– אמצעים? כלום היתה צריכה לאמצעים? פעם אחת שקרתי לו. אמרתי: חולה אני, לעצתו של הרופא המפורסם שבעיר־הפלך אני זקוקה. הוא הסכים לי בשתיקה. ובלכתי נתן לי כסף פי עשרה ממה שהייתי צריכה. ידעתי לשם מה הוא נותן לי את הכסף… ואשמח. ואשמור את הדבר בלבי. וגם אני קמצתי בשבילה. אבל לשוא. מצאתיה יחפה למחצה, רעבה למחצה ופניה נהפכו לירקון… היא שמחה לקראתי כילדה קטנה. אבל את הכסף לא לקחה מידי. ודברים נוראים השמיעה לי אָז… “הכסף שלכם טרפה… דם וזעה של אנשים עמלים דבקו בו”… אילו דבורים!… וברגעים שאין היא מדברת כך, היא מחבקת אותי, מנשקת לי ומתפנקת.

שבתי הביתה במפח־נפש. וכשחזרתי לא שאלני הזקן דבר וחצי־דבר. רק הציץ בי – וכבשתי פני בקרקע. ולא הוסיף. ובסוף החודש כשבקר את החשבונות של הקופה ביחד עם בעלי, דק ומצא, שהחזרתי את הכסף… הוא קפץ ממקומו כנשוך־עקרב ורץ אלי… נכנס, יצא – ולא אמר כלום… ובאותו יום חלק את כל הכסף הזה לעניים…

היא פסקה את דבורה ושתקה שתיקה קשה. חשבתי שגמרה את ספורה ושאלתיה:

– ולא חזרה עוד אף פעם?…

היא התחלחלה, נתעוררה ממחשבותיה הקשות ונתנה עינה בי:

– חזרה… אבל לא אלינו…

היא החליפה רוח רגע והוסיפה:

– זה היה רק לפני שנה. הלוא שמעת על המהומות, שהיו במקומותינו. אף היער הזה היה כמרקחה. היער גדול, דרך שלשה פלכים הוא עובר. ובתי־החרושת לנסירת־עצים מרובים בו לאין מספר. ובכן גדלה התנועה בין המון הפועלים, העובדים בבתי־החרושת. ודברים הגיעו אלינו שאף היא כאן וחבֵרה היא לועד הראשי, שנהל כל תנועה זו ביער… לכתחלה לא האמנו. אבל אנשים נאמנים, עֵדי־ראיה, ראוה כאן; אף בין הפועלים שלנו בבית־החרושת שלנו… בקשנו עצות מה לעשות וממנו הסתרנו את הדבר. והמרידה פרצה גם בין פועלינו. הפועלים שבתו, בקשנו לפַטר את המשגיחים, להגדיל את שכרם ולתת להם חלק ברוָחים… היתה מהומה ומבוכה. בעלי היה אובד־עצות. אז נסע הוא עצמו על בית החרושת… בשנים האחרונות, מיום שעזבה אותנו היא ואזניו כבדו, פסק לצאת מן הבית. רק פעמַים ביום היה הולך לבית־הכנסת… הוא בא אל בית־החרושת, קרא לפועלים, דבר עמהם. והם כאילו התחילו מסכימים ומוותרים. הם פחדו מפניו וגם כבדוהו מאד: אף פעם לא נענש פועל על־ידו ולא נתקפח שכרו. אבל באו אחדים מחברי הועד הראשי וסכלו את עצתו. הזקן האמין בכחו והלך אל ישיבת־הועד שלהם. וכשבא אל ישיבתם והבחין במבטו את המסובים, נתקלו עיניו בה… היא הציצה ישר בפניו…

– אַת?! נגדי עם אויבי?!…

כך צעק – ונפל מלוא קומתו ארצה. כפשע היה בינו ובין המות. מת־למחצה הביאוהו הביתה. אמרנו נואש לחייו… למחר בבוקר קם והלך לבית־הכנסת, וכשחזר משם שלח פקודה: לסגור את בתי־החרושת, שלו ושל בעלי, לפטר את כל הפועלים ולמכור את כל המכונות בכל מחיר שהוא… אבל באותו לילה נשרף בית־החרושת שלו וכל החומר החי שבו… הפקידות של הועד מהרה למקום־המעשה עם פלוגה של קוזַקים. הכו, ענשו, חקרו ודרשו, תפסו עשרה מן הפועלים ושמום בבית־האסורים בעיר־המחוז… ובעוד ימים אחדים באה אף היא אל הקטיגור ואמרה:

– אף ידי היתה עם מבעירי־הבעירה, – ואסרו גם אותה…

– והיא אסורה עד היום?

– כן. זה חצי־שנה ויותר.

– ואין להצילה?

– יש ויש. היא העידה עדות־שקר בעצמה. כל הפועלים שנתפסו וכל העדים העידו בחקירה הראשונה והנוספת, שידה לא היתה באמצע. אחר הפגישה עם הזקן ביער חזרה מיד לעיר־הפלך… והקטיגור הוא ידידו של הזקן. הזקן הצילהו פעם, כשהקטיגור עדיין היה חוקר־דין, מעסק ביש. והיא צריכה רק לחזור מדבריה הראשונים, ואז יצוה הקטיגור לשחררה עד למשפט בערבון של כסף. ובמשפט יזכוּה. אין אף עֵד אחד, שיעיד לרעתה. ואם לאו – תברח אליך…

כאילו הלמה את ראשי…

– נוּ?

– אינה רוצה…

– כיצד?

– אינה רוצה לחזור מדבריה.


 

ה    🔗

מאחורי הדלת, מן החדר השני, חזרו ונשמעו צעדים של רגלים משרכות דרכן בקושי. עצרתי בנשימתי והפניתי מבטי כלפי הדלת הפתוחה. אבל הצעדים שבו כלעומת שבאו – ונעלמו.

– רוצה היה להכנס, – אמרה באנחה ובקול נמוך: – אבל מתבייש הוא בחֵרשוּתו…

ופתאום אמרה בקול יותר חזק:

– הוא רוצה לבקשך – לשם כך בקש לקרוא לך… לא נכון הדבר, שקרא לך על מנת לנסוע עמך… הוא לא יסע, לא יעזבנה… בשבילה קרא לך…

– בשבילה? לי?

– הוא מקוה, שאתה תשפיע עליה. או שתחזור מדבריה בפני הקטיגור, או שתברח עמך… את האפשרות לברוח יסדרו לה…

– את כל חיי מוכן אני לתת כדי להצילה. אבל אם אתם לא השפעתם עליה – אנכי מה?…

היא שתקה רגע ואמרה:

– יודע אתה מה שאמר בימים האחרונים?

– מה? – שאלתי ולבי דפק בי.

– רק איש אחד היה יכול להצילה בזמנה, ולא ידע כיצד…

–ומי הוא זה?

– אתה…


*


הוא עמד בכל הדרת־שיבתו על מפתן־החדר והתבונן בי ובבת־שיחתי, ואחר־כך יָצא לאמצע החדר ואמר כשהוא, מביט ישר אלי:

שמעתָ את אשר עוללה לנו? – ואתה המלצת אז עליה. זוכר אתה?

שתקתי. אבל לא יכולתי לשחרר את מבטי ממבטו הקשה, שעמד עלי וכאילו העמידני לדין קשה.

– זהו סוף המרידה בהורים. ואתה? – עד היום בלי אשה ובנים. מה היו אומרים אבותיך, עליהם השלום, אילו ראוךָ בכך?…

הוא הסב אלי את מבטו. עבר לכל אורך־החדר, חזר ועמד למולי, נתן עיניו בי ואמר:

– תעשה את בקשתי?

זה לא היה קולו. בין רגע נשתנה. זה היה קול שבור ורָצוץ. קול ספוג צער ויסורים של עולם מלא.

– אעשה, אעשה! בכל לבי ונפשי אעשה!

– ידעתי. אתה לא הכזבת את תקותי. ואם בשורה טובה תהא בפיך – תבוא. אברכך לפני לכתי מעולם־התהו הזה. ואם, חלילה, רעה תהא הבשורה אַל תבוא. תלך לדרכך…

הוא הפסיק דבורו פתאום. דבר־מה נתקע בגרונו וכאילו נחנק בו… ובצעדים יותר מהירים מבראשונה חזר אל הדלת ונעלם בה. ובתו מהרה אחריו.


 

ו    🔗

מכתבו של הקטיגור, שהזקן הכין בשבילי למפרע, פתח לפני לרוָחה את שערי בית־הסוהר לאסירים מדיניים שבעיר־המחוז. ואף השוטר, שהביא אותה אל חדר־השיחות, נסתלק תכף ומיד.

אתה!… הבנתי, שאין זה אחד משלנו

היא הושיטה לי את ידה, אשר לחצתיה מתוך שתיקה אלמת. לא יכולתי להוציא הגה מפי.

– מה הביאך לכאן? מה שלומך? ומפני־מה אתה שותק? ולמה חָורו פניך? – לא חשבת למצאני בבגדים אלו? אין דבר! הכל חדש תחת השמש, מקרי ובלתי־צפוי…

היא לא פסקה מלדבר ואני הייתי כנדהם תחת שטף דבורה ותחת רושם־הופעתה. לא מצאתי את עצמי. הנה היא. גבוהה כסבא. אותם העינים. וכמעט אותה הבעת־הפנים. שני ארנים־אחים ביער.

– למה לא תפתח פיך? – דַבר! סַפר! – ראו־נא: נאלם! בתוככם אין רגילים ביסורים? ועוד אתם מתפארים, שדרך חדשה את סוללים… נוּ, הגידה סוף־סוף, מה שלומך?… יש אשה? בנים? פִנה חמה? לא? אה! גם במדבר שלכם נגעה רעה חדשה זו?

היא נשתתקה רגע והביטה אלי מבט עמוק וחודר. ואז הוסיפה – הפעם בקול חדש, קול אטום ורועד כל־שהוא:

– היית שם, אצלם?… מה עושה הזקן? חַי? בריא? – מסכן. אני מקרבת את קצו. בשמים עדי: לא בזדון ולא מרוע־לב עשיתי מה שעשיתי… הוא לא יבוא הנה? לא…

היא הפסיקה לרגע, נגשה קרוב אלי ואמרה בקול חזק?

– אם תשוב אליהם, תאמר לו: אותו אהבתי ואוהַב יותר מכל אשר אהבתי בחיי…

ושוב נשתתקה. שקעה בתהום של מחשבות. אחר־כך חזרה ונתעוררה ונתנה עיניה בי:

– למה באת?

קולה היה קר ומבטה זועם וחודר. מבטו של הסבא.

– להצילֵך…

– כיצד?

– אם תרצי…

– אה!… רצונו של הקטיגור… לא. לחנם הטרחת את עצמך… הם, היושבים עמי כאן, חברי הם. לא אעזבם. יחד בשלנו – יחד נאכל.

כצבת לחצה את לבי. אין מפלט לה. רגעים אחדים שתקנו שנינו שתיקה קשה.

ושוב האירו פניה והביטה אלי מבט טוב ורך.

– ואתה עדיין נודד אתה… סימן לא־טוב הוא נדידה זו שלךָ… אין מנוחה בנפשך… ואמונתך – הגידה את האמת – כלום אינה לקויה?…

דבריה הפתאומיים הביאוני במבוכה.

– מנוחה, אמנם, אין לי, אבל אמונתי אינה לקויה.

– האומנם? שלמה, מלאה וממלאת את כל הנפש?

תחת מבטה החודר השפלתי את עינַי.

ושוב קפצה מענין לענין:

– הודה על האמת: הזקן שלחך הנה להצילני? – מסכן. חכם ומנוסה הוא – והרבה תמימות בו. כל ימיו קוה, שאתה תהיה גואלי?

– זה מנין לך?

– הוא הגיד לי פעם.

– ואַת מה השיבות?

– אני? – צחקתי. אמרתי לו, שפעם רצתי אחריך אל היער… חה, חה, חה!…

בצחוקה היתה איזו נימה לא־כנַה.

– האמנם רצתְּ אז אחרַי?

– כמעט… אבל אתה לא ידעת כיצד לקרוא לי… חה, חה, חה!…

על פניה עבר אודם קל, שנִטַּשטש על־ידי הצחוק.

– ןעכשיו?

– עכשיו?! אתה מתלוצץ בי?

פניה נעשו פתאום רציניים מאד ומבטה – שוב חודר וזועם.

– שמעי־נא לי: אם נתן לכל חברַיך לברוח, תברחי מן הארץ הזו אלינו?

היא שתקה רגע. אחר־כך שלחה בי מבט־רציני למחצה וליצני־למחצה:

– הרימו שם דגל של מרד ואלך אחריך.

– מרד? מרד במי?

– בכל! בטורקים, בכל סדרי השקר והנצול, בכל הכעור והמאוס… בְּנו הכל מחדש!…

–אנו קומץ של אנשים… לא לנו המרידה… לנו היצירה האִטית…

פניה נעשו רציניים לגמרם ועמוקים כתהום:

שמע־נא לי. נחדל מדברֵי־שטות. אני לא אלך אחריך. המים שלכם לא־עמוקים, הם מים עומדים. וגם אתה אינך זה שהיית פעם: צעיר, חזק בעל כתפים רחבות ואמונה שלמה ומוצקה כברזל… אז היה בך קסם… עכשיו זקנת. על פניך קמטים. וגם בנפשך קמטים. רק אחת רוצה אני להגיד לך בשבילכם, קודם שנפרד, והפעם – לנצח: כל עוד לא יתלו הטורקים אחדים מכם, תשארו קומץ של אנשים, וליצירתכם לא יהיו לא מרחב ולא מעוף…

ועוד דבריה בפיה – צלצל הפעמון והשוטר הופיע בדלת.


*

אל הזקן לא שבתי. וכשבאתי על עיר־החוף לשוב לארצי הגיעתני השמועה, שהזקן שבק חיים לכל חי. הסער הפיל ארצה את האורן הזקן. ואחריו הגיע תורו של האורן הצעיר –––