(פורסם לראשונה בשנת 1984, בהוצאת כנרת, תחת שם העט “יוסף שרארה”.)
הקדמה 🔗
שמי אינו כשם המחבר המופיע על עטיפת ספר זה. חלום עתיק ושתי טרגדיות שָׁחַקוּ אותי, הכניעו בי את האומץ לשחק את המשחק בשמי הנכון. אילנות יוחסין משני הצדדים השירו אותי עם עלי הסתיו האירופי בו אני מסתתר. את דינִי חרצו אנשים שהכירו אותי היטב.
אני גר בפריז, בשם בדוי, רדוף געגועים לארצי, אולי ארצוֹתַי, שהן אחת, בדפים אלה, מנסה אני לשלם מס לעצמי, וְמס ערך מוסף לאלה המבקשים לגמור אתי חשבון שנותר פתוח.
אני מדבר על מס של צער משום שקשה לי להתחרט כשם שנשללה ממני האפשרות להִוולד מישהו אחר. בין שתי צדקנויות, בטרגדיה שאינני רואה מוצא ממנה, אני קורבן לא מקרי, נטול חשׂיבות; אבל בחדר שלי רק אני דר, והמראה שלי אינה מדורגת על-פי עקרונות אובייקטיביים. בדיעבד, אולי מנסה אני לדבר על מס של אהבה.
הדברים שאני שולח אל הקורא אמורים להיות וידוי, אולי אוטוביוגרפיה חלקית, סיימתי לכתוב אותם לפני שנה. אחרי שקראתי אותם שוב ושוב הבנתי שאילו שלחתי אותם כפי שהיו כתובים עלול הייתי לפגוע באנשים שאני אוהב. שִכתבתי את הווידוי, שיניתי שמות (חווה, למשל, לא היתה גיבורת קולוניה) שיניתי מקומות, תאריכים, קורות אנשים, אפילו מערכות יחסים סבוכות על-מנת להצניע את האמת כך שהאמת שרציתי לומר תצא נכונה (אבל בה במידה גם בדויה).
בעצם עבודת השִכתוב, בלא שרציתי, חזרתי לפעילותי האמנותית. לטוב או לרע, כתבתי סיפור, לא, סיפור היה הדבר האחרון שרציתי לכתוב, לבכות רציתי, יצא סיפור. בסופו של דבר אבּחן, איפוא, לא במה שקרה, אלא באופן בו אני מתאר מה קרה. חבל. הכוונה הפוליטית הינה גם היא תולדה בלתי רצויה, אבל ככל הנראה, הכרחית.
רבים מיקירי מתו. אני יושב מול ההקדמה הזאת, העמוד הראשון של ספרי והאחרון שאני כותב, ומכסה אותו בדמעות. פרנץ, סבי מצד חווה אמי, היה אומר, צריך להיות קרוב לאלוהים כדי לשחק איוב קטן. על יד סוליות הנעליים שלי חיפשתי את מוראו של אלוהים, מתרגמיו ומפרשׁיו עשו אותו לאכזרי כל-כך.
מי שחושב שיוכל לדעת מי אני ייתקל בקשיים. עבודת ההצנעה שעשיתי היתה יסודית. גם בית ההוצאה לאור שיפרסם וידוי זה, אם אכן יעשה כן, אינו חייב לדעת מי אני והיכן אני מתגורר. אין טעם לתחקר אותם, מה שיאמרו יהיה חסר אמינות. עזורי ופרנץ הורישו לי מספיק כסף כדי לחיות כל חיי בנוחיות. פעם, כשקראתי את ה“טרגדיה האמריקנית” של דרייזר חשבתי שאולי יום אחד אוכל לכתוב “טרגדיה ישראלית” אבל במחשבה שנייה, אשאיר זאת למישהו אחר, כָּשיר ממני. מה שיצא לי זה הפרח של הפצע. אינני דרייזר, אני משקיף על העולם מנקודת מבט של אדם עוין, דפוק ומפוספס, לכן אני מסוגל ללעוג לעצמי במן סיפוק אדיש כל-כך.
אם ימצאו אותי ומישהו יחליט, חרף הכל, לגמור אתי את החשבון, אצחק. הדמעות נגמרו לי, גם הפחד נגמר. לולא הייתי קורבן של התליין שהייתי אני עצמי, הייתי כותב מהתלה די משעשעת. אני מסתתר לא מפני שאני פוחד, אלא מפני שאני עדיין מנסה למצוא תשובה למצב אליו נקלעתי. המהתלה שהייתי מספר היתה בוודאי על הרץ הכי מהיר במחלקת-קטועי-הרגליים.
בגלל נכותי הרגשית אני מסוגל לכתוב ספר זה רק בעברית, הכעס שלי הוא דו-לשוני, כשאני מתרגם את עצמי לעצמי אני חייב לירוֹת במראה בִּמקום שהיא תירה בי.
יוסף שרארה
א. 🔗
אחרי שלוש שנות לימוד בבצלאל החלטתי לשוב לתל-אביב. העיר חנקה אותי, ההיסטוריה שחצתה אותי מיד אחרי שהעיר התאחדה, גמרה אותי. ירושלים היתה בשבילי פרבר עם היסטוריה והבית בנחלאות, שבו גרתי ובו, לפני שנים, גרה חווה אמי, מצא אותי בבוקר תוהה לאן הלכתי לאיבוד כששכבתי לישון בערב הקודם. רציתי לאנוס מדבר, לקבוע גבולות, אולי לנוח. דינה, חברתי מגיל חמש-עשרה, כבר מזמן הראתה לי את הדלת. עקבתי אחריה, שכרתי בלש שהיה מדווח לי על כל אדיוט שהיה עולה אליה למצוא את הדמעות שבהן חרצה על אהבתנו להִגמר. עיניתי אותה, הייתי נוסע לעכו לנגח את עזורי, לרוב הייתי יושב אצל סבי פרנץ ומפחיד את גרטרוד. קיתה סבתי מתה זה מכבר, גרטרוד שבאה לסייע לו בימיה האחרונים נשארה כדי לבשל ואחרי חמישים שנה של נימנום בהן נישאה, ילדה שלוש בנות שמנות וקברה בעל שאת שמו לא היתה יכולה לזכור, נתלהטה מאהבתה לדחליל בן השבעים שהיה פרנץ והחליטה להמליך את עצמה למלכה שלו. די הפרעתי לה. היא היתה משלחת בי את גדולתם של חתניה, אחד מהם אספן החרקים הגדול של מפרץ חיפה שהיה מדקלם במועדון השאח המקומי את שייקספיר בגרמנית עתיקה, השני ניגן במצילתיים והשלישי, תימני קטן שהגיע לאשתו השמנה עד הטבור היה מחלק תה בעירייה. הוא עבד בקיץ כמציל ושרק עד שהגלים היו חוזרים לאן שבאו. אשתו שכבה מתחת לסככה או בסמוך לה, ופעם התכסתה בחול וכלב חשב שהיא גבעה והשתין עליה. גרטרוד היתה שואלת אותי מדוע אינני נשאר בירושלים והייתי אומר לה שהאבנים הקדושות וְהזבל הקדוש מחכה לה, היא היתה צוחקת ונותנת לי פתקאות של בנותיה להכניס לכותל והייתי מנגב בהן את התחת של הכלב של המורה האוסטרלית לתחריט, זו שהחלטתי לאנוס. היא צחקה כשתפסתי אותה מאחור ואמרה, אני יודעת שאתה יוסף, מדוע אתה צריך להתאמץ. היא גם אמרה שהיא איננה מִדבּר. היא ידעה מה אני רוצה לאנוס באמת. אחר-כך עלינו לחדְרה והיא ביימה אורגזמה אוסטרלית וצווחה בפה סגור, אבל עוצמת הצעקה הפילה עלי את בובת החרסינה שעמדה אצלה מעל המיטה. כשצעקתי התחילה ללעוס לי אוזן.
אחרי שחזרתי לתל-אביב העיסוק שלי היה לקום בבוקר כדי לחכות לערב. בלי דינה לא היה טעם לשום דבר. עמדתי על הטיילת בשעת בין הערביים והבטתי בסוטים שהיו מתבוננים בשאננות עצובה בנשים שהריצו על החוף את הכלבים הגזעיים שלהן. אחד מהם מכר מטרים מרובעים של חורים להִכנס בהם. חיפשתי מימוּן לצביעת המדבר וכך הגעתי לקפה כסית. אמנים לא מצאתי שם אבל ראיתי אנשים בוהים אל הרחוב, הרחתי שהם קמים בבוקר לעשות את מה שאני עושה. פעם קניתי גלאבייה, לבשתי אותה, הלכתי ברחוב ואמרתי לכולם ששמי משיח בן דוד רוזנצוויג. רוזנצוויג היה שמה של אמי ומשיח בן דוד היה שמו הקודם של שחקן שפעם אהבתי. דינה אמרה לי בשיחת הטלפון היומית שאני עושה מעצמי צחוק ובכתה את הדמעות הסגלגלות שלה. אמרתי לה שאני אקרא לעצמי שרארה שזה היה שם המשפחה של דודו של עזורי, והיא אמרה, קרא לעצמך מה שתרצה. כעסתי על האופציות הפתוחות שנתנה לי. אמרה, תרגע ואז תוכל לשוב וְאלד לך ילדים. בכיתי משום שזה היה החלום שלי כשהיינו צעירים יותר וְקוראים יחד שירים ושותים עראק.
כשהגעתי לכסית הפעלתי את השיעול האסטמתי שלא היה מי יודע מה אבל לא פעם פעל לטובתי. הרוח טיאטא עיתונים ישנים ועלים יבשים. שמתי עיתון על הראש והרגשתי איך הגשם יורד עלי. על האחרים עדיין לא ירד. סביב שולחן אחד ישבו כמה בחורים ושתי בחורות והביטו בי. הם נראו כאילו הביטו בי מפני שלא היה להם שום דבר אחר לעשות. אחד מהם, בעל קרחת במצב התחלתי ועיניים כמעט עצומות, שאחר-כך התברר לי ששמו ניסן, שאל: יורד עליך גשם? אמרתי לו: אני תחזית מזג האוויר. הוא היה משועמם מדי מכדי לצחוק והיה חבל לו להזיז את הפה. הוא אמר, אתה צריך להיות דפוק על כל הראש, אמרתי, אני מחפש אהבה והוא אמר – מצאת.
התיישבתי ואיש לא דיבר. אחרי מחצית השעה החלו האורות להִדלק בדיוק ממול, במקום שחשבתי שעומד עזורי. קראתי למלצר והזמנתי בקבוק שמפניה לכל השולחן. חצקל קד עם הבטן הענקית שלו, יצא לרגע מן הנמנום הטבעי שלו, קרב אלי ושאל ברעבתנות מסוימת, אולי בגעגועים לימים שבהם שתו כאן שמפניה, אם אני מבקש צרפתית. אמרתי כן. נתתי לו לחלוץ את הפקק וכולם אמרו לחיים ושתו את השמפניה מכוסות תה, אמרתי ששמי יוסף והם קיבלו את זה כאילו בחרתי שם מתאים לרגע ואין שום צורך בהצגת השמות שלהם. זה מצא חן בעיני. האלמוניות הטכּסית איפשרה לי להכנס לתמונה ואחרי שעה הייתי כבר אחד מן החבורה. החל לרדת הגשם שקודם ירד עלי והם הביטו זה בזה ואחד מהם אמר, יוסף הביא את הגשם לכסית. אמרתי להם, לא הבאתי, הקודֶם שלי אינו הקודם שלכם.
חדווה, בחורה שישבה אתו, קמה פתאום, הלכה לדלפק, ישבה על הברך הרדומה של חצקל ששוב נימנם וחייגה. מתוך שינה לקח חצקל סיר והניח אותה תחתיה. היא התחילה לבכות והדמעות נפלו לסיר. היא לא אמרה אף מלה לאפרכסת, קמה, השאירה אותה על הברך של חצקל וחזרה. היא אמרה, אשתו של הבנזונה ענתה לי, אמרה שאקפוץ לה. רמי, הבחור הכי יפה שישב שם, אמר ברוך, אל תדאגי חדווה, מצא חן בעיני האיפוק המנחם שלו.
היא שוב קמה, חייגה וצעקה אההההה, טרקה, וחזרה לשתות מן השמפניה. רמי לבש סוודר חום שלאור האורות המצטלבים דרך הגשם נראה סגלגל, שׂערו נראה כאילו היה שרוף. הטלפון העיר את חצקל שאמר מתוך שינה: יש קורקבנים ומרק גריסים! הוריד את הראש וחיכה שמרסל, המלצר, יענה לטלפון. ניסן אמר לי, כולם מכירים את כולם, כנראה מפני שאמרתי לו שהוא נראה לי מוכר. ישב שם שחקן שאח זקן שפרנץ ואני היינו פוגשים בלילות והיה תמיד שואל על קיתה, ופרנץ היה אומר לו, אין קיתה, קאפּוּט קיתה, והאיש שפרנץ אמר שהיה פעם גאון במתימטיקה היה בוכה על אובדנה. ואז היה פראנץ מביט בי, איך היינו כולנו מצטלבים אלה באלה, אני שהייתי הבן של מי שהכי חָשק בקיתה ופרנץ הרגיש את הריקנות והיה מחבק אותי במבט מלא תבוסה אבל יהיר.
רציתי לצבוע מדבר באדום, לקבוע מקרופון באמצע המדבר ולשדר מְסָרים להיסטוריה שכולם דיברו בשמה. רציתי לחצוץ בין המדבר הלבן צהוב לבין האדום שלי, לבנות מחדש קו סגול, ירוק או אדום. כל אחד אז לעס אלוהים ובפִּיות היו כל התשובות. נכנסתי לחבורה בכסית בלי שיבקשו ממני תעודת זהות. הם שנאו שם את כולם מתוך שיעמום. טילפנתי לדינה ואמרתי לה שמצאתי חברים כלבבי. דינה גיחכה באירוניה העצובה שלה ואמרה, בטח! אמרתי לה, אני יושב בכסית ושוטף את העיניים בחתיכות: אמרתי לה, יש להם שנאה בסיסית דינה, כל אחד בא מבדידות אחרת, זה לא הדור שלמד יחד מגן הילדים, נכנסתי לרוּטינה, כל יום מחמש עד שמונה אני יושב אתם ושונא יחד, שותה ואפילו אוכל משהו.
שאלתי אותם אם ראו איש בוולבו לבנה, הנראית כאילו יצאה מכביסה, עובר, מחנה אותה ועומד ממול והם אמרו שלא ראו. ואז הגיע עזורי בוולבו הלבנה שלו, שנראתה כאילו יצאה מכביסה, חלף אט אט על-פני בית הקפה ואחר כך עמד ממול, בפתח החנות.
הוא עמד שם עם המשקפיים במסגרת זהב, לבוש חולצת מאו ומקטורן אלגנטי והביט בי. ירד גשם, אבל הוא עמד וחיכה. אולי כבר רצו לשאול מיהו אבל חסו על המלים. הם היו משועממים כל-כך שחששתי שנולדו עייפים. חדווה שאלה אם הוא תמיד מנגן מוסיקה קלאסית ברדיו של הוולבו, אמרתי לה שככה הוא מרמה את כולם. רמי היה הראשון שהגיב. אני זוכר איך לגם מן השמפניה בפעם הראשונה שבאתי, לגם לאט, כאילו לא היה משועמם, הציץ בי, היה היחיד שרצה להבין מי אני. לנוכח קומתו התמירה ויופיו הבנתי שהוא עלול להמיט עלי אסון ואולי מפני שמראש הועדתי אותו לאויבות. חדווה סיפרה לי שהוא מתעורר בבוקר עם בחורה לצידו ושונא את עצמו. הוא אינו יודע מה שמה, אמרה, ומחפש אהבה. זה היה, כנראה, האות לי. במרירות האופיינית לה אמרה: רמי התאהב פעם בזונה מפני שנמאס לו לנשק אשה מזדיינת שאין זוכרים את שמה. הוא באמת חיפש אהבה בכל אשה שחלפה ברחוב. הוא הביט בי כאילו הייתי נשק סודי למימוש תשוקתו. כנראה הייתי חייב להפגיש אותו עם דינה.
ואז הגיעה לכסית הנערה עם הפרח בשיער, קראה את התפריט שעה ובסוף הזמינה כוס מים ושתתה אותה בלי להחזיק בידיים; כולנו הבטנו בה ואמרתי, יש לה שומה על הגב וככה היא גם אוכלת גלידה. לפני שהזמינה את כוס המים אמרה למלצר, אני חושב שזה היה זאכִּי, יפה איך שאלת אותי, וכתבה בפנקס, כשהיא מאייתת בקול את המלים מה תרצי בבקשה. בחלון המאובה אדים אפשר היה לראות את עזורי מהעבר השני של דיזינגוף והיא הלא שתתה בלי ידיים. רמי נראה מרוגז, קם, ניגש אליה, דיבר אתה, היא הפכה פניה והתבוננה בנו במשׂטמה עמומה ורמי חזר ואמר בהתלהבות כמעט זדונית, היא אמרה שאין לה שומה על הגב והיא לא מכירה אותך. ניסן אמר, כשעמדת שם, יוסף אמר שיש לך אלוהים בגב. הודיתי שאמרתי שלרמי יש אלוהים בגב. זה לא ריכך אותו, הוא חיכה לתשובה, וניסן אמר, לאכול לך אוזן יוסף, איזה מותק של שקרן אתה.
כעבור יומיים חזרו לכסית מהצגת צהרים בקולנוע פריז וראו אותי עם הנערה הזאת על יד הגלידריה. כנראה שהחזקתי אותה קשורה בחוט והיא אכלה גלידה בלי ידיים. כשקרבו הראיתי להם את השומה על הגב שלה. אחרי שהורדתי את החולצה שהפשלתי לכבודם נעצו בי עיניים די מבוהלות. צעקתי עליה יאללה, לכי כבר והיא התחילה לצעוד לאחור עם הפנים אלי, עדיין מביטה בי ועל פניה בעתה שלא יכלה לתרגם למלים כי הגלידה היתה תקועה בפה שלה. רמי רץ אחריה ואני התחלתי לפסוע לעבר כסית. הזמנתי בירה ורמי הגיע אחרון, נזוף וזועף, ניסן הצביע עלי בידו ואמר, הוא על באמת, לא עושה טריקים! סתם פריק. רמי נהם לתוך הכוס מיץ שהזמין – היא זרקה את הגלידה ועשתה את עצמה רקדנית בלט. ניסן אמר, היא רושמת בפנקס את התנועות. חדווה אמרה, אולי היא שותה מים כדי להתאמן. יוסי וחצי שתק והתבונן בעזורי. רמי המסכן לחש, היא רק בן אדם, אז היא רמתה אותי, אבל איך אתה יכול לנהוג בה ככה? חדווה שהיתה קמה לשתוק לטלפון כשחצקל מניח סיר לדמעות שלה, אמרה, מה יש, ובי לא מתעללים? חשבתי, אני אפילו לא זוכר איפה פגשתי אותה ומה עשינו אבל היה ברור לי יותר מתמיד שאני צריך את דינה ורמי יחד. אם השפּלה אז עד הסוף. מספיק מה שעזורי וחווה עשו לי. אחר-כך כשלקחתי אותה הביתה אמרה לי חדווה שאמו של רמי קפצה מחלון והתרסקה לנגד עיניו ואז לקח אביו את החברה שלו ונסע לאמריקה. לרמי היה מִמה לברוח ולאן, לחפש מסכנות עם פרח בשיער. הוא נדבק עכשיו לעזורי, המראה של האיש כבר התחיל להיות הקטע המרכזי שלו. הוא היה צריך אותו כדי לנגד אותי. ידעתי שהוא היחיד כאן שמחבב אותי. הוא אמר, לעזאזל עם האיש הזה, מה הוא רוצה ממך, מדוע אתה לא מחזיר לו מבט? מניין ידעת שיש לה שומה, מה הסיפור שלך? אמרתי לו, לאיש הזה יש כוח עמידה אינסופי ורמי שפך על עצמו את שארית המיץ; ניסן הצליח סופסוף לצחוק עם פה מוזז. אמרתי, ניסן בוא נשכח מכל העניין, אני חי בזמן ליניארי, זמן הוא כמו שטח, אין עבר ועתיד, אבל ידעתי שאני לא מצליח להסביר.
רמי היה הבחור הכי מתוק שפגשתי מימי. כבר ידעתי היטב איזה סבל אני עתיד לגרום לו. רציתי להזהיר אותו כמו שעזורי רצה להזהיר אותי מלשבת כאן יתר על המידה. אמרתי לו, אתה מחפש אהבה במקומות הלא נכונים רמי, ידעתי להכניס את המלה “אהבה” למקום הכי פחות מתאים. רמי היה כמעט מאוהב בנערה עם הפרח עד שהתחילה לרקוד כמו בלרינה. הוא לא תפס את הפחד שלי מעזורי. ידעתי שלא אוכל לספר לו סיפורים על דם קדמון העורך קרב נואש בתוכי. רציתי שדינה תספר לו על שתי ההיסטוריות שלי, מנוגדות לחלוטין ומדברות על אותו מאורע שאני קורבנו. גם זרועות הביטחון וגם האירגונים לא תפסו באמת את הפְריקיוּת שלי. לא בשביל להרשים את רמי הכרתי את הנערה בממד אחר של הזמן. וכשאחר-כך, אחרי שייקרה ממה שקרה ועיתונאים ירחרחו בכסית כדי לברר מה היה הסיפור שלי, יאמרו כולם שרציתי לעשות רושם והבאתי את הגשם לכסית. למזלי רמי ישתוק.
לא, לא יכולתי להכנס להסברים. פשוט רציתי להיות שייך, להכנס בתפר בין הבדידויות, בין הזרויות, למצוא מסתור בטכס העייף שלהם. לא יכולתי לספר להם על פרנץ או עזורי או על גרטרוד, פחדתי. רציתי לא להתקל בתהיות שלהם. התשוקה הישנה שלי להיות רמי כזה התעוררה, הוא היה אליל שלי הרבה קודם שפגשתי בו. מבטו הסגיר תבונה, ידידות, כאב וכוח. אחרי שסיפרתי לדינה על הנערה אמרה, איך יכולת להתנהג ככה! באמת כאב לה. כשישבה שם ושמעה על עזורי ועל העוינות שלי כלפיו, על הצדודית שנתתי לו, בכתה. היא זכרה היטב את העלבונות, את היום שזיינתי את המדים לה, היא ידעה איזה כעס מקנן בי ועד כמה אני צריך לבגוד כדי לכבד את עצמי. היא ידעה טוב מאוד כמה הייתי משלם כדי להִוולד רמי.
היא ידעה איך בימים בהם הייתי יושב אצל עזורי בעכו או נפגש אתו בדירה של פרנץ הייתי מענה אותו, אומר לו, קח את כל הדוקטורטים שלך ותלה אותם על החרב העקומה שדודך אמר שהיא של צאלח-א-דין, לא על הקירות! אתה משחק משחק יהודי, עזורי! והוא ניסה אז לקבל קביעוּת באוניברסיטה והעלבון הזה, ערבי מלומד, המומחה הגדול לתולדות הסיכסוך היהודי ערבי אינו מקבל קביעוּת ופרופסורים מעודנים עם עבר מפואר במאבקים היפים על זכויות אדם מתווכחים אתו על תור. הם לא חשבו על שום תור. הם ראו ערבי ולא יכלו לתפוס שיכול להיות מלומד כמוהם. שום כעס לא הזיז אותו. היה מדוד ונחוש. הם חייבים לחשוד בכל ערבי ויש להם סיבות מובנות, אמר לי. אני מכיר היטב את המבט הזה, הקר כפלדה, כאשר נסגרות הדלתות, כשאינך עוד יוסף רוזנצווייג אלא שרארה. אמרתי לו, אז מי בכלל ביקש ממך להיות אבי, אתה הולך ומתחתן עם כל יהודייה מחורבנת. איך יכולתי להסביר את זה לרמי או ליוסי וחצי או לחדווה?
אני זוכר לפני שנים. הייתי רמי. שיחקתי רמי. גרתי עם דינה. נסעתי לעכו וישבתי מול עזורי. הים נשקף בחלון. עץ התות חדר בעד הדלת הסדוקה וסבכת הברזל. ריח משכר של ניצת תפוזים עמד באוויר ובמפרץ נראתה אנייה שטה לעבר נמל חיפה. הכרמל היה מצויר בין שני אדני החלון. צעקתי עליו, אתה ישבת בדרך לירושלים בכפר קולוניה, עבר משוריין של יהודים, ישבת לך בנוח, העיקול היה גדול וירית בתת מקלע שלך, חווה היתה מטרה נוחה. היא היתה בהירה, אתם אוהבים אותן בהירות. בסוף עזורי בכה. יש לו הדמעות הכי גדולות שראיתי מימי, כשחווה אמי פגשה אותו נדהמה מגודל הדמעות. אמרתי לו אז, אתה ערמומי כמו כל הערבים, משחק מתון אבל רוצה את ליטרת הבשר.. מתרגם אדמה להיסטוריה ומלא שנאה פתטית. הוא בכה ואמר לי בקול רך ורטוב מן הדמעות שנכנסו לו לתוך הפה, את חווה… אני… הלא… ודם פרץ לו, אפילו מן המצח. הוא אמר, מדוע אתה צריך תמיד להאשים יוסף, אין בך שום חמלה או אהבה. את הקנאות לא ירשת ממני ולא מחווה. אמרתי לו עזורי, ירשתי אותה מן האוויר, מן האדמה שאתה יושב עליה עם עצי הזיתים השדודים והגעגועים לצאלח-א-דין. הולדתי את עצמי, תוריד ממני את הידיים הערביות שלך! רוצח אמהות… ואז סתר לי. שנינו בכינו. בגלל אהבתו העצומה לאמי לא היה מסוגל לענות לי על השטות שאמרתי. בכינו לתוך הלילה ושתינו וודקה ואחר-כך קפה בספלונים זעירים.
היום אני יושב רחוק משם. פריז עיר יפה, אבל לא בשבילי. גני לוכסמבורג פורחים אבל בשבילי הפרחים תמיד נובלים. מה לא הייתי נותן עכשיו כדי לשבת בכסית ולריב עם רמי.
ב. 🔗
אחרי שנמלטתי מהארץ הגיעה אלי הודעה: רמי ביקש להִפגש אתי, ואני מצטט אותו, ב-“כל מקום שרק תגיד באירופה”. היה איכפת לו. ניסן ויוסי וחצי וכל האחרים כבר התפייטו בפני העיתונאים שריחרחו עלי בכסית וכולם כבר אמרו איך ידעו מן ההתחלה מי אני ולאן אגיע. חדווה אמרה לעיתונאי אחד, לאן יכול היה להגיע? הכעס הזה, האינְאונים, העלבון, המבטים הקשוחים כל פעם שהביטו בתעודת הזהות שלו.. כל אחד בבית הקפה נעשה מומחה ליוסף ורק רמי שתק. באו אליו, עבדו עליו, הוא לא נפל למלכודת. דווקא הוא, שהשפלתי כל-כך. הוא לא דיבר על עזורי הוא לא התרברב בידידות שלו לזה שהביא את הגשם לכסית.
ההשפלה של רמי החלה כשטילפנתי אל דינה ואמרתי לה שכדאי לה לבוא ולפגוש את החברים שסיפרתי לה עליהם. היא היתה מדברת אלי באי-אימון מוחלט. כיוון שידעתי שתבוא שכרתי מכונית ונסעתי לנגב. חיפשתי אתר למדבר שאצבע. אחרי העמידה מול המדבר שנפרש לפני מלא הוד פראי עצרתי באיזה פונדק. ישבו שם דניות מצחקקות ואשה, שצלב היה תלוי על צווארה, שתתה בירות בזו אחר זו וסיפרה בהתלהבות על מצדה. הבטתי בהן וידעתי עם איזו מהן אני גומר את הלילה. הייתי צריך להיות אמין כשארצה להתעלל בדינה ורמי. זאת היתה סְפירה לאחור של סיפור נקמה קטן וסתמי. ידעתי איך תגיע דינה לכסית ותבקש וויסקי וכדי לבסס לעצמה מקום תשלח את הוויסקי חזרה לברז, ותבקש ממרסל וויסקי “נטול סלעים ולא מהול במים”. ידעתי שהמשורר גולדמן, שאפילו הוא שכח מתי קרא מישהו את השירים שלו לאחרונה, יאמר למרסל, הגברת הזאת מבינה בשתייה, זאת לא העמדת פנים. לדינה היתה עוצמה, היא ידעה לעבוד על אנשים. שיריה כבר נתפרסמו בכתבי עת ויצאו לה מוניטין מסוימים, היו לה כבר אוהדים ואויבים ועשתה את הופעת הבכורה באיזור בתי הקפה. איש מהם לא הכיר קודם את פניה. רמי כמובן אמר שאני בוודאי אאחר אבל היא הביטה בו בחיוך ואמרה, הוא אף פעם לא מאחר, אם אמר לי לבוא, סימן שהוא יבוא! יוסי וחצי שאל בליגלוג אם זה בגלל הזמן הליניארי שלי והיא אמרה1, לא, זה בגלל הראש הדפוק שלו. ברגע ששׂפתיה של דינה נגעו בכוס היה רמי מאוהב. עד כאן היה התִכנון שלי מצוין.
היא היתה אהבתי הגדולה. בגיל חמש-עשרה נכנסנו למה שהחברים שלה קראו חדר-משפחה. בגיל שבע-עשרה הפילה את הילד היחיד שהייתי מסוגל להוליד. הנין של פרנץ וקיתה נולד מת, בהרדמה חלקית. חיכיתי לה אצל הרופא ולקחתי אותה הביתה. אמהּ אמרה, דינה את נראית חולה והיא אמרה, יש לי סתם וירוס ושכבה לנוח.
היא לגמה מן הוויסקי הנקי ממים ממש כפי שציפיתי שתעשה ושאלה אם עזורי מגיע לרחוב. הם שאלו מי זה עזורי והיא אמרה, איש יפה במשקפיים מוזהבות, לבוש חולצת מאו ומקטורן יקר, נוסע בוולבו לבנה. חדווה שאלה, זה שמנגן מוסיקה קלאסית ברדיו? ורמי אמר במרירות, כן, הוא היה בא כל יום, אבל מזה יומיים לא בא. ניסן אמר, וְיוסף היה מפנה לו גב. יוסי וחצי שאל, מה באמת קורה ביניהם, פתאום החלו להתענין, השִעמום פסק, דינה שישבה על עוצמה נשית חזקה הרשימה אותם. העיניים הפקוחות שלה, השיער הנוזל, הפנים החדות, המתיקות המרירה בשיפולי שפתותיה, אני אף פאם לא ידעתי אם דינה יפה או שהיא מכוערת בצורה כל-כך מושלמת וחד פעמית שניגודי הגוונים שלה, גופה התמיר הרך והמשופע, השיער הזה, החיוך החשדני, הכחול-עמוק של עיניה, הסגלגלוּת סביב העיניים, כל אלה גורמים לגברים להרגיש כמו ילדים. רמי אמר, מי זה העזורי הזה והיא פרצה בבכי. היא בכתה מפני שריחמה על עזורי. לדידה היה עזורי הגבר הכי מדליק שפגשה מימיה. תמיד חיפשה את הדמיון בינינו ותמיד גם נפלתי רחוק מהעץ שהפיל אותי. רמי אמר לי אחר-כך שמה שגמר אותו מיד היו השפתיים והעיניים המבוהלות שלה, ההבעה המסתורית הזאת, החוסן האצילי של ידיה הנעות לאיטן, אמר לי, החירחור החרישי של מילותיה. היא ואני היינו רבים על הבן המת שלנו. היא היתה אומרת, אבל היא היתה בת, וכך יכולנו לריב כמו הפרימיטיב והמשוררת. השיפוט שלה את עצמה ואת שיריה היה מוחלט. היא לא חיכתה להוקרה או אישום. היא ידעה בדיוק מה הערך שלה. רמי לא יכול היה לתפוס איזו אשה היתה כבר בגיל חמש-עשרה. אני יושב עכשיו בפריז ונזכר בטיולים שלנו, בפיקניקים, בלילות שבילינו בדירה של עזורי בעכו, ביום ששטנו במפרץ וגשם דק ירד והיא פשטה את החולצה וציירתי את החזה המתוק שלה. והנייר התרטב והיא לקחה אותו ממני ואכלה אותו. אמרתי לה, את הבחורה הראשונה שאכלה לעצמה את השדיים והיא אמרה לי אז, כל מה שערבים חושבים זה על שדיים של יהודיות. אבל אני זוכר איך חזרנו לילה אחד באוטובוס ונערכה ביקורת משטרה ואחרי שבדקו את הניירות לקחו אותי לחקירה. היא התרגזה ורצתה לרדת אתי. השוטר ציווה עליה להשאר באוטובוס. היא צעקה. נוסע אחד קילל אותה ביידיש, ואמר: מה יש, זה ערבי, לא? את יודעת מה הוא בדיוק מחזיק בכיס שלו? רוצה למות? לקחו אותי לתחנת המשטרה של ואדי ערה ושוטר היכה אותי כאילו לא בכוונה ובעט בי וסובב אותי, הכניס לי אגרוף, הכול בשקט כזה, בקרירות, כאילו לא בכוונה, ושאל אותי בזעם מסונן, עוגב כמעט, אולי מתוך קנאה יבשה, מה אתה עושה עם בחורה יהודייה? אמרתי לו, שמי יוסף רוזנצוויג וזה גם מה שכתוב בתעודת הזהות והוא אמר, כן, אני יודע אבל שנינו יודעים, לא? ואחר-כך הלכתי למשרד הפנים ושיניתי את תעודת הזהות ליוסף שרארה, היו לי שתי תעודות וכל פעם שהייתי נטרף מכאב הייתי לוקח את התעודה הזאת. דינה נשארה באוטובוס שנסע מיד.
מאוחר בלילה באה לחדרי בדירה של פרנץ. לא פתחתי לה את הדלת. היא צעקה במסדרון עד שפרנץ פתח. קיתה עוד היתה בחיים ושהתה בבית אחרי שנים רבות שהיתה מאושפזת, היא קיבלה היסטריה והתחילה לרוץ בחדרים ולנפץ כלים מזכוכית ודינה נכנסה, ביקשה סליחה כאילו חטאה ופתאום ריחמתי עליה, על אהבתה. פרנץ חזר אלינו עם סבר פנים עגום ואמר, מה קורה כאן, באמת איך זה קורה ששוטר כזה מתנהג ככה, הוא לא תפס, לא יכול היה לקלוט שהנכד שלו יהיה מושפל ככה.
בפגישה הראשונה בכסית סיפר לה רמי, על אמו. אפילו חדווה נשברה מהרגע הזה. רמי לא היה נוהג לספר על עצמו. קשוח עם העצב של מי שראה את אמו מפורקת על המדרכה. פתאום הרגיש שהוא חייב לספר לה. כל טיפה של וויסקי שירדה לתוכה הורידה גם אותו. השיחה קלחה אבל דינה לא הסגירה אותי, לא סיפרה להם דבר למרות הסקרנות שפתאום גילו כלפי, אבל רמי שלא ידע את נפשו החליט שהוא חייב לדעת מי אני באמת, מה הסיפור שלי, הוא לא תפס שכל מה שהוא רוצה זה לפגוש אותי במקום הכי לא נעים בעולם, בכניסה האמיתית של דינה.
אחרי כמה שעות הלכו כמובן לעבר שדרות נורדאו. דינה ששתתה כמה כוסות וויסקי היתה משוחררת. היא באמת רצתה להיות צמודה לבחור נאה כמו רמי. היא חשבה שאני עוקב אחריהם ושיחקה לכבודי זונה אדישה. רמי נעלב ואמר לה, אל תשחקי ככה, אנחנו מתחתנים. היא נעשתה רצינית, נעצה בו מבט זועם, מרירות של עשר שנות אהבה נואשת ואמרה, שמע רמי, אִתי לא מתחתנים, אף פעם אל תחזור על המלים האלו. הוא נבהל ושתק. מן המרפסת של דירתה בשדרות נורדאו יכלו לראות את הגן. רמי יכול היה לראות את הזקנה מהעבר השני של הגן היושבת בערב על המרפסת, לבושה שחורים, תולה תכריכים על קיר המרפסת ומאזינה לרקוויום של ורדי. בגן למטה, חיפשו זוגות צעירים מקומות מסתור מפני המנורות שלא כולן היו מנופצות ואני הלא מכיר את הספסלים העוקצניים האלה. דינה הגישה מגש ועליו זיתים דפוקים, גבינה בולגרית, עגבניות, לחמניות וְחמאה, סרדינים, ובצלים. כיוון שחשבה שאני מתחבא בגן שׂמה את הקטע האחרון של התשיעית על הפטיפון וכשהביטה ברמי ותפסה שהיא הולכת לשכב אתו חיכתה לטלפון שלי כמו ילדה שיודעת שלא יעזור שום דבר, היא חייבת לגמור להכין שיעורים.
הצלצול שלי הגיע ברגע הנכון, הזקנה כבר נכנסה פנימה ונעלה את התריס, רמי היה הכי קרוב לדינה שרק אפשר. שאלתי אותה איך היה בכסית ואם היא יושבת צמודה לרמי והיא אמרה פעמיים כן. אמרתי לה שאני נמצא עם דנית דתית באכסנייה, על יד פונדק מחורבן והיא מזדיינת בלי לזוז, אמרתי לדינה שדרך העור של הדנית, העור הכי שקוף שראיתי מימי, אפשר לראות עד דנמרק. היא אמרה, שיהיה לך לילה טוב, אמרתי לה, אני מחכה למטה והיא צעקה, אתה מחכה לי בתוך הבטן וטרקה. רציתי לשאול אותה איך מזדיינות דניות לא דתיות מפני שהדנית שלי התפללה באמצע הלילה אבל לא הספקתי. רמי בוודאי שואל מי טילפן והיא אומרת לו.
למחרת תיארתי לרמי את קורות הלילה. אמרתי לו שהוא חולה בסרטן אהבה. הוא אמר, היא אמרה לי שגמרתם. הוא היה באמת נחמד ואבירי. רצה לומר לי שקודם ששכב אתה בדק אם היא פנויה. אמרתי לו, היא לא תהיה שלי אבל גם לא תהיה של אף אחד אחר. ורמי המסכן ידע על מה אני מדבר. הוא התאהב, אבל כל הזמן ישבתי לו בקצה המיטה. הוא שאל את דינה מדוע היא מספרת לי והיא אמרה, תראה, הוא אומנם יצא מפה לתמיד אבל אני בכיתי שבוע ולא היה אפילו רווח בין הדמעות והוא נשאר האהוב היחיד שלי, אתה יכול לשכב אתי כמה שאתה רוצה, הוא תמיד יהיה בפנים. אחר-כך שאלה אותו מדוע הוא מספר לי ורמי טען שאני מוציא ממנו את הדברים במרמה והיא צחקה ואמרה לו, תראה, אני מכירה אותו, תספר לו או לא תספר בין כה וכה הוא יודע. סִכסכתי ביניהם, הייתי מטלפן אליה ואומר לה מה אמר רמי ואומר לרמי שכל מה שקרה בלילות שלו אִתה רשום אצלי מלה במלה. ככל שהשפלתי אותו יותר כן גברה האהבה שלו. דינה אמרה לו, זה הכול מפני שלאהוב זה נגד אלוהים, כך לפחות אצלי, לשכב אתך – ואתה מתוק ומאהב מצוין – זה לאהוב נגד יוסף והוא שאל, מדוע אהבה צריכה להיות נגד מישהו ולא בעד, והיא צחקה. הוא ביקש שתאהב אותו מעט והיא חמלה עליו. הוא לא יכול היה לשאת את החמלה אבל לא היתה לו ברירה. היא שיחקה במגרש שלה על-פי החוקים שלה. המשחק היה מכור ורמי ידע.
דינה קינאה אפילו בדנית שאת שמה לא יכולתי לזכור. הקנאה שלה היה הדבר הכי מוחלט שהיה לה. הקנאה עשתה אותה מושכת יותר ורמי תפס את עצמו מסתובב סביב הבית, מחפש אותי בגן, מנסה לאתר את הבלש הפרטי שלי. דינה ידעה שאני מרגל אחריה אבל לא יכולה היתה לשוב ולהרשות לי לבוא. היא חסה על עצמה ואמרה, אם תחזור אשתגע, אתה כבר לא יוסי, החבר שלי, אתה יוסוף שרוצה למצוץ לי את הדם, אני לא אחראית לאהבה השמימית של עזורי וחווה, אני לא אשמה שיצאת מזה דפוק, אני לא אשמה שחווה באה אל קיתה ואמרה לה שהיא בהריון מעזורי וקיתה יצאה מדעתה והתחילה לשרוף את עצמה. אני בסך-הכל ילדה שכותבת שירים ורוצה לחיות כי אמי היתה בטריזאנשטאט והגיעה ארצה באניית מעפילים ופגשה את אבי שהגיע בדרך לא דרך לפניה, ועכשיו הם מחכים שאשלם בעד כל הסיוטים שלהם. ומה הבאתי להם? הבאתי אותך, החלטת שאתה צריך להסביר להם כל יום מה זה להיות יהודי של יהודים, ואיך אתה מושפל ואחרי שהיית הולך היו בוכים, לא יודעים מה לומר, מרגישים אותך, מרחמים אבל מלאים מין2 פחד סתום, זר; אתה הגוי, שהם חולמים עליו בסיוטים שלהם, לא בשבילך באו הנה, הם באו הנה כדי שאנשׂא לרמי כזה, ואתה לא רמי, רצית להיות רמי אבל בסוף מי אתה? בחרת להיות הבן של עזורי במקום להיות הבן של חווה…
דינה אמרה לרמי, תשמע ילד, אני אוהבת אותו, ורמי אמר לה יש לי סבלנות, אני אחכה, את עוד תאהבי אותי. כשנודע על “הפריקיוּת” שלי לזרועות הביטחון הטחתי את האשמה ברמי, אבל גם אני ידעתי שלא היה זה רמי שדיבר. אמרתי לו, אתה עוד תגרום לכך שלא יהיה לי את מי לשנוא. הממזר המתוק הזה חייך ותפס אותי בכתפיים וחיבק אותי. הסוד של דינה ושלי כבר קשר את שלושתנו. כדי להגיע רחוק יותר עם דינה היה בא בצהריים לדירה של פרנץ, פוגש את הבנות השמנות של גרטרוד שכּל הזמן קנו לעצמן שמלות חדשות והיה יושב אתי, מביט בציורים, ברהיטים שקיתה הביאה מברלין והייתי מסביר לו מה נקודות החולשה של דינה. מדוע הסכים לכל זה, נעלה מבינתי, אבל דינה אמרה שאני לא מבין באהבה כי אני חושב שאהבה היא צורה מסוימת של כיבוש. אמרתי לה בתיאטרליות שלי, אני לא ציוני מחורבן, אני נצר של רבן גמליאל, והיא אמרה לי בטלפון, רמי לפחות יודע בשביל מה אנחנו חיים בארץ המחורבנת הזאת וזה נוח לי בגלל ההורים שבאו מן השריפה ואז צעקתי עליה, חווה אמי היתה אמורה להיות חומר דליק באושוויץ או אהיל, לולא הציל אותה עזורי והביא את קיתה ופרנץ לפלשתינה. דינה אמרה, יוסף אתה מסוּבב לגמרי.
לא, לא רמי סיפר עלי לזרועות הביטחון, לא הוא אמר להם שאני מסוגל לראות דברים עתידיים. החוליה המרכזית היה ניסן שכנראה עובד בשבילם וישב בכסית בשביל הנשמה שלו, אחרי או לפני שהיה מכה ערבים בכפרי המשולש, גם דינה אהובתי לא היתה לגמרי זכאית ואף-על-פי שאהבתי לנגח אותה כאילו עשתה זאת בכוונה ידעת שכּשלה ולא בזדון. אמרתי לה, תִירי בי כמו שעזורי ירה בחווה והיא אמרה, יוסף אתה יודע שעזורי לא ירה באף אחד. היא גם צעקה לי, אתה ערבי בדם ואחר-כך באה על ארבע והתחננה שאסלח לה על מה שאמרה. מה שקרה היה שאחרי חודשיים בכסית והחורף כבר קרוב לסיומו, גשמים נוראים ירדו אותה שנה, אחרי חודשיים עשו חיפוש בדירה של דינה מפני שפעם גרתי שם. היא נכנסה הביתה וראתה את הזרועות מחפשות לה בדירה וצעקה. אחד מהזרועות שלא היה מתוחכם יותר מדי, אמר, תזהרי עם מי את נכנסת למיטה. היא לקחה את העציץ שעזורי נתן לה ליום ההולדת שלה וזרקה עליו. אבל היה שם בוּנִים שמאוחר יותר אעבוד בשבילו. הוא הוציא את הבחור, חזר, חייך אל דינה, הביט בה במִן אבהות מבחילה ואמר, אל תשימי לב. בונים היה מבוגר, עייף ממלחמות ותלאות, מדבר בלשון חלקלקה, אוהב לומר פתשגן במקום מכתב ולצטט שירים של אלתרמן או פסוק מן התנ“ך, אחרי או לפני בעיטה או “שריפת-סוכן”. הוא ניצל את העובדה שהיה מפקד אניית המעיפילים שהביאה את אמהּ של דינה לפלשתינה ואמר: ממש כמו יולדתך, סערה ויין, אני זוכר את אמך, רזה כמו פְּלָפוֹן, עומדת על הסיפון, לא מאמינה באיש. ודינה שבין כה וכה היה לה חור בלב בגלל מערכת היחסים הארוכה והמייגעת אתי, תמיד הרגישה שהיא אוהבת אותי נגד אמה ונגד אביה שהיו בעצם אנשים פשוטים, ולא פוליטיים וכל מה שרצו זה חתן יהודי אחרי כל מה שעברו. בונים ידע לעבוד עליה, תמיד היתה זהירה במלים אבל הוא הצליח להערים עליה. היא אמרה, נכון, יש לו החוש האל-זמני הזה והוא גם מספיק קרוע כדי לעזור לכם, הוא תמיד רצה להיות ילד טוב ירושלים וכתב חיבורים ציוניים שבא לי לבכות מרוב גועל. בונים הפסיק לחפש, שמע ממנה את כל הדברים שכבר קרא עליהם בדו”חות שלו וידע שקל יהיה לו ללכוד אותי.
ביום שנקראתי לזרועות הביטחון הלכה דינה לכסית לשבת עם החבורה שלי. היא ידעה בדיוק איפה אני. בונים טילפן ואמר לה. דינה היתה בחורה גאה, לא יהירה, היא ידעה שאת הקרב הזה הפסידה ושאלה את עצמה אם היה בדבריה לבונים משהו מן הנקמה. היא תהתה שמא עמוק בלבה היא מאמינה שאפילו אני אהובה ובנה של חווה הרי מתחת לכל הקליפות אני עוד ערבי שרוצה לחסל אותה. נרגזת וקפצנית היתה אותו יום. אהבתו של רמי החלה לתת בה אותות של חוסר מנוחה. היא אמרה לחבר’ה שישבו שם: כשאני מגיעה הוא לא מגיע אבל גם אתם שבויים בידיו. הם רצו לראות בדינה, שמעמדה כמשוררת עלה במהירות מסחררת בבורסה הספרותית, חברה קבועה של רמי, רמי היה נסיך החלומות שלהם. הרומן הרמוז של דינה ושלי היה משהו אפל שהם לא ידעו, אף כי הרגישו בו, הוא היה הסרט שחסכו כסף מלראות. רמי היה אחד משלהם ואני הייתי זר, הם הרגישו בזרות שלי בלא שידעו בדיוק מהי. אולי ניסן ידע יותר אבל הוא ידע לשתוק או היה עייף מלדבר ובאה דינה שלפה סכין וחתכה. היא אמרה להם שהם משחקים משחק ציני מפני שכל אחד ואחד מהם נתן לי הלוואה ולא קיבל חזרה וכל אחד מהם ידע שהוא לא יקבל חזרה את הכסף ושתק, אז למה שתקתם? למה לא דיברתם על זה? דינה הוסיפה; לו היה רמי או ניסן חייב לכל אחד מכם כסף לא הייתם דנים בזה? לא הייתם מדברים על זה בקול רם? הם תהו. כל אחד באמת נזכר בהלוואות שלקחתי ממנו. הם גם נזכרו שאחרי שביקרתי אותם בבתיהם נעלמו חפצים, בעיקר מזכרות מלחמה, פסלונים, איזו סכין קטנה, אצל ניסן זה היה מחזיק מפתחות, דברים של מה בכך. והיא שהיתה נְקוטה מעצמה, אמרה את זה בקול: מה עם הגניבות הקטנות? הוא הלא גונב מכם מזכרות מלחמה? היתה זאת דינה ששמה מכנה משותף לדברים שלקחתי מהם. היא היתה זאת שאמרה “מזכרות מלחמה” מין טוטם המאחד את כל היוצמכים האלה לגוף אחד שאני הצד השני של הירח שלו.
היא היתה נרגשת ועצובה, בעיני רוחה יכולה היתה לראות אותי יושב עכשיו מול בונים וריחמה על עצמה במקום שתרחם עלי, הביטה ברמי ורמי הביט בה, הוא אהב אותה בכל ריס שהיה מנפנף כלפיה. שריון הסובלנות הצדקני נשבר. הם נעשו דברניים, אמרה לי אחר-כך בחיוך. המידע על הגניבות וההלוואות זרם בלא מעצור, דינה ידעה לעבוד על המצפון השחור שלהם. היא צחקה ואמרה, גם זה הכוח שלו. כמו עם רמי! ורמי חפן פניו, הם נעלבו בשבילו. והם תהו לעברה. כאן לא היו עוד משחקי משוררת עם חבורה של משועממים מקצועיים, היא באה וזרקה את זה ישר על השולחן. חשו אי נעימות. החשדות נהיו כפפה אחת. בעיניים המצומצמות שלו אמר ניסן, אתם יודעים טוב מאוד מדוע זה ככה!
דינה סיפרה לי אחר-כך שבאותה שעה בדיוק החל גולדמן המשורר לדקלם בעל-פה לאשתו לשעבר את התפריט של כסית בנעימה חסידית, וחצקל הצטרף לזימזום מתוך שינה והיא כבר חשה חרטה שהעלתה את כל העניין, לי אמרה שהרגישה כמו בוגדת אבל אני תמיד חיפשתי מובן אחר למלים שהיתה אומרת. היא הרימה את הוויסקי שלה ואמרה, יאללה, נעזוב את זה, יש לו סיבות טובות, השתיקה שלכם היא פשוט הצד השני של הגניבות שלו. היא לא הסבירה, היא אמרה, נרים כוס לחיי יוסף, צחקה כי לא מצאה את הדמעות הנכונות לרגע ההוא, שהיה בשבילה כמו יריקה במשהו קדוש. תמיד חיפשה סיבה להעביד את המצפון שלה שעות נוספות. וכל הפוצים האלה, החברים היחידים שהיו לי חוץ מהתקופה ההיא בחיפה, כשחייתי עם האינטלקטואלים הערבים וגרתי עם קאסם וליילה, כל הפוֹצים האלה הרימו, אחד כוס בירה, חדווה את המיץ אשכוליות שלה, ניסן את הוויסקי ואמרו: לחיי יוסף וחשבו בחדווה מאוסה על המעילות הקטנות שלי, רצו מאוד לדעת מה היתה הסיבה האמיתית שלא שוחחו על זה בקול רם אבל יותר מזה שׂמחו שאני נתפסתי בקלקלתי.
ודינה שהיתה שתויה הוסיפה, לחיי הגנב הקטן, הנסיך הקטן שלי, ורמי נעשה עצוב וקרא: הוא לא גנב דינה, את יודעת שהוא לא גנב. האצילות הרכה שלו תפסה את דינה בגרון, ללא השריון שהלבשתי עליה מאז גיל חמש-עשרה. הכוס שלה נעצרה בדרך מן השולחן אל הפה. נעצה בו את העיניים המבועתות שלה שאלף שנות עצב מבוצרות בהן, ולי אמרה אחר-כך שחשבה פתאום על פולנים, לבושים היטב, מטופחים, מנשקים ידיים של זונות ברחוב הירקון, לא שראתה אי-פעם פולנים זקנים ומהודרים מנשקים ידיים של זונות ברחוב הירקון, אבל היו לה דימויים שהיתה מוצצת מן המציאות שכלל לא הכירה, כדי לאמץ לעצמה טריטוֹריות שלא היתה בהן מעולם, אבל מלכה בהן. רמי ראה את העינים שלה וחשב, היא סופרת את הדם של אמי על המדרכה. יוסי אמר, זוך של חרב בקטשופ! כל אחד נעשה משורר לקול המאכלים בנעימה חסידית שהמשורר גולדמן מנה בפני מי שהיתה פעם אשתו ועדיין האכיל אותה כל יום בשעה שש בכסית. ניסן שאל, מה את עושה? רוצה לעשות ברית מילה לבקבוק קוקה קולה?
מצבה הנפשי עמד למכירה אבל לא היה קונה. רמי לא מצא את הוָולוּטָה הנכונה. ההסברים אחר כך היו כבר מים. היא הביטה ברמי וכמעט באמת בגדה בי, כמעט נפלה לו לתוך הידיים אבל הוא לא תפס את הרגע, לא הבין שהיא יכולה להיות עכשיו שלו, העדינות, הרכוּת, החוזק, המצפון, החוסן המוסרי, כל אלה עשו אותו יפה שבעתיים והוא לא היה מכוער גם בלי כל אלה. רמי היה בחור יפה, אולי אחד היפים בשטח, אבל הוא לא היה די זריז, לא תפס מהר את חילופי מצב רוחה של המלכה הקפריזית. הוא לא המשיך בזה, ונעשה פתאום הוגה דעות ואמר, אה, יוסף בטח צריך לגנוב מעצמו ואנחנו נמצאים בסביבה, והמלים שלו הרסו לה את הרגע, היא שנאה הסברים כאלה, היא שתתה את הוויסקי שלה ולא זכרה עוד את הרגע בו כמעט נפלה לו לתוך החור שפער בלב שלה. גם היא ראתה פתאום את רמי באור שאני ראיתי אותו תמיד, יפה, הגון, ישראלי כזה, סגן בסיירת, חייל למופת, מגיב על כל עוול, אבל עושה מה שאומרים לו, מתלבט ויורה. לא אחת חשבתי על המסירות העצומה ליופי שיש לקילרים האלה, כמה פעמים בחיי רציתי להיות רמי, גם בצד השני של עזורי, כשהייתי בחיפה ורציתי להיות הערבי שלהם, רציתי להיות רמי ערבי, רמי ההולך בתלם ובהבעת מורד, מגן על מולדת וחש חרטה, אוהב את אויביו אבל יורה בהם בתִחכום, מאמין בחלום שאף אחד לא תירגם לו נכון. רמי יכול היה להיות כזה מפני שאהבו אותו, רצו שיהיה רמי, טיפחו בו את הרמי הזה. כשאני רציתי להיות רמי הביאו לי הוכחות מדוע אני לא. הנקמה היתה דינה. היא נשארה שלי אף-על-פי שלא היתה שלי עוד.
רמי לא תפס מדוע היא משנה את דעתה, פעם רוצה לראות אותו ופעם לא. פעם גוערת בו, סונטת בו, ופעם אומרת לו ברוך, ברגע של אינטימיות שהיא אוהבת אותו ואחר-כך טוענת שאינה אוהבת ותמהה: אז מה אם אמרתי? באמצע זיון אני לא אחראית למלים שלי. רמי, שלא תפס הכול בשחור לבן כמו רוב החבורה, נותר מול דינה עם דם על השפתיים. היא אמרה להם יום אחד, יוסף לוחם לבד, בלי חברים, הוא לא כמוכם, הוא תמיד לבד, אתם אמיצים כמו רמי עם גאוות יחידה והורים ואמא שמכבסת את המדים גם של המלחמות וגם של ההפגנות נגד המלחמות וכולם אומרים לכם כמה אתם נחמדים, ליוסף אין מי שיאמר לו שהוא נחמד. אין לו גיבוי. הצד השני של המלחמה שלו זה הוא עצמו. ניסן תפס על מה היא מדברת אבל חדווה חשבה מיד על אהובהּ ואשתו והחלה לבכות ויוסי וחצי חשב על אחיו שנהרג במלחמה ובהה לעבר הרחוב. ניסן אמר, הוא לוחם משני עברי המתרס. ודינה הביטה בניסן, לא בא לה להסגיר אותי עוד וגם לא את ניסן. היא אמרה, שׂדה המערכה נמצא בלב, וניסן, מוטב שתזכור שלכל אחד כאן יש מה להסביר ולכל אחד יש צדדים אפלים, ולא רק לחדווה יש צד שותק לטלפון. ניסן שהתחפש לבוהמיין, פחד. בארץ הזאת כל אחד תמיד צודק עד הסוף, אמרה בכעס, אלוהים עשה מכולם צודקים, האדמה מנחמת ויורקת דם. המלחמה היא לשווא מפני שאף אחד לא יודע איך לנצח, ולהפסיד בכבוד לא רוצים. ניסן לא התאפק ואמר: אפשר לנצח, אבל כל מיני מדופרסים, חלקלקי לשון ומתלבטים מקצועים מקלקלים, יש פתרון, צריך רק להפסיק לחשׁוב במונחים של צדק במקום של כורח. דינה חייכה אליו. את הנאומים האלה כולם ידעו בעל-פה. נסה לנצח את רמי, לא את יוסף, אמרה לו, וחוץ מזה את המספר שלך אני עוד אתלה על העץ מול כסית. רמי אמר לניסן אתה מטורף, מאניאק של מלחמות, רואה ערבים על מקלות כמו סוכריות, אתה לא תופס על מה ניטש המאבק שדינה מדברת עליו וניסן חייך מתוך עיניו העצומות למחצה ואמר, תשאל את יוסף הוא יודע טוב מאוד על מה אני מדבר, דינה היא בסך-הכל התרגום בגוף הסרט.
ג. 🔗
בונים ישב מולי בחדר שאליו הובאתי על-ידי אשה זעומת פנים. הוא בחן אותי בחביבות ורחמים אבל מעבר להם אפשר היה להרגיש בחרון היבש, העייף, הנובע היישר מנשמתו, אותו חרון קנאי ומדוד של לוחמים עייפים. הפריע לו לא האויב שהייתי בעצם היותי. הוא היה חכם מדי מכדי לחלק את העולם לטובים ורעים. קומם אותו הנכד של פרנץ שהייתי. בגלל ההשפלה שזה גרם לו רצה שאביא את הגשם הרבה יותר רחוק מכסית. על הקיר העירום היה תלוי תצלום של נער צעיר במסגרת שלא היתה בדיוק שחורה אלא אפורה כהה, כאילו רצה לא לבכות על מישהו אלא לנצח את כולם בדמות החביבה והמסכּנה הזאת. דינה אמרה לי שזה בנו.
ההיסטוריה שלי היתה מקוטלגת בקלסתרון עבה שהיה מונח לפניו. הוא שאל באיזו שנה בדיוק הגיעו פרנץ וקיתה לארץ. אמרתי לו אפילו את החודש. הוא חייך אבל הפנים שלו מותרו מלאות מסתורין מעובּש. אחר-כך אמר לדינה, כשהגיעו לארץ הייתי מפקד נמל חיפה על-מנת להגן עליו מפני התוקפים שבאו מכיוון עכו. המלה עכו היתה קוד לעזורי. בעצם רצה לומר לדינה שתאמר לי שעזורי היה לו על הכוונת גם אז. הבנתי אותו. גם אני ידעתי להכות בעזורי בנשק הזה. בונים שטם אותי משטמה כל-כך עמוקה שאפילו על פניהם של שוטרים וחיילים שחיפשו לי בכיסים באוטובוסים או נכנסו לי לבית, כשגרתי בחיפה, לא ראיתי כמותה. הם רק עשו את העבודה המוטלת עליהם, הוא היה הלב של העבודה הזאת. הוא הרג ורמס מתוך עיקרון שהיה מלא כל-כך הרבה מלים דומות למלים “מוסר” או “צדק” שיצא לי להריח את אלוהים יושב לו על הפנים חרושות הקמטים שלו. לו היה לעזורי אלוהים אחר, אלוהים לגמרי שלו הייתי מביא אותו כעזר כנגדי אבל עזורי היה ערבי מפוספס וגם את זה אמרתי לו לא פעם. כשחווה ועזורי לקחו אותי לצרפת כדי לגדל ילד הרחק מן “הטרגדיה”, היה עזורי שהתגעגע לארץ, לא חווה.
להיות נכדו של פרנץ נחשב אצל בונים לבגידה עמוקה באמת. לוּ הייתי סתם ערבי היה יודע איך להניח אותי בין המוסר שלו לבין הכדור. אני מכיר את הצער המקושט הזה. הלא כאשר לפני כשנה החלטתי לברוח מן הארץ וכל הדלתות נסגרו בפני, הלכתי אל דינה לבקש ממנה שתעזור לי. היא תלתה בי עיניים מזוגגות, ראיתי איך היא מתמרדת, נגדי, בעדי, נגד בונים, בעד בונים, לרגע לא ידעה לאיזה צד, לאיזה צדק לעזור. אני מכיר את המבט הזה, חסתי עליה, נמלטתי בלי עזרתה, התירוץ היה שאינני רוצה לסבך אותה, היא ראתה בזה הבעת אימון אבל היא לא יכולה היתה לראות את פניה במראה כשבאתי לביתה ונראיתי כמו פושע נמלט.
האמת היא שיכולתי לצייר, לא ציורים חשובים, אבל לצייר. משהו מנע אותי, כל פעם שהגעתי למשהו הייתי צריך לשבור אותו, להתפרק, לחפש לי משהו לנקום בו, חוסר המנוחה הזה שהביא אותי בסוף אל בונים היה כמו רפלקס מותנה, כשבונים חיפש שורשים לעלבון שגרמתי לו בעצם היותי יהודי, הוא ידע בדיוק מה הוא מחפש. דינה תפסה את זה אבל כל האחרים לא יכלו לדעת שעזורי וחווה לא נפגשו במסעדה של אבו-כריסטו בעכו במקרה, ועזורי יכול היה להיות אבי גם לפני שפגש את חווה, אמי מצד פרנץ. הוא יכול היה ואמור היה להיות אבי או שמא אביה של אמי מפני שעזורי וסבי פרנץ התחילו את הסיפור שלהם בשנה שבה נולד בונים. הסיפור של פרנץ, קיתה ועזורי התחיל בשנת אלף תשע מאות ושבע-עשרה ומאז אני מן נקודה מצוּפה בחלל, אותה מהות שהיתה לכולנו טרם נולדנו מחפּשת דרך להגיע אל העולם דווקא מנקודת השלילה של כל מה שהייתי, כלומר מסוף הסיפור לחזור אל הראשית היחידה שלא נראתה ככורח מציאות. מי ביקש מפרנץ, צעיר בן עשרים ושתיים, אחרי שלוש שנות לימוד בבית-ספר לרפואה בגטינגן, לקום יום אחד ולהתגייס לצבא הקייזר? הוא לא רק התגייס, הוא הצטיין. לא היו אז הרבה יהודים שעלו לדרגת קצונה והוא באמת לחם היטב, זכה לצלב הברזל, אחותו התנצרה קודם לכן, בבית חגגו חנוכה בחנוכייה דמוית עץ אשוח, אף אחד לא פתח שם דלתות לאליהו הנביא, התנ"ך נסך קורי שיעמום על פרנץ הצעיר שהיה זהיר, גבוה, בהיר ונעים הליכות. הציונים שלו בבית ספר לרפואה היו גבוהים כל-כך שניבאו לו עתיד עוד קודם שגמר.
והוא הביט באדישות בסבו היהודי כל-כך, המנסה לסחוב אותו לבית-הכנסת ביום כיפור ולא תפס מה הוא עושה במשפחה שלו. אחותו של פרנץ חגגה את גיוסו, אביו היה אדיש, אולי עצוב, אמו חרדה, אבל פרנץ חש שהוא חייב משהו, היה לו תמיד מן חוש לסדר לכבוד ולחובה. אחרי המלחמה, כשתוודע התבוסה תתאבד אחותו של פרנץ, ביום בואו יקבל לידיו אחות מתה וכומר עם טכס קבורה זר. הִילְדה אחותו תתאבד גם למענו, כדי לחוס עליו, כדי שהתבוסה תהיה שלו, לא רק של העם הגרמני כולו ותהיה מהולה בדם של ממש, דם שנבע מעִמקי ההיסטוריה ששנאה בכל לב ודיברה בה סרה. לאביה לא היה איכפת שבתו עוינת את אבותיו. הוא היה גרמני, בעל עסק קטן, בן דת משה, שלא חיפש יהדות בכוח. בעצם לא היה נלהב משום דבר. הוא היה בעלה של אשתו ואבי ילדיו ורצה להיות אותה חוליה מקשרת שתביא ילדים מן העולם ממנו בא בעל כורחו אל עולם אחר, חופשי, ברור, לא מעופש. הוא סירב להעניק לילדיו שייכוּת אחרת זולת זאת שהיתה קבועה ונוחה סביב לו. פרנץ נולד, איפוא, בלי שיהיה לו עבר של ממש. מה שיכול היה לשאול מאחרים שאל. הוא היה נבון מספיק כדי לתפוס שהוא יהודי אבל אף פעם לא ייחס לכך חשיבות יותר מאשר לנכות מסוימת שעשויה אולי לעבוד לטובתו. כיוון שהיה לוויטנט בצבא וזכה באותות הצטיינות בחזית המערבית ולימד תקופת מה טיווח תותחים בשיטה שבעצמו פיתח ושהגיע בה להישגים מרשימים, נחשב לבחור מבריק והקצינים שלו שכחו גם הם שהוא לא בדיוק היונקר המצוי שהיו רגילים לו. בשבילם היה פרנץ פרוסי לא פחות מהם, כי במלחמה נבראים הגברים כפי שהם מצוירים על-ידי אלוהים ולא על-ידי נשים היסטריות – כך אמר לו קפיטן שתוי כששלח אותו לפלשתינה יחד עם קבוצת קצינים גרמנים לסייע לתורכים. הוא הגיע לפלשתינה באלף תשע מאות ושבע-עשרה, לא מצא את קסם מסתורי המזרח, ניסה להתגונן בפני הקצינים התורכים שהיו מנשקים אותו בפראות ומרוב התלהבות היו נושכים לו את השפתיים. הם היו יושבים על מרפסות, זוללים בשר חרוך בהנאה, כשמנגנים יחפים קשורים בחבלים מנגנים למטה, והקצינים זורקים להם פרוסות לחם שהיו בולעים תוך כדי נגינה. הכול נראה לו עוין, איש לא אווה לשמוע על שיטת טיווח3 תותחים שלו, הם רצו לנצח בגבורה אכזרית. למלון פאסט בירושלים הגיעו בחורות מהמושבה ווילהלמה או מהמושבה הגרמנית בירושלים. ההורים שלהן שלחו עמהן יין בחביות וחבריו של פרנץ רקדו עם בחורות שחיפשו חתנים בפיות פעורים בחיוך מפני שההורים אמרו להן לא להפסיק לחייך.
הן שתו דרך האוזניים, אמר לי פרנץ בבדיחות הדעת, הן היו פרות חולמניות ודשנות ורקדו עם פיות פעורים ופרנץ לא חשב שאשה היא רק קשר ישיר בין לוע פתוח ופי הטבעת. הוא חש כבר אז במן בדידות שלא עמד על טיבה והקשר עם חבריו נחלש, לבד מתורכי אחד שקודם המלחמה למד בווינה, ונהג לומר, המזרח הזה מרוח כמו ביצה סרוחה. הם הלכו לאורך חומות מלכי ישראל הקדומים וראו נערות מוכרות את עצמן בעבור דינר או פרוסת לחם ופרנץ שברוב יאושו החל לחפש איזו קדמוניות עוטה הוד, מצא ארץ אכולת רקב, בנויה כמו חורבן שתוכנן בצורה מרושלת, אנשים לבושי סחבות, רעב ומוות, טיפוס ומלקות, העצים היו נכרתים כדי להסיע בהם רכבות שהובילו חיילים יחפים עם תותחים שלא דרשו שום טיווח. סוסים הובילו חיילים עם פקודות למקומות שלא היו קיימים במפות. ופרנץ חש איך נקלע חזרה למאה אחרת שלא מצא בה יופי או נחמה. היהודים שפגש נראו לו כדחלילים נטועים על אדמה זרה להם. הם דיברו אתו גרמנית משובשת וניסו להצמד אליו, אבל הוא לא הרגיש אליהם קירבה. הם היו נלהבים מדי, דיברו על עתיד שמהותו לא הובנה לו, רכבו על סוסים או ישבו בתנוחות מלאות עליבות מול חנויות ריקות מסחורה וכמו עדת כלבים רעבים התנפלו על אבני הכותל ולעסו אותן. פרנץ חיפש איזו אסתטיקה להאחז בה. הידיד התורכי לקח אותו לערבים עשירים שהבתים הענקיים שלהם היו לפחות מרופדים בְשטיחים ואכלו מזון טעים. גברים לבושים בחליפות כהות דנו בגורל העולם ברצינות מנופחת אבל לא חסרת עידוּן. בבתים המיוחסים עורר בו העושר תחושת צער על עצמו, הוא שאל מדוע דבק דווקא בהם והחל להרהר דווקא בסבו, באליהו הנביא של סבו, אולי יהיה הזקָן העצום של הנביא מרוח על הכרמל בו הוא קבור, וייתן לו תשובה מסוימת לריקנות שחש בקרבו. הוא כבר עייף מלחפש ציונים לשבח. כל מה שרצה היה לנוח עד שהכול ייגמר, ולחזור הביתה, לסיים את לימודי הרפואה ולעבוד. הוא חישב את חייו בדייקנות מופתית וכך הגיע לחיפה, שהיתה אז עיירה קטנה מרוחה על הכרמל, כדי לבנות קו ביצורים שני. אולי הגיע כדי למסור דרישת שלום מסבו שרק כאן, לאור התיעוב שחש כלפי היהודים והערבים גם יחד, החל להגות בו ברציונאליות, תכונה שנהג לייחס לעצמו בעונג אם גם בלא יוהרה. סבו החל לקבל במוחו את הפרופורציות הנכונות: אדם שהביא לברלין של אביו את אלף השנה בהן ישב עם אבותיו במזרח ושמר על משהו שלא יכול היה בשום פנים להגיע מכאן. מה שגרם לפרנץ להשאר אדיש לפלשתינה (עד שהגיע אליה מאוחר יותר כפליט) היתה העובדה שאף-על-פי שלא היה בקיא בהיסטוריה יהודית תפס שהשבר, הקרע בין מה שאירע כאן לפני אלפיים שנה לבין מה שקורה היום לסבו בברלין, אינו עוד בר איחוי. מה שנותר ממלכי יהודה וישראל המפוארים זה ערבים החולמים על סוריה גדולה, מייצרים תולעי משי מבדי משי ונוסעים לדמשק לקנות ווילאות, אנשים המטפחים את השממה. בחורבן המוחלט שראה בכל מקום היתה טמונה איזו תשובה להעדר יוזמות ולחלומות שווא. פרנץ נבהל מחלומם של היהודים שפגש.
סבו לא היה חולם חלום כזה. החלום לא יכול היה להגיע מכאן לאחר אלפיים שנה של תפילה לירושלים אמיתית, לא זו של מלון פאסט וחורבות. הוא התפלל לעיר שנגמרה. היהודים, חשב אז פרנץ, החלו להיות מה שהם רק אחרי שיצאו מכאן, לא לפני. המלנכוליה היהודית של פלשתינה מלאה היתה נואשוּת שלא היה מסוגל ולא רצה לתפוס. וכך הגיע לכרמל פסע אחרי חבורת נזירות לבושות שחורים ששרו שיר עגום ומלא חמלה, כשהן צועדות על סלעים עם נרות דולקים בידיהן, והגיע למערת אליהו הנביא ויהודים לבושי סחבות ובעלי זקנים מדובללים כמעט שחטו לכבודו כבש. הוא עמד שם נכלם כלשהו, חיפש את זכר סבו, חשב: סבי מדליק נרות ופותח דלת בליל הסדר לכבוד אדם קדמוני ששומרים עליו בזוהר העמום של ענוות האבלים האפלה והמכוערת הזו וברח לעבר גן מופלא שראה בדרך. זה היה גן ענק שהשתפל מאמצא הכרמל אל חוף הים. מעולם לא ראה גן כזה. העצים היו שתולים בעיגולים שהיו נתונים בתוך ריבועים, הגן נראה כערבסקה מופלאה, עשויה במן חוכמה אצילית ארוגה עיגול בתוך ריבוע מדויקים להפליא. השבילים המפוצלים, החצץ האפור, הנרות שדלקו שם, הפריחות המגוונות שבו את לבו, הוא עמד וראה איך מִפֶּתח השער, מבעד לסבך העלוות והמטפסים ניצב איתן בית ענק עטור קשתות וקימורים, הוא נכנס בשער הברזל הגדול ופגש את אבו מיסק קאפור שרארה. קאפור ישב בחצר הפנימית, עם ידידו התורכי של פרנץ שאמר, הנה רוזנצוויג פרנץ וקאפור נד בראשו. הוא החזיק חרב שלדבריו היתה שייכת לצאלח-א-דין, לבש חליפת משי ולא רחוק ממנו ישבו נשים מהודרות שהדיפו ריח של פרפיום ושתו דם מתוך כוסות גבוהות. הן התבוננו בו מבעד לאפלולית מוצלת ומכוונת ואחר-כך הציבו לו מארבים רומנטיים שהיה נמלט מהם. וקאפור רצה כבר אז להשיג לו ידיד חדש למלחמה העתידית על סוריה הגדולה ולכן תמך בתורכים; קרץ לגרמנים וסייע להם.
הם מצידם גמלו לו בעין טובה, ופרנץ יכול היה לראות את הקצינים התורכים בתחתונים מזוהמים יוצאים ונכנסים לחדרים באכסדרה העצומה ונכבש ליְפי המקום, דיבר על התותחים ועל החזית השנייה שאולי תתמקד בכרמל. איש לא חשב ברצינות על חזית שנייה, הכול האמינו שינצחו בראשונה, סוסים דהרו במעלה ההר ופרנץ שתה מיץ ענבים קר ואכל אפרוח אפוי שהגיש לו סריס סודאני ענק לבוּש קָפְטֶן לבן, שנראה כמו ניצב באופרה גרמנית. הוא דיבר עם קאפור שלא נהג לקום מכסאו והיה האדם השמן ביותר שפגש מימיו. את החרב החזיק על ברכיו כאילו ניצחון הכליפים לבית אומייה קרב, ושוב ישעטו גיבורים קדמונים מסיפורי המזרח.
החלומות הוורודים של בעל האדמות העשיר היו כל-כך מרושעים ודימוֹניים שפרנץ כמעט האמין להם.
חיפה היתה אז עיירה. קטנה. כמה אנשים תמהונים גרו על הכרמל בבתים מצורחים וחיכו, כל אחד בפינה שלו, למשיח אחר. הגנן שתכנן את הגן הגיע מן המושבה הגרמנית שהתחברה עם וואדי ניסנאס, שבו גרו אז ערבים לצד כמה יהודים. מעבר למפרץ המקסים שכנה עכו. בלילה בהיר יכול היה פרנץ לראות עד צור. הגנן, שהיה מדבר רק אל עצים וסירב לענות לבני-אדם, תכנן את הגן כך ששלוש פעמים ביום חברוּ הריחות של מאות העצים והפרחים לעשר דקות של סימפונית ריחות ססגונית. בגן המפוצל של האילנות הגזומים ראה שביל כסוף שהשתפל לעבר שפת הים. שפת הים היתה מגודרת והיו קבועים בה כמה מבנים משושיים, עשויים מקני סוף צבועים, שחתכו את הים של קאפור מהחוף שהתעגל לעבר המפרץ. הגן המתוזמן נראה כמו ערבסקה ריחנית ופרנץ שנפרד מעל ידידו התורכי, ירד בשביל הכסוף והרגיש שאולי הזָקן של סבא אליהו חומק לו בין הידיים. הוא חשב על פניהן נטולי הנדיבות של הנשים בחצר הפנימית, על הבעתן המשועממת, על היופי שגנז פה אדם שמן שחלומו על שיבת בית אומייה לא נגָד כנראה את הצלבים שהיו תקועים בגדר ואת הצלב שהיה תלוי לו בין קפלי השומן שירדו לו מצווארו.
קאפור דיבר בכעס על היהודים הערמומיים הקונים כל הקטר אדמה. פרנץ לא ענה. קאפור נקרא על שם חבּשי מהמאה העשירית, עבד נגוע מחלות, שליט הארץ, גר בעכו, חיפש את כליפי בית עבאס ואומייה בין סלעי הארץ שהיתה אז פחות חרבה. הוא הרעיד את האדמה ששה חודשים לסירוגין כדי להלום באוהביו, וכדי להעניש את מצריים הסוררת, עצר את מימי הנילוס, לא נתן להם לעלות על גדותם שנה תמימה והמיט רעב על ארץ היאור. פרנץ ירד בין שברי האגדות שניסרו בראשו. בין אליהו וקאפור החבשי היה בוחר במורה הקפדן שלו לאנטומיה, שבבוז קר דיבר על הרומנטיקה הגרמנית. כאשר בא לבקרו טרם צאתו לפלשתינה, אמר לו, אל תשוב מוקסם מדי מהדר המזרח, הכול שם מת, המאה הזאת מתחילה עידן חדש, המלחמה תגמר וכל מה שהיה נגמר בלילה גדול אחד, שכמו מסך ירד על אסיה למשך אלף שנה. פרנץ ביקש להיות זהיר. הוא לא חשש עוד לגורל החזית על הכרמל. אם ירצו יגנוּ, אם לא ירצו הוא את שלו עשה.
דינה אוהבת את הקטע הזה בסיפור. היא אומרת, אתה נושא בקרבך זרע עתיק. היא נלהבת מעניין הזרע העתיק אולי מפני שהיא משוררת. פרנץ אומר, הכול שטויות, כל הסיפורים על הדם בוורידים זה שקר אחד גדול. עזורי אומר, מה שיש לך זה מה שאתה יכול להוכיח. דודי קאפור הוא היה חולם מסכן שאיבד הכול מפני ששום חלום אינו יכול לחולל ממשות שתהיה שווה לו. זוהי גם הצרה של הציונים. אני חושב על עזורי ועל קאפור ויושב מול בונם. בונים רוצה שאפעל נגד אחיו של עזורי. זוהי הנקמה המתוקה שלו. הוא מתעב אותי כל-כך שאם אכשל ירשמו בקלסתרון שלי, “נשרף” ובדרך לא דרך ימכרו אותי לאויב. אם אתָּלה באיזו ארץ ערבית בגלל מה שהם יקראו “פעולות נגד האומה הערבית” יאמר בונים לעיתונאים בשיחה לא לפירסום, שנתלה “מי שהם קוראים סוכן” ויוסיף ויאמר שכלל לא היה סוכן כזה. ערבים הם החומר האהוב ביותר על הזרועות, שנאתם היא הסם שמחזיק אותם בעניינים. כל עניין הדם מעורר תהייה, מה אני באמת נושא בדמי, ואת מי זה מעניין? אבל חרף כל אלה אני יודע שכל מה שקרה לי בחיי הוכרע בירידה הזאת של פרנץ לעבר חוף הים בביתו של קאפור. אני אומר לדינה, תראי דם או לא דם, נולדתי או הייתי קיים הרבה קודם שהובאתי אל העולם. כדי להִוולד מי שאני, היה עלי לתכנן ברובד אחר של זמן ומקום את עצמי, כדי שעזורי וחווה יוּכלו להמיט עלי את האסון. לכן פרנץ היורד לחוף הים היה כבר מלא משהו מיישותי העתידה. דינה כותבת לעצמה מלים שאחר-כך יהיו שיר קינה על אמן נבגד.
תשמעו, אני קורא מה שכתבתי עד כאן, לא תעזור שום העמדת פנים ספרותית, לא תעזור שום כפפה אמנותית, בתוך הכפפה מונח צער מגוחך ואווילי.
בשיפולי השביל, ליד החוף פגש פרנץ את עזורי. עזורי היה אז נער בן שלוש-עשרה. עזורי חרט בחול הרטוב. פרנץ קרב אליו. מראה הנער גרם לו לשבת על החול ולהרטיב את מדיו שקודם עשו רושם על נשות הבית בכמיהה האכזרית והמלמלנית שלהם. באור מתאפלל של אחר-הצהריים נראו עיניו האפורות של בן אחיו של קאפור כמו אבני חן נדירות. מאות שנים של זוהר אבירי וקדמון הפגישו בפניו ועיניו של עזורי את יפי האגמים של ארצות הצפון עם צריבת המדבר. התפר בין הצנינות האירופית, שהביאו עמם אבירים לפני תשע מאות שנה, לבין הצהוב המדברי מולקה החום והשרב, נראה כאילו נלכד באיש, שדינה מנסה לאמוד תמיד עד כמה אני רחוק משלמות יופיו, עד כמה אנחנו דומים ובכל זאת שונים, שונים בחוד החנית של המפגש ההיסטורי שעזורי היה כנראה ההתגשמות המופלאה שלו.
ד. 🔗
היה זה רגע נדיר של שִכחה. פרנץ הביט בנער שהיה גבוה מכפי גילו, לבוש חליפה ועניבה, ראה איך הוא חורט בחול התחוח וקפא. משהו שהיה נסתר בפרנץ כל חייו נפער בתמהון אל הנער שהיה עזורי. באותו רגע בו היכה אותו יופיו של הנער בסנוורים יכול היה פרנץ, לו היה הנער הזה אשה צעירה, להתאהב, להתחתן, ללדת ילדים ולמות. חיים שלמים חלפו בשנייה. עזורי הסביר שהוא מחשב את שעת השקיעה המדויקת על-פי נגיעת השמש באמירי העצים למעלה. על החוף עמדה אשה והביטה לים, השמש כבר עמדה מולם וסימאה. האשה נראתה שחורה על רקע לבן בוהק. הים היה מולקה סנוורים מרצדים. האדווה בראה סירת דייגים שחלפה מולם וחצבה את הרגע בתוך צומת של שיש ועיוורון, עשתה אותו ליצירת אמנות שעזורי ופרנץ לא יהיו מסוגלים ליצור אף פעם. הם ישבו וחרטו נוסחאות ופרנץ התפלא עד כמה מהר תפס הנער את קסמן המופשט והמדויק. עזורי הביט במדיו של פרנץ, בפנים הנאות שלו, בעיניו הבהירות, בשערו הקצר והבין אותו כניגוד מושלם לגברים הקשוחים והמשופמים שהקיפו אותו ורצו לגדל להם אבן חן. לא היתה שם אשה שלא ניסתה לעגוב על הילד וקאפור היה צוחק מתוך הכיסא ואומר, הוא שלי, לא שלכן, הוא של הדר מלכות, לא של נשים. הן אכלו את העלבון בדממה. קאפור היה מזין אנשים כדי שיודו לו. הוא אהב לתת כדי לראות את קלון הערגה המטופחת משוחקת לפניו. הוא היה אדם פיקח וערום ולא האמין באיש. מרוב חשדנות וערמומיות סירב אפילו להאמין לעצמו. צבעי השקיעה החפוזה נראו לפרנץ ועזורי כמלכודת הבולעת אותם. פרנץ נאלץ להוציא את שעונו ולהציץ. הנער לא טעה.
חישובו של עזורי היה מדויק להפליא. ברגע שהחלה השקיעה הדיף הגן, בשלישית אותו יום, את סימפונית הריחות המשכרת. מה קרה בין עזורי לפרנץ? דינה אומרת לי, תוֹדֶה שהיתה זאת אהבה. אני אומר, כן, אבל איזו מן אהבה? אני יודע שרק דרך קיתה, אותה פגש פרנץ שש שנים מאוחר יותר, מומשה האהבה שחשו איש כלפי רעהו באותה שעת שקיעה מופזת וכאובה. מה כאב להם? האם התחבקו? בעת וידוי נדיר סיפר לי פרנץ שישב שם, הביט בנער ונכנע, לדבריו, למופלאים ברגשותיו, כאילו ראה את עצמו מוליד לעצמו את אביו. אמרתי לו, איך ילד כמו עזורי עבד עליך כמו אב! והוא אמר, הוא כישף אותי, כאילו המלים “כישף אותי” אומרות משהו מעבר למה שהן. עזורי אמר שפרנץ הביט בו והוא הביט בפרנץ ושניהם ידעו במן קירבה נוראה שחשו זה לזה שמטְבע ישן ושבור אוחה פתאום אבל לא היה שום שוק שהיה אפשר לקנות בו. אולי התאים לאוסף של מטבעות אמרתי והוא אמר, גם לא לאוסף של מטבעות.
נותרה אם כן התיאוריה האי ראציונלית שלי; הייתי שם, כְּפוטנציה, ערבי טוב זה ערבי מת של ניסן וחבריו. הייתי חייב להִוולד, כדי לא להעניק חופש כזה לבונים או לניסן, אלא כדי להבין אותם בחלק שבי שהיה אמור להיות מופקע מהסטריאוטִפיות הרגילה, ולהופיע תחת הכּינוי הסוציולוגי, “צאצא של ניצול שואה”, אף כי פרנץ לא ניצול שואה, הוא נמלט ממנה קודם לכן, אבל העלבון של פרנץ המגורש מבית-החולים, היהדות שהלבישו עליו עם טלאי צהוב עשתה אותו לפליט. להיות בעולם, כדי לפגוע בכולכם, אמרתי לדינה, הייתי צריך את המפגש הזה, לא הייתי אחראי לתבוסת התבונה הטהורה של פרנץ ההמום מיְפי נער צעיר, רוצה לחבקו ויודע שאין מה לחבק, שיום אחד תעמוד קיתה בין החיבוקים שלהם ותהיה החיץ שהם אינם יכולים לעבור. דינה אומרת שזה ציורי ויפה אבל לא מציאותי. יכולתי אז להשתמש בתכונה הפריקית שלי ולשאול אותה: אם כן, איך את מסבירה את הגשם שהבאתי לכסית והיא אמרה, לזה יש בטח הגיון שאתה מסרב להסביר. נוח לך להיות ערבי סנטימנטלי כשאתה צריך ויהודי מפוכח עצוב ומנוגח כשזה נוח לך. אמרתי לה, דינה, יש הרבה יהודים טיפשים וסנטימנטלים והרבה ערבים חכמים ומפוכחים, את בעצמך נופלת לבור שטמנו לך הורים ומורים ואולי יותר מכל ההכרח ההיסטורי הזה שעליו מדבר עזורי, המרכסיסט לעת מצוא; הכרח שאת מסרבת לו, ההיסטוריה שלך היא מה שיש לך; אני מקרה אבוד של אהבה נכזבת, אִתי את סובלת מפני שאת מאוהבת במי שרוצה תמיד להרוג לך את הילדים שלא ילדת והיא אמרה אבל הריתי לך וזה היית אתה שדרש להמית את הוולד ואמרתי לה כן, אבל את הסכמת ברצון, אֵם אחרת, לאב אחר לא היתה מסכימה כל-כך מהר ודינה המסכנה בכתה.
לא, אני לא יכול להבין בדיוק את מהלומת היופי שספג פרנץ, מנסה לגשר על פערים במידע המזערי שיש לי. הם ישבו דבוקים זה לזה, אחר-כך חזרו הביתה, אכלו בחצר והנשים כבר שלחו בפרנץ מבטי נאצה ובוז. קאפור כבר לא היה בטוח שיש לו ביד קוטל יהודים. עזורי היה הראשון שפנה אל פרנץ כאל יהודי. הוא אמר לו, אל תקח ללב את מה שדודי אומר על היהודים, הוא מדבר, אבל אף פעם לא יירה בכם. פרנץ נדהם מן המלה “בכם”. אולי תגלית יהדותו, שלא הסתיר אותה אבל גם לא העלה אותה על דל שפתיו, היתה מהלומה כאשר באה מפיו של נער צעיר, שאולי הכיר מעט מאוד יהודים ולגבי דידו היה פרנץ אמור להיות קצין גרמני צעיר. אבל עזורי אף פעם לא הלך שולל אחרי ביגוד. הוא עצמו לובש חולצת מאו מבד גס ועליה מקטורן יקר שהוא קונה בפריז, כדי להראות, אפילו היום, כמה הוא אצילי ויפה. דינה אומרת שהוא הגבר הכי מדליק שפגשה. היא גם מבקשת לנגח אותי ובה בעת למקם את אהבתה של חווה אל עזורי כמשהו שלא היה ניתן למנוע אותו. הלא הוא היה כל-כך יפה שהיא נפלה. היא לא תפסה שעד יומה האחרון לא ידעה חווה שעזורי היה גבר יפה. היא היתה עיוורת ליופי, לגבי דידה היה העולם נטול צבע, היא אהבה בעזורי דווקא את מה שפרנץ נתבהל ממנו, התבונה העמוקה שלו לגבי מיהו מה ומתי, והטכסיות שלו, העובדה שהיה מסוגל לעמוד חודש ימים מול כסית ולא לוותר, לקבל את המהלומות שלי ולא לנטור לי איבה. עזורי היה לכְּדָן של אנשים וניחן בחוש ריח למה שקורה באמת. אם יהדות זה עם, או דת, או אומה, או מסורת או מורשת, או גורל, יש לה כנראה ריח. עזורי גדל בגן הריחות המפוצלים, המתאחדים שלוש פעמים ביום למהלומת רֵיח משכרת. הוא אמר לפרנץ, אני יודע שאתה פוחד, אבל דודי מדבר ברהב ואינו מבין מאומה, דברן גדול שעושה טובות לתורכים פראיים ומקבל מתנות, יום אחד יתפוצץ בכיסא שלו. ופרנץ אמר, לא נעים להיות יהודי מול החרב של צאלח-א-דין ועזורי אמר, היא מכוּונת נגד העולם כולו, היהודים המסכנים המחפשים פה אדמה הם רק אויב נוח כי הם חלשים. פרנץ זכר את זה מאוחר יותר, כאשר באתי ובכיתי לו על העוול שעשו לי, על מה שקורה לי כשאני נפגש עם החוק ועם יהודים מרושעים והוא אמר, אולי טעה עזורי בעוצמת החלשים אולי לא ידע כמה מהר הם מסוגלים לשכוח מה קורה למיעוט חסר כוח.
עדיין אני מנסה ללכוד את רגעי ההתאהבות. הייתי רוצה לתארם בעירומם. אדם פוגש נער. איזו נהמה מתוקה יוצאת מן הלב והופכת פגישה מקרית לניגון. הניגון תופר אותם לתוך הגן, מעלה אותם לעולה על העצים הגזומים, החתוכים, הריח מטריף, הנשים מביטות בפרנץ כעל סוטה, הכל רואים באיזו ערגה חסרת מעצורים ונטולת בושה מתבוננים השניים זה בזה, מאוחר יותר תופיע קיתה ויבוא מזור לפצע הזה שנפער בהם כשגילו שאת האהבה שלהם אי-אפשר לממש. והערגה תשאר לעולם ללא ממשות. ללא כתובת. לא היה לאהבה שלהם גוף, הם פיספסו את מה שיכול היה להיות סיפור פשוט אבל אחר, הם חיכו עד שתבוא קיתה. כך החמצתי את ההזדמנות להיות הנער הראשון שנולד לגבר בן עשרים ושתיים ולילד בן שלוש עשרה. לא היתה להם אפשרות לממש דבר שהיה גדול עליהם. אני נוקט לשון קשה כי אינני מבין ביחסים בין גברים יותר משהבינו פרנץ או עזורי אבל אני יכול לתאר לעצמי שמה שקרא להם קרה לי ולדינה. האהבה שלנו היתה כל-כך עזה שהיינו חייבים להרוס אותה. אילו הייתי מסוגל להמשיך לבוא אליה, היה הכול טוב אבל היא לא יכלה לתת לי לבוא, לא יכלה לתת לאחרים לתפוס את מקומי, נותרה איפוא חרדה מתוקה וארורה, איזו כמיהה אינסופית כמו הכמיהה היהודית למשיח שאף פעם לא יבוא ממש, כי הוא מהותה של הציפייה ואין הורגים משיח בממשות שלו שהיא כיסופים נצחיים למשהו שלא יבוא. עזורי הבין את זה קודם שהבין פרנץ ואני מעניק לדברים המשוערים האלה את המלים שלו.
ואז נסע פרנץ. הוא חזר ליפו, ישב עם תורכים. הקרב על העוג’ה החל. אחר-כך נסע צפונה. הגיע מברק שקרא לו לשוב. הוא רכב לחיפה, עזורי חיכה לו. הם ישבו על שפת הים שותקים. עשר שעות ישבו קרובים זה לזה ושתקוּ. זרמה בהם אהבה שחנקה אותם בעוצמתה והם בחרו לשתוק אותה. גנרל אלנבי כבש את ירושלים, החלה המערכה הגדולה והאחרונה. פרנץ היה עגום. קאפור עדיין ישב בכיסאוֹ, אבל משהו במבטו כבר היה אבוד. התורכים שלו לחמו באומץ את הקרב האבוד שלהם, סוסים הגיעו צונפים לבית הגדול ועליהם קצינים מכותמי דם, שעלו לחדרים למעלה לאהוב את הנשים בצעקות ובהצלפת מגלבים. ריח של דם עמד באוויר, חיילים גוססים עשו דרכם צפונה. קאפור בלע עוד ועוד עופות אפויים וכבר נותר לישון בכיסא. המשרת הסודאני ברח, הדם החל לזלוג גם מהעצים, אמר עזורי כאילו נזכר במראה מזוויע שחלף במוחו כשהוא נותר לעולם בלתי מפוענח. הוא היה אז נער ולכן זלגו העצים שלו דם. ביום שנסע פרנץ החל הגן להחרב. סדקים רקובים שהיו קודם מוסתרים נפערו בבניין הגדול שהחל גוסס, היהודים קנו חלקה אחר חלקה, אומר עזורי, מה שלא קנו לקחו בארבעים ושמונה. אבו מיסק איבן קאפור חיזר אחרי סוחרי הקרקעות ועשה אִתם עסקים. לבו מלא שנאה יבשה, כזאת שאני מכיר על השפתיים של בונים, קאפור ראה את הבתים הנבנים על חורבות גנו וחרק שיניים והחביא זהב במקומות סתרים. עכשיו כבר חלם על פלשתינה ולא עוד על סוריה גדולה. החשבון של פרנץ ועזורי החל רק עכשיו.
בונים זכה בי בקלות כזאת מפני שבפגישה בין פרנץ ועזורי ננקטה עמדה מסוימת, אנשים מאוהבים וסגורים מנסים כל חייהם למנוע ממני לירות ברובה הדמיוני שהוריש לי קאפור או אולי גם סבו של פרנץ שהדליק נרות ופתח את הדלת לאליהו הנביא. בונים ידע עד כמה אני רוצה להיות רמי ועד כמה אני בעצם נצר של אבו מיסק איבן קאפור שרארה. נכון, חווה נפצעה, אבל היא לא נפצעה מידיו של עזורי. רציתי כל-כך להאשים אותו אבל לא יכולתי לדייק בפגיעה. חיי יהיו, איפוא, סיפור פיספוס האהבה שלהם, קרבות האהבה נערכו אחר-כך על גופי או בנשמתי. בונים שידע זאת אמר לי; אנחנו יודעים הרבה אבל דבר אחד לא ברור, איך נפגשו הסבא שלך, מנתח הריאות הסולידי המהוגן, עם הערבי הזה, עם עזורי שכתב את המחקרים המסוכנים על תולדות הערבים והיהודים בפלשתינה. אמרתי לבונים, עזורי הינו מומחה בינלאומי לתולדות הסכסוך הערבי-יהודי, הוא כתב את האמת, לכן יצא עליו הקצף גם מפי יהודים וגם מפי ערבים. אבל המוניטין שלו איתנים. ואתה יודע את זה ואני יודע. איך הם נפגשו? אני הפגשתי אותם בגן מופלא שהרסתם במו ידיכם, כמו שהרסתם ועדיין אתם הורסים כל פינת חמד בארץ הזאת, אתם פוחדים מהצל של עצמכם מה שאינכם הורסים אינכם מאמינים שהוא קיים. בונים צחק, הוא אמר, הפרחנו שממות, ייבשנו ביצות של ארץ אכולת רקב. אמרתי לו, לקחתם שממה פראית שקושטה באבני ספיר קטנות ובניתם וארשה מקרטון, ואחר-כך ברלין מפורניר. בונים אמר, מה זה אתם? ומה אתה? אמרתי לו, אתה שואל? אילו הייתי “משלכם” לא היית צריך לגייס אותי על-מנת לנסות לחסל אותי. בונים חייך חיוך לאה, כמעט רומנטי הייתי אומר. ואמר, יש לך תמונה קודרת מדי על השירותים שלנו ואמרתי לו נסה פעם להיות בצד האחר של השירותים שלכם, אם לא תמצא את הדם שלך ואת החבלות ואת האיומים ואת העלבון, תשוב אלי ונדבר. הרגיז אותו הקשר בין עזורי לפרנץ, כאילו ללא קשר זה היה הכול אחרת, זה היה אולי מקור כוחי כי זה היה המקור ממנו נבעו החששות הכי כבדים שלו.
ה. 🔗
אני יכול לשבת כאן על ספסל בגן לוכסמבורג, מולי ערוגת פרחים מטופחת ולהשלות את עצמי שאני מטייל בגנו של קאפור. מתוך הגן שמעולם לא ראיתי אלא את חורבנו אני יוצא לאוויר העולם דרך רחמה של חווה אמי. אני יושב במשרד של עוזי, אחד מעוזריו של בונים. אשה חסרת גיל סורגת גרבי חורף לבנה המשרת בסיני. לרגע היא מניחה את המסרגות ומקשיבה לרדיו. גל ב', רופא בשם ד"ר רפאל רפאלי מדבר על טחורים. בחוץ זורחת שמש של יום חורף נאה. אני אומר לה מה אני רואה והיא ניגשת למכונת הכתיבה וכמו אוטומט כותבת על הרים, קונייטרה, שלג המתחיל לרדת, טנק שנתקע, מטוס בלתי מזוהה המנסה לאתר טור טנקים, על ידו מתמרן להק מסוקים לתוך ענן היושב על חודו של הר. למרגלות ההר פרוש כפר גדול אבל גם מגודר היטב, עדר פרות, מפקד לבוש מעיל שבטנתו עשויה פרווה מצבע ירקרק חריף, מתרגל את חבורת קציניו תרגיל מעבר מעל ביצורים, טנק נושא מכשור ניגוח, אולי גשר מקופל, על גבי משאיות נראים טילים, אני מנסה לזהות את סוג הטילים, המסוקים נגוזים במרחק ואני רואה תחנת ראדאר ניידת מתמקמת לפתע על גבול כפר קטן לא הרחק מן הכפר הגדול.
אני לא שואל אבל אחר-כך יאמר בונים שתיארתי תמרון ליד גבול הפרדת הכוחות בגולן. ההסכם שלנו היה שאני הוזה ומספר. ובְמה שאני אומר הם עושים מה שהם רוצים. אני לא מספר על חברים, קרובי משפחה, רק מחשבות והרהורים. אם עזורי יצטרף מחר לארגון של ג’ורג' חבש יהיה זה עניינו שלו. בונים אומר לי, כן, אבל אולי המפקד הזה הוא קרוב משפחה של עזורי? הוא רוצה להקניט אותי אבל אני שותק. אני ערבי טוב, ערבי טוב לא מדבר כשאין שואלים אותו, אני אומר לבונים, והאשה הסורגת פורצת בצחוק. פרנץ אומר שאני הישראלי הכי יהודי שהוא מכיר, טווה חוטי משי של הִשרדות, כמו סבו, מומחה לאיסטרטגיה יהודית ההולכת כאן לאיבוד, לכן אומר פרץ שיש לי חוש אירוני שהיהודים בפלשתינה איבדו. בונים אומר שאני ערבי טוב כי יש לי חוש הומור יהודי, כשכואב לי אני יודע לצחוק בפה סגור.
אני חוזר לאחור. בין שיטוטַי אחרי דינה ורמי לבין עבודתי אצל בונים אני נשרף באש הזכרונות שלי, מחפש דרך לצבוע את המדבר. בעבר, שאני הוזה בו, אני מוצא את פרנץ חוזר מפלשתינה לקרבות האחרונים בחזית המזרחית ואחרי כן שב הביתה לברלין. אחותו הִילדה אינה יכולה לשאת את התבוסה ומתאבדת. בשנים הקשות שלאחרי המלמה סיים פרנץ את חוק לימודיו. אביו היה בר מזל ולא הפסיד הרבה. פרנץ שחזר מלא מחשבות מרות, שקע בעבודתו, למחלקת ריאות הגיע במקרה, המציא שיטת שאיבת גופים זרים מן הריאות וכוכבו דרך, פרופסור מאייר הנודע עשה אותו לאסיסטנט שלו הוא ניתח את העשירים ואת הגנרלים הזקנים שחזרו מן המלחמה. לפעמים היה יושב בבתי קפה, מתבונן באנשים, לבלות לא יצא, היו לו כמה ידידים וידידה שעִמה התרועע תקופה קצרה, אמו חיכתה לנכדים, בתה שכבה מתה בבית קברות נוצרי, בעלה, אביו של פרנץ, קיבל שבץ ומת. בהלוויה שלו אמר החזן אל מלא רחמים, ונשים, שאמו הכירה הרבה שנים, עמדו והביטו בחזן המזוקן והמגוחך בתמיהה. פרנץ הביט לתוך הקבר הפתוח. רתנאו שהתמנה לשר חוץ אמר כמה שנים קודם לכן שהיהודים הם עדה אסייתית על אדמת פרוסיה. הוא הביט בטכס הקבורה האסייתי והלך משם שחוח. הוא דאג לאמו, קיננה בה מחלה ממארת והוא לקח אותה לסדרת בדיקות. להצילה לא היה אפשר, הוא ידע שתמות בתוך שנתיים שלוש. פרנץ הריח את ריח הבדידות המצפה לו. בתוך שנה מתו אביו ואחותו ועתה חלתה אמו. מינו אותו למנתח בבית-חולים חדש שנפתח במערב העיר. כבר נהג במכונית משלו, ושכר לאמו בית חדש אותו ריהט בהדר מופגן כאילו היה בונה לה קבר. עזורי כתב כל חודש מכתב מפורט על מה שקורה לו ופרנץ ביקש ממנו שוב ושוב לבוא ללמוד בברלין, הוא הבטיח לשלם את שכר הלימוד מפני שהונו של אבו מיסק קאפור החל להתחלק לו בין הידיים ובמה שלא החביא חשש לגעת, עזורי כתב שאין עוד חוף ים פרטי, הבית נהרס והולך, הוא מתגורר אצל הוריו בעכו, דודו מגיע לביקור, את החרב נאלץ למכור לסוחר ממולח.
אמו של פרנץ שהחלה להתגעגע לנכדים תלתה בחדרה צילומי תינוקות. פרנץ פיתח מכשור חדיש לשאיבת נוזלים מן הריאות. הוא הִרבה ללכת לאופרה, ברחובות הסתובבו נכים, האינפלציה היתה קשה אבל הוא כמעט ולא הרגיש בה. אמו החולה דאגה לפנק אותו, אחרי כן החלו הדברים להתייצב, פרנץ הזה במדרון הכרמל, בנער צעיר ויפה היושב וחורט בחול התחוח, בתי הקפה היו מלאים, התיאטרון חדַר אפילו לתוך המיטה שלו כשמצא שם שחקניות צעירות שבבוקר היה לוקח אותן לטייל במכונית שלו. מותה הקרב של אמו גרם לו כאב שלא הכיר קודם לכן.
קיתה הגיעה מהמבורג כדי לבקר את אחיה. כמו כל היפוכונדר מצוי, היה שמו של פרנץ מצוי גם בפיו. פרנץ אמר עליו שהוא קורא יותר מדי ספרי רפואה ועלול למות משבץ לב בגלל שגיאת דפוס. קיתה שנולדה עם דום לב לא פחדה משוּם דבר. הקירבה שלה למוות היתה מוחלטת. היא היתה נתקלת בחפצים נעים, במכוניות, בעגלות ומגיעה למחלקה לטיפול נמרץ בתדירות רבה. רופאים היו מצילים אותה ממוות כדי שידבק בהם משהו מיופיה האדיש והאצילי. אחרי חודש בברלין היו הנשים חרושות הקמטים וקשות העורף מזמינות אותה למסיבות גן, היה אז קיץ והנשים שרובן היו אלמנות תכננו להן את הנכדים שלהן. הבעלים מתו מעבודה קשה או מדאגה מן האינפלציה והמלחמה, והן נותרו לבדן. קיתה שבאה מביתה המפואר של משפחת סלומון היתה צעירה מבוקשת.
אמו של פרנץ תפסה את קדרותה הבסיסית של קיתה, את כמיהתה למוות, במסיבה שנערכה אצל ידידים. היא נכנסה עמה לשיחה אבל הנשים האחרות שהיו מתחרות עליה לא שמו לב, פרנץ רוזנצוויג לא היה שייך לחבורת המחזרים, לא היה מעופף ממועדון לילה למועדון לילה ואף אשה לא הביאה אותו בחשבון כשדוּּבר בעתידה של קיתה לבית סלומון, משפחה שחלבה וחיה את האדמה הגרמנית זה שלוש מאות שנים. המלים “חלבה את האדמה הגרמנית” הן על אחריות הנשים הללו. הן היו גרמניות מאוד אבל שייכות לדור שעוד זכר דברים שהצעירים כבר לא חשבו עליהם. אמו של פרנץ לקחה את קיתה בזרועה והעמידה אותה באור מנורה שדלקה במרפסת. קיתה אמרה לה, את בטח גברת רוזנצוויג, אחי מדבר על בנך כאילו היה משורר. אמו של פרנץ חייכה. מראיה של קיתה שימח אותה, אולי אף הפחיד אותה; לקיתה היו פנים אצילות, עיניים חומות ורכות, שיער זהוב כהה, לחייה היו כה שקועות שנראתה כאילו היתה חולת שחפת אבל אמו של פרנץ ידעה שקיתה אינה חולה, שהיא חבוקה על-ידי אותה חרדה כמו זו של בתה שחלמה להיות נזירה ולא יכולה היתה לקבל את כאב התבוסה הצורב. קיתה אמרה, אל תאמרי לי שגם את צדה כאן חתנים? היא לא דיברה בכעס ולא התריסה, היא דיברה כמציינת עובדה. אמו של פרנץ היתה כנה ואמרה, בואי אלינו, פרנץ בוודאי ישמח להכיר אותך, אני יודעת שזה טיפשי, אבל אני חושבת שתמצאי בו עניין. הוא כל-כך בודד, עובד קשה, לחם במלחמה וחזר עצוב, עצור ומלא סיוטים, יש לו הידיים הכי טובות בברלין, העתיד שלו מובטח. אחר-כך השפילה את עיניה ואמרה בקול כמעט לוחש, אני לא צריכה את הנדוניה של משפחת סלומון, אנחנו אנשים אמידים בזכות עצמנו, לא לי ולא לפרנץ אין צורך באדמות שלכם, בבתי המסחר שלכם, בחרושת, בבנקים, ממה שיש לנו, ויש לנו מספיק, אנחנו חיים יפה, אולי הרבה יותר מיפה, אילו היית יתומה ענייה לא הייתי מדברת אתך אחרת.
בארוחת-הערב בביתה הכינה אמו של פרנץ מטעמים שפרנץ אהב וְעל-פי מה שראתה על פניה של קיתה תיארה לעצמה שגם היא תאהב אותם. פרנץ היה עצור בדבריו, שתה מעט יין, הבין שאמו מנסה לשדך לו אשה וְתפס שטרם תמות היא רוצה שיביא לה נכד. כשראה אותה נכנסת לחדר, קפא. קיתה דמתה לעזורי כאילו היתה אחותו. הוא ניסה לתפוס את מדע הטבע ההפכפך כשהביט לתוך עיניה וגילה שהן מלאות אותו מסתורין מבועת שראה בעיני עזורי ואני מצאתי אחר-כך בעיניה, השונות אומנם בצבען אבל דומות בצורתן, של דינה. תוך כדי שיחה תפס פרנץ כמה פוחדת קיתה, כמה זרה היא לגוף שלה וחשב על אהבתו לעזורי שהיתה גם היא ללא גוף. פרנץ הבין שקיתה משחקת במוות מפני ששום דבר שקרה לה בחייה, לא האוֹמנות הכפריות, לא הטיולים בקיץ, לא הציורים הענקיים התלויים באולמות הגדולים של טירת הוריה, ציורים שבּדו למענם ציירים על-מנת להעניק למשפחה עבר שלא היה לה, שום דבר מכל אלה לא גילה לקיתה מדוע עליה לחיות. הבהלה שלה נגעה ללבו, החמלה עליה דבקה בדיוקנו של עזורי שלבשה על פניה כאילו היתה בת דמותו, העינים שלה היו נפחדות וגלאקסות מיניאטוריות גוועו בהן, כמו בעיניה של אחותו הִילדה. הוא הבין מדוע הביאה אותה אמו, הנכדים ישארו בחוג המשפחה.
כשאני כותב על קיתה אני רועד. היא היתה אשה שאהבנו. פרנץ אהב אותה, עזורי אהב אותה, חווה ואני, כל מי שהכיר את קיתה אהב אותה. היא היתה נערת החלומות של כולנו. כשחווה באה אליה ואמרה לה שהיא בהריון אולי היתה חייבת לנקום בה לא רק על מה שאירע בינה לבין עזורי אלא גם על כל האהבה שכולנו אהבנו אותה.
הקשר הבלתי מובן בין קיתה לפרנץ, קשר שהחזיק מעמד עד יום מותה, נוצר כבר עם הגשת המנה האחרונה, רפרפת בטעם לימון מטובּלת בליקר קורסאו. פרנץ דיבר מעט, קיתה הביטה בציור הקטן של פול קליי שפרנץ קנה כמה שבועות קודם לכן; הם ישבו בחדר האורחים ושתו קפה, שהגישה משרתת עליזה ששתתה יותר מדי מן הליקר קודֶם שגמרה למזוג אותו לחיק הרפרפת. בחוץ נפרש לילה צפוני מתמשך וכסוף, העצים היו מותזים באור מוזהב מהבזקי הפנסים, קיתה אמרה, אם תקח סכין ניתוחים ותחתוך אותי תמצא אבק. פרנץ אמר שייקח אותה לאופרה לראות את דון ג’ובאני והיא אמרה, אם כבר קנית את המחר עליך לשלם גם במחרתיים והוא אמר, מחרתיים נלך לקבר של הילדה. קיתה לא נבהלה. מצא חן בעיניה שמפגישים אותה עם האחות המתה. הרגע ההוא, הרגע בו אמר פרנץ את המשפט הכל-כך לא הולם את אופיו הסולידי היה הרגע בו יכולה היתה אמו של פרנץ לקום, לומר שאינה מרגישה טוב ולהתעלף. פרנץ הביט באמו, תפס אותה בידיו ואמר לקיתה, עכשיו שהכול נראה לה בטוח היא מתחילה למות.
עזורי אומר לי בעצב, אתה מבין, היא נשבעה לו אהבה בערב הראשון. הוא התאהב בה מפני שדמתה לי. אבל בתכנון הקוסמי, היתה שייכת לי והוא ידע זאת, לא היה צריך לקחת אותה ממני. אמרתי לעזורי שהוא בן זונה והוא אמר לי שאני לא מבין מה הוא אומר כי אני חי בתקופה מתירנית ונטולת אהבה אמיתית, אז היו כללי התנהגות, היה נימוס, פרנץ הפר את הכללים ואני אמרתי לו, שאני יודע שמי שהפר את הכללים היתה קיתה.
לחגיגת נישואיהם הצליח פרנץ להוציא את אמו מבית החולים. כמה חברים מהגדוד בו שירת הגיעו במדיהם ושרו שירים שהפעם, שלא כמו במלון פאסט בירושלים, הצטרף גם הוא אליהם. קיתה לבשה שמלה לבנה והקצינים שכבר החלו להזדקן, הצדיעו לה. אחרי כמה שבועות החלה להתגעגע אל עזורי שפרנץ היה מספר לה עליו כמן טכס, כל ערב כשהיה מגיע מבית-החולים. לפעמים אני חושב שכל מה שפרנץ ביקש היה להכין את קיתה לעזורי לכשיגיע לברלין וכדי שאהבה זאת תתממש, כפי שצריכה היתה להתממש, היה עליו לשאת אותה קודם לאשה. פרנץ תהה לא פעם אם חווה היתה אומנם בתו או שמא היתה בתו של עזורי, אבל עמוק בלבו ידע שקיתה לא שכבה אף פעם עם עזורי וחווה היתה בִּתו. בגלל סיבות שאין לי שום הסבר להן היה פרנץ נעשה איש מאושר יותר בחייו ולא אותו איוב קטן שכל יקיריו מתו לו, אילו היתה חווה בתו של עזורי.
נשיותה של קיתה, אמר לי עזורי, היתה צורה מסוימת של מוות. היא היתה משוללת גאווה בצורה בלתי נסבלת ונדבקה מריח המלחמה שפרנץ נשא עליו. הריח הזה היה אולי מקור הקירבה הראשון. כשדיברה על סכין שכאשר יחתוך בה ימצא אבק ראתה את עיניהם הפעורות של המתים שפרנץ ראה במלחמה. במיטה היתה שומעת איך גונח פרנץ משינה טרופה, רואֶה מחזות זוועה ואז היתה שוחקת, לא מתוך רשעות אלא מן האושר שמחק את גופו שלא כמהה אליו אף פעם. אילו הייתי ציני הייתי אומר לבונים, שלא חדל לתחקר אותי בענייני האישיים, שקיתה שכבה במיטה עם הדם שהוא, בונים, מכיר כצד אחד ויחיד של צדקתו. בונים היה סוחר הדם הכי עלוב שהכרתי, הוא באמת החל את דרכו באמונה תמימה והוא גם היה העורף שאנשים כמו רמי נדבקו ממנו בלא שידעו זאת, אותה דבקות במטרה וצדק שאתה צריך לכופף אותו בכוח כדי להגשים חלום.
בפלשתינה נשתנו הדברים. כשעזורי הגיע לברלין כבר לא הגיע מאותו מדרון קסום וערמומי ומיופייף של הכרמל, ממנו יצא פרנץ. הבריטים המליכו מלכים במצריים, עירק ועבר הירדן. השריף של מכה שיחק את משחק חלוקת המזרח. הצרפתים והאנגלים ננעלו במלכודת החלוקה והתככים, וְהערבים החלו לראות את העתיד אחרת משראו קודם לכן. עזורי גמר את לימודיו בחיפה, הסתובב מעט בארץ, נסע לביירות, שם כבר לימד אחיו הבכור בקולג' ואחר-כך לאיטליה, למד שנה בוורונה והגיע לברלין. אילו הייתי אני בונים הייתי אומר במלה חביבה עליו, שהמזרח שלח את עזורי כפַּתְשֶגֶן. הגעגועים של קיתה נגמרו כשעזורי נכנס לחדר. היא ראתה את עצמה במראה. הפגישה היתה הדבר הקרוב ביותר לטכס קורבן נוצרי. עזורי, כמו רמי מול שפתיה של דינה בכסית, התאהב במקום ופרנץ שמח על כך. קיתה הביטה בעזורי ואמרה לעצמה, הוא יצטרך לאהוב אותי דרך מישהו אחר ובלבה צחקה, כי ידעה שמן ההתחלה אוהב אותה פרנץ דרך עזורי. פרנץ אמר לה פעם, אנחנו משתמשים במלה ‘אהבה’ בחופשיות יתרה, עזורי אף פעם לא אהב אותך קיתה, הוא חשק בך אבל אהב אותי.
הם הלכו אז לאורך החוף. היה יום סתיו מאוחר, כמה ילדים שיחקו על החול וקיתה אמרה, אתה מסוגל להיות אכזר. מתחת לכל האדישות והסולידיות אתה איש אכזר פרנץ, והוא אמר חשבי על מה שהיה, על השנים ההן, עזורי חיזר אחרייך, נגע בך בפינות, ארב לך ברחובות, חמקת ממנו אבל רצית אותו, הוא לחם בי אבל היה מחכה בכליון נפש לשבת אתי בלילות כדי לשוחח עלייך. הוא למד יהדות כדי להכיר את האויב. אני הייתי אז גרמני ואת גרמנייה, הוא חיכה לך עם ידע יהודי, ארב, ראה בך מה שאני ראיתי, את הקלסתר המדויק והנשי של עצמו. מדוע היינו כל-כך טיפשים, מדוע נתנּו לטירוף לאכול אותנו וקיתה אמרה, אולי לא היתה לנו ברירה פרנץ. אמך רצתה אותי, היא חיבקה את חווה יומיים אחרי אחרי שנולדה והביטה בעזורי, לא תפסה מיהו, היתה מטוּשטשת מן הכדורים ולא יכלה להבין מדוע הוא שם ואתה לא. היא חיבקה את חווה וכעבור ימים מספר מתה. שילמנו את מלוא המחיר, פרנץ, אני חולה שנים, נותרת לבדך, עזורי מבכה את מותה של חווה יותר מאתנו, היא היתה הבת שלנו אבל הוא אהב אותה יותר. הוא נאמן לזכרה, מנסה לטפל ביוסף, נכון שגם אתה מטפל בו אבל אולי אף אחד לא יכול להציל אותו, ואני חושבת, אולי היה הכול מקח טעות, אבל מצד שני טעויות כאלו אינן קורות סתם, מישהו למעלה חמד לצון, למישהו הזה היה חוש הומור אפל. ארור היום בו הבאת הביתה את עזורי, פרנץ.
פרנץ אמר, לולא עזורי לא היינו נמלטים, לולא עזורי היינו מוצאים את עצמנו באושוויץ. קיתה אמרה, צריך היה לבוא ערבי מעכו כדי שפרנץ וקיתה יבינו שדוקטור הרצל לא היה המוקיון שאבי ליגלג עליו כאשר כתב לו וביקש תמיכה ברעיון המדינה היהודית. אבי צחק כל הלילה, הוסיפה, חשבתי שימות משבץ, בלית ברירה קיבל אותך, כשבאנו להמבורג נהג כאילו שמח להכיר את חתנו, אבל כאשר הבאנו את עזורי בכתה אמי ואילו אבי ישב אתו בחדר-העבודה ומצא אדם כלבבו, אולי רצה אבי את עזורי יותר משרצה אותך. כל-כך קל ליפול בפח שלו, האיש היפהפה הזה, האצילי, נסיך המזרח הנראה כמו פרש מימי הביניים, ספוד לעצמו, לכוד בקרני מוות. אני מכירה את חלומות הזוועה פרנץ, אני חיה אותם, אני מכירה שדים, אני חיה אתם, והם בתוכי, אתם לא תופסים מה זה, היום אני מבינה את כל חיי כשד שנולד ומת ביום הולדתי כשלקיתי בְדום לב, שבתי למוות ואז חזרתי לחיים שלא רציתי בהם, חיים שלא נועדו לי, לא, לא היית צריך להביא את עזורי, פרנץ.
ו. 🔗
אמרתי לדינה, להתנזרות יש ריח של סקס מעוות. היא אמרה לי, עזוב את רמי, הוא הבחור הכי הגון שפגשתי, אמרתי לה שאני מקנא והיא צחקה, אתה לא מקנא באף אחד, מי שמקנא זו אני.
לא אשכח את הלילה שרמי בא אלי. התגוררתי אז בחדרה של קיתה, גרטרוד נסעה לבקר את בתה בקריית-ביאליק ופרנץ ישב בחדרו. העץ בגן ליד רחוב יואש כבר גדל, והעפאים נגעו במרפסת הקומה שלישית של בית הבאוהוס הנאה שלא היה ניזוק מצביעה חדשה. רמי סיפר לי על דינה, איך אני מחכה לו בתוכה עם סכין. הוא שאל אותי, מדוע אינני עוזב אותם לנפשם, מדוע אינני מניח להם לחיות, אני אוהב אותה אמר לי, עובד קשה, בא לכסית כבר רק פעם פעמיים בשבוע, לומד בערבים, רוצה לבנות לעצמי ולדינה חיים, הוריה מזדקנים קשה, הזכרונות המרים חוזרים אליהם, אתה מתחבא להם בפינות של הנשמה, הם מרגישים בך, חוששים שכל עוד אתה בסביבה – דינה לא תרפא. ספר השירים שלה זכה לשבחים, היא הופיעה בטלוויזיה, הם היו גאים בה, אנשים מדברים עליה, כותבים עליה מאמרים, הרכלנים מרכלים רוצים לדעת ואני שותק, היא שותקת, כולם מנסים להבין מה הסיפור הזה שלנו, האם היא ואני באמת זוג, אני בעצמי לא יודע.
לא עניתי לו. אני על דינה לא מוותר. היא העוגן שלי במציאות שרצתה להקיא אותי. גם לי יש זכויות ואת זה רמי, חרף אהבתו האנושיות והמצפוניות שלו, אינו תופס.
עזורי אמר לדינה, קיתה לא אהבה אותי, את זה אני יכול לומר לך בכנות. היא אולי רצתה אותי, את הגוף, את מה שחשבה שהוא הצד השני שלה, אבל לא העזה. הצקתי לה, סיפר לדינה, לא היתה לי שליטה על עצמי. למדתי, הצלחתי בלימודים, פרנץ סייע לי, פתח לפני דלתות אבל אחר-כך ננעלו הדלתות האלו על פרנץ. לבתים שנכנסתי אליהם לא היתה כבר לפרנץ דריסת רגל. אחרי מאורעות עשרים ותשע בפלשתינה החלו לראות בי עמית לשנאה ששבה לרחוש מתחת לשטיח, פרנץ וקיתה פסעו עליו בעיוורון. הייתי מכלה את זעמי עליהם בבתי קפה, בבתי מרזח, נוסע מעיר לעיר, למדתי שנה בקלן, הלכתי לבקר ידידים שגרו בכפרים, חסר מנוחה, קיתה הטרידה אותי, פרנץ הטריד אותי, רציתי אותה והיא רצתה אותי אבל לא אהבה אותי. היא נתנה לי להִשרף מתשוּקה אליה, אבל לא אהבה! פרנץ היה מריח את הידיים שלי על השמלות שלה ומתמלא אהבה, היינו שלושה כלבים עלובים, לא מאוהבים, אוהבים וְאויבים, קְרא לזה מה שתקרא, היינו שטים בסירה באגם, שלישייה עתיקה השבה לתחייה. הם שרו שירים עתיקים במרתפים ואני מודה, זה גירה אותי, הייתי מרכסיסט, למדתי היטב את המרכסיזם של הקומוניסטים הגרמנים אבל הם היו איטיים מדי, אידיאליסטים חסרי חוט שדרה; על ידם צמחה גרמניה אחרת. התרבות האמיתית לא חגגה באולמות הקונצרטים שפרנץ כל-כך אהב, אלה במה ששמעתי באוניברסיטה, במסיבות הסוערות עד כלות הלילה, ביערות, בפגישות בהן נכחו אנשים וְהונפו רומחים עתיקים ואיזו מתכת בורקת שהפחידה אותי, סימאה אותי ובו בזמן משכה אותי. אולי הייתי צריך לנקום בהם, לא ידעתי איך, הלכתי עם הזרם ולא הלכתי עם הזרם, אז היה קל להתנדנד, היו קבּרטים של אנשי שמאל והיו כבר כל המלים שאחר-כך יעמידו את פרנץ מול הדלתות הנעולות, הרחתי אש, עדיין לא רציתי להזהיר אותם. חווה נולדה וכשנולדה חווה היה פרנץ עסוק בניתוח של איזה ראש ממשלה זר, ואני עמדתי מעל קיתה, היא הראתה לי את חווה ואמו של פרנץ נשקה לה. קיתה הניקה אותה. כאשר גדלה חווה, הייתי מושיב אותה על הברכיים וקורא לה את ווילהלם בוש ופרנץ מתבונן בה וחושב, כל הזמן חושב, של מי היא. וקיתה קראה לה גרטה, הלא היו לה שני שמות. קיתה ענדה לה זר על השיער הבהיר שלה, הלבישה אותה תלבושת כמעט כּפרית וחווה צולמה למגאזין של אנשי שוליים שהדפיסו את תמונתה של חווה על השער וכתבו, “טוהר הגזע ויפי הילדים שיימחקו את זכר הבגידה”, הראיתי את המאגזין לקיתה והיא צחקה אבל פרנץ לא צחק ואמר, צריך לתבוע אותם לדין, אמרתי לו, אין לך סיכוי, פרנץ. רתנאו נרצח הרבה קודם לכן, היה כל-כך מוזר להרגיש כמה דקה היתה שכבת הקרח של התרבות הזאת שהיהודים של פרנץ וקיתה היו העידית שלה. מתחת לשכבת הקרח הזאת רעדה הארץ והם אפילו לא שמעו. חשבו שהיטלר הוא מוקיון, אני ידעתי מה אומרות עליו נערות צעירות איך היו מאוהבות בו. המפלגה שלי היתה מפולגת, עלובה, מלאה ויכוחים על פלכנוב ועל טרוצקי, על עיקרון המוות והחירות ובצד הלכה והתבצרה מדינה אחרת, מחכה לגאול את עצמה. הרגשתי איך תוצת האש. וחווה גדלה, היתה כבר בת שנתיים ואחר-כך בת שלוש וארבע, ילדה יפה, עיוורת ליופי, מכורה לאמה הדוממת אליה כמו קרח, שעיניה מלאות טירוף של מוות ופרנץ צריך היה להצליח עוד יותר. כאשר מצא את עצמו בבית-הספר לרפואה ועל הלוח מצויר פרנץ נעוץ על שיפוד והמלה “יודה” יוצאת מישבן של אחד החזירים סביב ראשו שאל אותם, מי צייר, הם שתקו והביטו בו במן יחד כזה. הוא הביא את הדיקן שעמד נבוך, אובד עצות, ילדים כבר צעדו ברחובות עם סרטים על השרוול. פרנץ רצה שמישהו יאמר לו מי צייר את הציור, ובערב בא הביתה זועף, אמרתי לו, אתה הלא יודע מי צייר והוא אמר, אני לא יודע. צחקתי, כן, צחקתי ואמרתי לו אתה בעצמך ציירת, כולם ציירו, אין לך עוד מקום שם. ואט אט, ככל שחיזורי אחרי קיתה נכשלו שוב ושוב בצורה מחפירה ושיטתית, ראיתי כמה היא כמהה אלי, בושה בעצמה, אולי חולמת שפרנץ ימות כדי לשכב אתי פעם אחת ולמות בעצמה, ככל שהתשוקה גדלה הפכתי את הדברים על פניהם והשפעתי על קיתה, החדרתי בה פחד מפני מה שקורה. אמרתי לה, אתם יהודים וקיצכם כאן קרוב. זה היה משונה לשמוע אותי מדבר אז. אפילו הציוֹנים, שאחד מהם היה ידידו של פרנץ מבית-הספר לרפואה אמרו שיהיה כנראה גרוע אבל לא נורא עד כדי כך. אמרתי לקיתה, קחי את גרטה שלך וברחי לפלשתינה ופרנץ אמר אם אברח, זה יהיה לאמריקה. אותי הם יקחו, הם שם צריכים מנתח כמוני. מה אעשה במדבר המצחין שלך? וקיתה, דווקא קיתה, אמרה, אתה תסע אתי לפלשתינה אל הסלעים של הכרמל שסיפרת עליו, לשממה, רק שם נוכל ללקק את הפצעים והחלה להריח את האש שדיברתי עליה. פרנץ סירב. שנתיים רבתי אִתו, התווכחתי, וחווה אמך עומדת ושומעת את הצעקות, רואה אותי מנסה לחבק את אמה, רואה איך אני מנסה להציל שני יהודים עקשנים ובכתה, אחר-כך הלכה קיתה ושרפה את השמלות שלה, ארזה הכול בארגזים, פרנץ פוּטר מהעבודה והתלמידים הלכו אחריו בשורה ושרו שירי זימה. הוא צעד כמו חייל, כמו גבר צעד, נזכר בנעוריו כקצין, לבש את המדים והלך לכנס הגדוד שלו ביער. איש לא דיבר אתו, הם פשוט לא ראו. עמדו סביב מדורה ושרו, ואז הביטו בצלב הברזל שלו ובזוּ לו, אחד מהם שלחם אתו אמר, מדוע אתה מסתובב עם צלב ברזל קנוי ואחר צעק, זה לא קנוי הוא היה חייל טוב, אבל הם צחקו, שיכורים שפכו עליו בקבוקי בירה והוא החל ללכת. שני שיכורים, שפּעם ראה רוקדים במלון פאסט, עצרו אותו, השכיבו אותו על האדמה והשתינו עליו, והוא עדיין האמין שזה יחלוף, הלך להרצאות שלו עד שגם מבית-החולים פוטר ואז הלא החלטתי לנסוע ואמרתי להם, אני נוסע לפלשתינה, ונסעתי. לא אשכח את הלילה האחרון. רצינו להיות יחד, להתחבק כמו ילדים, בכינו, פרנץ קרא שירים ושתה יין, חווה נרדמה בחדר, הכול היה כבר ארוז כי קיתה חיכתה לאש של העשן ורקדנו, היתה זאת מסיבה, פראית ועצובה, המשרתת נכנסה והודיעה שאסור לה לעבוד אצלם עוד. היינו כמו משפחה, פעם אחת ויחידה מזה זמן רב ששכחנו את המתח, את התשוקה שלי לקיתה ושלה אלי. משפחת סלומון צחקה בטלפון ואמרה, יהיה בסדר וקנתה עוד מעט כבוד מפוקפק. יוסף, אני יודע היטב מה זה להיות יהודי אבל אני גם ידעתי מה זה להיות ידיד של הרוצחים, שהרסו לפרנץ את הכניסה לבית ושרפו לו את המכונית, גם אני הייתי אחד משלהם. הם אמרו: עזורי מבין אותנו הוא יודע מה זה יהודים, הוא מומחה ליהודים, הוא חבר של חאג' אמין אל חוסייני שתמונתו התנוססה בעיתונים כמי שיהיה מוכן להעלות יהודים על מוקד והוא לא גרמני חס ושלום, אלא ערבי אצילי כמוני, ומי הציל את פרנץ וקיתה, ערבי, האחיין של אבו מיסק קאפור שרארה שחלם כל חייו על אימפריה ערבית בחסות תורכיה ועכשיו כבר טווה חלום על פלשתינה בחסות גרמניה…
קיתה שכל ימי עפה בסיוטיה בבית של קריסטל למדה להיות מעשית מרֵיח האש. פרנץ היה חסד שנטרה לו. עזורי היה יחסן. גם היום הוא שולח את הוולבו שלו לכביסה, תמיד מטכס טכסים, מכשף נשים בגרמניה שרוֹצות להכנס להריון בשבילו, הוא מאוהב, פרנץ אוהב, קיתה חושקת. קיתה מגישה יד לצווארה ואומרת, אני צריכה להרגיש משהו ומה שאני מרגישה זה מוות. בלילה האחרון. אחרי הריקוד אמרה קיתה, אני לא אוהבת אותך עזורי, ופרנץ אמר, היא רוצה אותך וקיתה אמרה, פרנץ רוצה אותך, לא אני, ועזורי אמר כולנו רוצים את כולנו קיתה, זה מה שנורא.
קיתה ספרה כעכים על-פי החורים שלהם, אמר לי עזורי, נערת החלומות של המוות, שיחקה אתנו זה כנגד זה, ומה קרה לאהבה שלנו? הכל התערבב. אמרתי לו, אתה מחכה למהפכה, לאחווה יהודית ערבית בארץ-ישראל, נגד כל שורת ההגיון, עדיין מאמין, אתה רומנטיקן עזורי, רומנטיקן ללא תקנה אבל דבר אחד אי-אפשר לגזול ממך, הצלת את האויבים הכי גדולים שלך ועזורי שראה בי לרגע את דמותה של חווה אמי, דמות שמעולם לא נמחקה מפניו וגעגועיו אליה היו הדבר הכי מתוק שראיתי מימי אמר, יוסף, איך נקלענו לתוך התסבוכת הזאת? מדוע היתה חווה צריכה למות ככה? מדוע לא לקחתי את החרב של קאפור ותקעתי לתוך לבי ברגע שפרנץ נסע לגרמניה לחפש את קיתה שחווה היתה חייבת להרוס בכאב הזה שהיה אצור בה. ואני אמרתי, אתה מדבר כמו ערבי עזורי, אתה תוקע חרבות וחולם בצבעים, לא למדת שום דבר, לא יצאת מחיפה של הדוד שלך, אתה איש מפואר ואבוד עזורי.
ז. 🔗
רמי ודינה יחד זה סיפור ציוֹני. אמא מרוסקת על מדרכה, מול הורים שבאו באנייה בלתי ליגאלית. כשדינה ביקשה לא להיות מכּ“ית בצבא אמרו לו שזה לא בא בחשבון, והיא היתה מכּ”ית. היא נענשה כשברחה מן המחנה והעונש היה לעמוד יום שלם על יד הדגל. לרמי זה נשמע מבדח. כפי שאמרתי לו לא פעם, הוא הרג את כל קרובַי במלחמות שהוא אומר שהיו מלחמות צודקות. אני מתעב מלחמות צודקות כי בצד השני של מלחמות צודקות יש מיד צד שנעשה לא צודק. אבל כשרציתי להיות רמי ולהתגייס, כשכולם חשבו ששמי יוסף רוזנצווייג (וזה הלא היה שמי בתעודת הזהות) כן חשבתי על מלחמות צודקות וההזדהות שלי היתה מלאה, כל-כך מלאה ששנאתי את עצמי. כשהלכתי לעבוד אצל בונים כבר הייתי בוגד מקצועי.
היתה תקופה שכדי לרפא את הפצעים העמוקים שלי שיחקתי בשני צידי הדם שלי. מתוודע אליהם, שיחקתי בהיסטוריה של קיתה כנגד ההיסטוריה של עזורי. רציתי למצוא אחיזה. הייתי חוקר את תולדות העיר שאף פעם לא העזתי לגור בה ממש כאילו דרך התולדות האלו יכולתי להכנס למלחמה צודקת עם רמי ועם ניסן ואפילו עם פרנץ. שתי ההיסטרויות ההפוכות של המאבק היהודי-ערבי שימשו לי תירוץ טוב אפילו נגד בונים שלא היתה לו היסטוריה כלל. בונים אמר לי, לי אין היסטוריה יוסף, אני עושה היסטוריה. ריחמתי על האיש שבוודאי צמח משורשים שהיה עליו להמית ונעשה אומן הנקמנות הצודקת.
דהאר מושל עכו וג’אזר שנקרא הקצב והיה מוציא להורג כל בוקר כמה אנשים ומוחץ אותם בגלל אהבה נוקבת, היו בשבילי עכו, מן סמל יציב לעיר שאלכסנדר ינאי ניגַּף בה, שהעברים לא הצליחו ללכוד, שעמדה תמיד חוצץ נגד השורשים שפרנץ, כאשר החל כבר להשתרש בארץ וחיפש עבר בחרסים עתיקים, דיבר עליהם בהתרגשות ברגעי חולשה נדירים. אהבתי לשחק במשפחתה של קיתה, בתולדות היהודים בגרמניה עוד טרם היו שם גרמנים. אמרתי לעזורי, אולי היתה קיתה דודתו של ישוע והוא צחק, האמא של האמא של… ועכו על צלבּניהּ נמחצה אחרי מאתיים שנה, מלכות הלטינים נסתיימה ולילה ירד על אסיה… כתב אז סופר דברי הימים. אהבתי את תיאורי הנזירות שחתכו את חוטמיהן כדי לא להאנס אבל נטבחו באכזריות. את המבקרים בעיר, אפילו הרמב“ם והרמח”ל, כולם מאלכסנדר הגדול דרך יוליוס קיסר עד נפוליון, באו בשערי העיר שרציתי לכבוש או למות בה. הרחובות מחוּפי המשי, המִבצרים הגדולים בראשי ההרים סביב, הנמל ממנו יצאו המשי והבושם לאירופה וממנו יצא הרעיון לבנות אוניברסיטאות באירופה; באוקספורד, פריז, ובקמבריג', הטבטונים שהגו בעכו ובירושלים את רעיון הממלכה הפרוסית. גיליתי כתבים של אשה אנגלייה אחת שכתבה כמה סקסית היתה עכו וחשבתי על הזכוכית הוונציאנית שמוצאה מהעיר. אבל היתה גם משפחת סלומון שככל שהעמקתי לחשוב עליה כן תפסתי את עומק שורשיה באדמה שאחר-כך סילקו ממנה את קיתה. העירוּב של דאהר שהיה נושא אשה מדֵי שבוע וג’אזר שבנה מסגד יפהפה, חתך אפים, ערף ראשים וזרק את נשותיו השחוטות לביוב, העירוב הזה נסך בי שיכרון כמו שהייה ארוכה בשוק הבשמים בעיר העתיקה בירושלים. חשבתי פעם שאני הוגה בגן של קאפור, מחפש בחיי את סימפוניית הריחות שפרנץ ועזורי סיפרו עליה בעירוב שעשיתי בשתי ההיסטוריות, אבל הצד האפל במיזוג הזה היה כבר מחוור לי מגיל צעיר, יליד וקורבן שתי היסטוריות מנוגדות גם פה ועכשיו, בארץ שעמי נמצא בה במלחמה מתמדת גם נגד העם השני שלי, גם נגד המדינה שלי או לחילופין, המדינות של אחַי. אחרי ככלות הכול עזורי נולד לתוך היסטוריה שראתה במלחמת ארבעים ושמונה מרחץ דמים בריטי יהודי וכאשר נפצעה אמי חווה במאמץ נלאה להציל את ירושלים מן הלגיון הערבי, היו אחיו של עזורי מדברים על גזילת הארץ מידיהם של אדוניה. למאורעות שלושים ושש, בהן הגיעו פרנץ, קיתה וחווה ארצה – קוראים הערבים המרד הגדול. כשבונים עמד כחיץ בין נמל חיפה לבין הכדורים שנורו על מכוניות מעכו וראה איך אחרוני היהודים של עכו נמלטים לחיפה, התרחשה שביתה ערבית גדולה שנועדה למנוע את פרנץ מלבוא הנה.
בעכו בה נפגשו מאוחר יותר אמי ואבי נגמרה בהינף מפואר מלכות גדולה. כמה פגזים יהודים חיסלוּ שלטון ערבי-תורכי בן מאות שנים, כשצבא ההגנה לישראל כבש במרגמה אחת של שלושה אינטש את מה שנפוליאון לא הצליח לכבוש. הנסיכה האנגלייה ששמה היה שרלוטה ישבה מול הים שעזורי רואה מחלונו, המפרץ הזה שאני מרגיש זורם בי, איך הוא מנסה להיות מענה לשלוש מאות שנים של משפחת סלומון שעליהן יש לי עדות, אינני מדבר על אלפיים שנה שאין לי עליהן עדות זולת מלים על שריפות וצרות, אלא על שלוש מאות שנה כאשר צעדו הסלומונים לטריזנשטאט ואחר-כך לאוֹשוויץ ואמרו לחייל שהיכה אותם, צריך להודיע להיטלר שקרתה פה טעות, הוא צריך לדעת מה מעוללים לנו. הם נגמרו בעשן של אושוויץ, אמרתי לעזורי. ורמי אמר לי, יש לך חצי בית, מדוע צריך לענות בשביל זה את דינה, אמרתי לו, רמי, דווקא משום כך. הלא כאן בעכו, בטיול של כיתה י' ראיתי את דינה ליד שובר הגלים, עמדתי וסיפרתי לה על עזורי, הכול סיפרתי לה, היינו בני חמש-עשרה, החזקנו ידיים, היא אמרה בלחש המופלא והמחורחר שלה, מדוע חיכית עד עכשיו? ונעשינו חברים לכל החיים. הערב ירד, ראינו איך השקיעה מציתה את השמים ומאחורינו היו הסימטאות רוחשות ערבים ואדם מלובש בבגדים הדורים קרב אלינו ואמר, אה, תראו, שם חיפה, וצחק כאילו לא ידענו, הוא הביט בדגים הנוצצים במים ונראה אומלל על הגזילה שאני ודינה גזלנו ממנו, כאילו היה מתאבל. רציתי לומר לו, יש לי כאן אחיזה ארוכה, אבל הוא היה מסוגל לראות רק את דינה, את הרגליים שלה הטובלות במים, המים שאמהּ ראתה בלילה כשהגיעה באנייה קטנה תחת פיקודו של בונים והוּרדה בחשאי בחוף נהרייה הסמוך לכאן, וגם היא ראתה אז את עכו ואולי חשבה במושגים של דאהר או על ג’אזר שקטם חוטמים ולא במושגים של מאות הנזירות שנטבחו חרף חוטמיהן החתוכים ואף-על-פי-כן נאנסו והדם זרם בסימטאות. דינה נתנה לי לחבק אותה ואולי מאז לא חיבק אותה איש ככה על-אף שהיא טוענת שרמי מאהב מצוין, מה זה מאהב מצוין? שאלתי, מגיע לך עד הפה? ישבתי לה בגוף כמו סרטן והיא בי.
עכו בי וגרמניה בי וארץ-ישראל ופלשתינה ואני בכל אלה ואינני בשום מקום. אני בפריז, כותב וידוי. אני מכסה את הנייר בדמעותי כוּס אימם של כל האבות הארורים שלי.
ח. 🔗
בשלושים ושש יצאו את גרמניה. המאבק המכריע היה עם הסלומונים. הם הגיעו מרוגשים, אמה של קיתה נתנה לעיניה להפוך אדומות ומלאות עצבות מרושעת ועייפה, זעמה היה כמעט בלתי נשלט. היא אמרה, איך אתם חושבים לחיות שם? קיתה אינה רגילה לתנאי האקלים הקשים, ופרנץ, שנסיעתו של עזורי היתה לדידו צוואת אהוב, אמר, החלטנו, עמד על שלו והפך את המאבק שלו למאבק של קיתה, ואביה של קיתה צעק, לקחת ילדה שלי לחור נידח כשהיא רגילה לצוויליזציה, שוטט בחדר אנה ושוב ונענע בידיו בחרדה מגושמת. חווה עמדה בפינה החדר והביטה בסבהּ שאמר, שלושת אלפים שנה עושים שם מרחץ דמים, וְתורכים! ופרנץ אמר אין עוד תורכים, אני מכיר אותם. פרנץ נזכר איך היו מנשקים את הפיות זה לזה ונושכים את השפתיים. הוא התגעגע לעזורי, הסלומונים נראו כאילו נפרד מהם לפני שנים ולא ידע.
אחרי שחזרו לביתם חפויי ראש אמרה קיתה, שתיתי יין, אני עליזה, אינני יודעת מה אני אומרת, פרנץ, וזאת ההזדמנות לומר מה שאני מרגישה, אנחנו מתחילים מחדש. כשהייתי ילדה פחדתי להביט בגוף שלי, וגם לא היה לי, שום גוף לא היה אפשרי, של אף אחד. ואז באת ואני את הנשמה שלך אוהבת, את העיניים, אבל אין לך גוף. אני לא מכירה אותו. פעם כשישנת הרמתי את הסדין, הבטתי ובכיתי. אף פעם לא אהבתי איש אחר. איך נולדה חווה? נתתי לך להיות המאהב של נשמתי. הגעת אלי דרך גוף ששתק ותמיד ישתוק. היה איש אחד שהיה גוף אבל אותו לא אהבתי, ולו כן היה גוף. הוא רוצה שניסע, אבל לא אליו ניסע.
איש לא בא להִפרד מהם. הליפט הוסע עמם והועלה לאנייה בנמל מוּכה עגמומית והומה בני-אדם שנראו רצים אנֶה ואנה. איזו עצבנות מול השלווה שפתאום אפפה את קיתה. פרנץ אמר בעצב כשהוא מתכוון לכל ידידיו ומשפחת אשתו, אולי הם צודקים שלא באו להפרד מעלינו.
הדרך עברה עליהם בדממה, מדי פעם יצאו לטייל על הסיפוּן, כשפרנץ וקיתה נסעו לפלשתינה עוד יכלו לקחת את רכושם והיו כּנוסעים אמידים בעולם משתגע, באולם הריקודים של האנייה רקדו פוקסטרוד. חווה החזיקה בידה דובון שהגן עליה. היא לא נטשה אותו אף לרגע. בחיפה חיכה להם משה, שפרנץ הכיר בברלין והגיע לארץ כמה שנים קודם לכן. משה דאג לניירות ולאישורים ואחרי כמה שעות בנמל, מול הכרמל כשקיתה סירבה להביט בו, עמד פרנץ וניסה לנקוב חריץ לתוך העבר, לראות את ההר דרך המון הבתים שבינתיים נוספו ונבנו עליו. העיר גדלה סביב העיירה שזכר. הוא ניסה לזכור את עזורי באותו בין ערביים רחוק אבל אנשים האיצו בו ופקידים שאלו שאלות, וקיתה שלחה את כולם אליו והוא חתם. כאשר יצאו מן הנמל לא ידעו שמִן הצד השני של המפרץ יושב עזורי בביתו, בעכו, כותב מחקרים, עסוק בענייני המפלגה; מעבר לעירו יורים לעבר מכוניות הנוסעות צפונה, יורים לעבר הנמל ובונים מגן עליו. בונים גם דואג שבדרך לתל-אביב לא יידו בהם אבנים. בערב הגיע משפחת רוזנצוויג למלון קיתה-דן על שפת הים של תל-אביב. קיתה יצאה למרפסת ואמרה, אנחנו נוכלים, לא? לברוח ככה ולהשאיר שם את כולם? מאוחר יותר זכר פרנץ את המלים האלו משום שאז, ברגע ההוא נשמעו מזויפות ולא נכונות בפיה של קיתה. הוא החליט לא לשאול אותה, לא לנווט מן המלים האלו שיח של ממש. פתאום התגעגע אל אמו. הוא השאיר אותה ואת אביו ואת אחותו, כבר לא היה בטוח אם העולם שהותיר אחריו יוחזר לו אי פעם. ככה מרגישים כשאנייה טובעת, חשב.
משה היה מזכיר התזמורת הסימפונית החדשה ופרנץ הלך לשמוע חזרה. חזר למלון ופגש את חווה וקיתה יושבות על המרפסת ואוכלות גלידה. הוא אמר, הם מנגנים שוברט, אני לא זוכר בכלל שאי פעם ביקרתי בתל-אביב, כשהייתי פה לפני שנים. איזו עיר לבנה וקטנה. קיתה חייכה. היה זה רגע מנותק מהכול. עזורי היה כבר מחוץ לתמונה. הגעגועים לברלין עוד לא התחילו. הם חיו אז בתפר שבין הזמנים. ילדים לעגו לחווה ברחוב מפני שנראתה משונה בבגדיה, בלובן שערה, בחיוורון שלה. היו אכזריים בתמימות שלהם, אמרו לה: בטח הבאת בולים, תביאי בולים ונתחלף, ניתן לך סָבְּרס. לא ידעה מה זה סברס, לא הבינה. מוחה ניסה לקלוט, מלים זרמו לתוך ראשה, הגוּיות כמו צווחות שישבו לה במוח. התבונה הטבעית שלה הזהירה אותה לא לנהוג כמו אמה. ירדה לחוף ונחבטה בכדורי פינגפונג. כששחתה נטפלו אליה, אבל האלימות היתה צורה מסוימת של חיזור והיא היתה ילדה קטנה שתפסה את הגופות שלהם, את ריח הרעננות, את השובבות החוגגת את עצמה ולמדה מהר להיות זהירה לשחק יהירה ומרוחקת וכך להעמיד אותם במקומם. אולי היה זה רגע מכריע בחייה. היא אמרה, יש בהם משהו מפחיד ואחר-כך כשגדלה, ידעה שהילדים האלה עוררו דווקא געגועים למשהו שלהם לא היה אף פעם, עבר שהוריה נתנו לה להביא גמור וארוז. לעומתה היו הם בנים של מַחַק ענק. הכול היה מתהווה, בלי עבר, חגגו את ההתהוות. חווה היתה ילדה שידעה גם מאוחר יותר שצריך את ערמומיות הזמן ואת חלודת העבר כדי ללחוש את מה שצועקים בפראות.
אחרי שבועיים שכרו דירה ברחוב פרץ חיות ושילמו לקבלן שבנה בית-דירות חדש בסגנון הבאהואוס ליד חוף הים, ברחוב שבטי ישראל. בתום שנה לשהותם בארץ הגיעו אחותה של קיתה יחד עם בעלה. הם רק חיפשו דרך להגיע לאמריקה ובטעות זכו לסרטיפיקטים לפלשתינה, התחבאו מהשמש וחיכו. קיתה אמרה בלבה, מוזר איך נשכח עזורי איך פרנץ אינו מדבר עליו. וגם אני לא חושבת עליו.
האמת היא שפרנץ שאל. הוא ניסה למצוא את עזורי אבל אמרו לו שבמאורעות אין נוסעים לעכו ותושבי עכו אינם מרבים לבוא לכאן. פרנץ ירד ליפו. הערבים חשבו שהוא רופא ערבי מבית החולים הקתולי ופרנץ ראה איך הם מכוונים רובים לעבר נווה-צדק ורחוב הירקון. הכול נראה לו מגומד ומגוחך. המלחמה היתה על כמה מטרים רבועים שבסופם עמד בניין שאמרו לו שהוא עתיד להיות אופרה.
חווה למדה בבית-הספר שלווה, למדה עברית במהירות, קיתה למדה לומר כמה מלים, פרנץ שקד על העברית שלו אבל היא צלעה, הוא אמר, אני כמו ילד, קשה להיות ילד זקן. הוא קיבל משרה בבית-חולים הדסה ותוך זמן קצר היה מנתח ראשי במחלקת ריאות. הניתוח הראשון שעשה היה של אדם שנפגע מכדור בריאוֹת ליד חוף הים, קרוב לבית שאמרו לו שהוא עתיד להיות אופרה. קיתה נכנסה להריון. אולי אמרה, האוויר כאן מעבּר נשים מרושעות והלכה לראות את שלבי סיום הבנייה של ביתם החדש. משה לקח אותה לקונצרט קאמרי במוזיאון. פרנץ זכה להערכה, הקפדנות והריחוק התמידי שלו נשארו זרים. הוא לימד את עצמו לבנות יותר מסתם בית. אחרי ששנים לחם בקיתה להוליד בן, הרגיש שהוא מוליד אותו לתוך רחמה של אמו. כלומר, מתוך איזו שייכות. כדי להִלכד במקום החל לחפור בגינה. הוא מצא שברי חרס. אמרו לו שאולי הם עתיקים. הוא החל לחפש עתיקות ויצא בשבתות לאפלוניה לקח אתו את חווה, חפר בידיים ומצא כלי זכוכית עתיקים ורצה בכל מאודו להרגיש שייכות למשהו רחוק, למקום ממנו הוצאו אבות אבותיו. הטיעון שהוא שייך לאלפיים שנות גלות, מושג שחווה כבר למדה עליו בבית-הספר, היה עדיין זר לו.
אף-על-פי שהארץ החדשה נסכה על קיתה שיעמום ופחד למדה להתחבא מפני השמש ולחוש שקט שלא זכרה קודם. הם עקרו לבית החדש וקיתה היתה כבר בחודש השביעי להריונה. ישבה על המרפסת והביטה על שיירות הגמלים של הערבים ששוב החלו להוביל זיפזיף לעבר יפו וחלפו לא הרחק מביתם. אשה לבושה מכנסיים קצרות באה עם נערות צעירות ויחד שתלו גן קטן סמוך לבית שבריכת דגי זהב קטנה קישטה את כניסתו. הרהיטים של שבעת חדריהם בברלין הוכנסו בקושי לארבעת החדרים בדירה החדשה והדירה היתה גדושה מדי. הציור של פול קליי עורר בחברים של חווה יראה. הם הביטו בציורים האחרים, בליברמן, ברישום העדין של דירר, בנוֹלְדֶה היפֶה. וחווה ידעה לרתום את התמונות למזימות שהיו לה, ללכוד ילדים מיפו שבאו להרוס שתילים רעננים בגן החדש. ישבה משועשעת כאשר הפשיטו ילד ערבי ואחד הילדים ואמר, בואו נצלה אותו על מדורה והיא אמרה, תשרפו לו את הציפורניים ואז חשה חרטה אבל ידעה שהיא אשמה, נתנה להם לראות את הציורים ושלחה אותם לענות ילדים שנראו לה רעבים לאהבה, היא לא ידעה מהי אהבה אבל העיניים שלהם ירקו אש מוזרה לעברה. היא ניסתה לא לחשוב עליהם ובחלום ניעור בה זיכרון עמום של עזורי, היא שאלה את פרנץ אם הוא יודע איפה האיש שהיה קורא לה ווילהלם בוש ופרנץ אמר בזעם, לא יודע, הוא נסע, לא אמר לאן הוא נוסע.
העוזרת יונה קנתה הכול, בישלה וטיפלה בקיתה. היא אמרה שקיתה הביאה המון רהיטים ואת כל קורי העכביש של ברלין. הבית היה מוזיאון עמוס ויונה אמרה, מה לי ולכל אלה, אבל לא עזבה, היא נשארה אתם שנים רבות, עד שהזדקנה.
פרנץ קנה מכונית מוריס קטנה ונסע לחיפה לבקר את ידידו הרמן שהגיע אף הוא ארצה ומונה לראש המחלקה האורטופדית בבית-החולים שם. אחרי שיחה ארוכה וטיול על מדרון הכרמל, בו נראו שרידי הבית הגדול של אבו מיסק קאפור – שאריות אכולות רקב, שברים של מבנה נתוּץ וגן חרֵב שעציו נכרתו ותחתם נבנו בתים שזלגו על המדרון לעבר הים, לקח את המכונית ונסע לכיוון עכו.
אחרי הקריות עצרו אותו שני בחורים ליד מחסום מאולתר. הוא ידע שהם מחזיקים אקדח בכיסם אבל הם נראו תמימים לחלוטין. הם אמרו לו לא לנסוע לעכו והוא אמר, אני אסע לכל מקום שאני רוצה. הם ניסו להפחיד אותו אבל בשנתיים האחרונות בברלין תפס את עוצמת השנאה אף כי לא חשב שהוא באמת מבין אותה, ראה איך שובים את עצמות שכנתו, זכר איך ניסה לעזור לה ונהדף בבוז ואפילו לא נחשד אז, אחר-כך ענד טלאי צהוב ועזורי ישב ותפר לו את הטלאי על המעיל. העלבון של התלמידים שצחקו ונדו לו בראשם היה עדיין מהדהד בו, צעקו לו חזיר יהודי והוא אמר להם, אין חזיר יהודי אבל הם היו עסוקים מדַי ולא שׂמו לב לאירוניה. הוא לא נתן דעתו על השחצנות של בונים וחבריו שניסו לעצור בעדו, הוא ראה אנשים נוטפי דם, ולא חשב שיירו בו, ונסע.
בעכו היה בואו חסר חשיבות. איש לא ציפה לרופא יהודי. הוא דיבר גרמנית ושאל על עזורי. ילד נתלה על מכוניתו והורה לו את הדרך דרך הסימטאות המפותלות. המראה שראה היה אולי השיא שחייו מרובי ההפתעות הקרו על דרכו. בסימטה חשוכה מעט. לאור השמש, שחדרה בעד חריר ארוך שיצרו הגגות כאילו היו מעטרים טירה עתיקה, עמדה חבורת ילדים לבושי מדים חומים ואיש לבוש חליפה חומה ומגפיים שחורות, צלב קרס ענוד על שרוולו, מאמן אותם בתרגילי סדר צבאיים. הם החזיקו מקלות במקום רובים. האיש המשונה היה אבו מיסק קאפור. פרנץ הכיר אותו מרחוק. הבטן הענקית שלו היתה עכשיו בלי הכיסא שלה. לא היה עוד סודאני שיעמוד מעליו ויגיש לו משקאות צוננים. שום צלב לא עיטר את ההילה סביבו. הוא הרים יד במועל ועשרים ילדים יחפים צעקו ‘הייל היטלר’ במבטא מגוחך, ופרנץ עמד משתאה, הביט כהוזה בסרט אילם אבל מטופש לאין שיעור, הוא לא רצה שאבו מיסק יראה אותו, הילדים צעקו הייל, הייל, ועזורי לא נראה. הסימטה רעמה מהולם הצעקות, אבו מיסק הביט בילדים במבט נואש, הם היו הצבא האחרון שלו, אחרונת התקוות שלו לחידוש מלכות הכליפים, צלב הקרס היה צבוע ביד, לא מדויק, לא תפור כראוי, המדים היו חיקוי זול, המגפיים קרועות, הוא ריחם על הפיהרר הקטן וחמק לסימטה שנייה, ילד הוביל אותו למעלה, אשה לבושה שמלה ירוקה וצעיף פתחה את הדלת כדי מחציתה ואמרה, עזורי איננו. היא שאלה מי הוא והוא ענה, אני כומר בכנסייה של כפר יסיף והיא אמרה, הוא במפלגה. היא אמרה את המלה “מפלגה” במִן גועל, באיזו התרסה גם נגדו. כומר מכפר יאסיף? היא מכירה את כל הכמרים אמרו עיניה, והוא שאל, מתי יחזור עזורי? והיא אמרה, אולי נסע לתרשיחה, ואז נעצה בו מבט עצוב, אולי מראהו של אבו מיסק מאחוריה, דרך החלון הפונה לסימטה שממנה נשמעו הצעקות עורר בה זעם, אולי אהבה. לך מפה, אני יודעת מנין אתה, באמת, לך מהר, יהרגו אותך, ונעלה את הדלת. הוא חשב, מה היא יודעת? מי היא חושבת שאני? אבל ירד מהר ונכנס למכונית. ילדים החלו לרוץ אחריו. הוא נסע במהירות. מכונית בריטית עצרה אותו. השוטר שאל מה הוא עושה כאן. עצרו אותו לא רחוק מבית הסוהר הענק שנראה לו כְּמפלצת. גברים לבושי לבן ניקו את הרחוב הראשי מאשפה לתוך סלים לבנים. הרחוב היה נקי וללא רבב. הבריטי ליווה את פרנץ עד ליציאה מן העיר. הוא אמר, קרייזי קאנטרי. כל היום טאח טאח, ניסה לומר בגרמנית אוהדת. פרנץ חייך ונסע. כשחזר לקחו אותו לבית קטן בקצה קריית-חיים. בונים ישב מולו, צעיר בשנים הרבה מבונים שהכרתי. ניסו להוציא מפיו מה עשה בעכו. בדבריהם שמע את החשד, הריח את הפחד שלהם ותמה מדוע הכול מלא פחד במקום שעזורי אמר שהפחד לא ישלוט בו עוד. הוא אמר להם, בברלין פחדתי, כאן אתם מצחיקים אותי, אני רוזנצוויג, מנתח ריאות, הלכתי לחפש ידיד ותיק, לא היה בבית. הם התרו בו ובונים אמר, אתה תחפש ידידים במקומות בטוחים יותר, דוֹד, אה? ופרנץ הביט בו תמה, הוא לא הכיר יהודים ששיחקו בשנאה כאילו היתה כדור טניס. העיניים של בונים היו כבר אז עייפות ממלחמות שהוא עוד עתיד להלחם, ואיזו איבה לזרים, יהודים ואחרים, אלה המפריעים לו ללחום לבדו נגד אבו מיסק שבוודאי לא היה מסוגל כלל לתפוס כמה מגוחך היה מחזה שביים בסימטה בעכו. קיתה שאלה איך היה והוא אמר, חיפה גדלה והגן של אבו מיסק חרב, לאורך הגן הכול חרב ומה שראיתי פעם אינוֹ עוד. היא ידעה שהוא מדבר על עזורי אבל לא הגיבה. השמש סימאה אותה ורק הרהיטים נסכו בה ביטחון. אט אט נגמרו היריות, המאורעות חדלו, אנשים דיברו על מלחמה עולמית קרבה, פרנץ הלך עם משה לשמוע את הקונצרט לנוער באוהל שם כדי להרגע, לחזור ולחשוב על אבו מיסק קאפור כמו שהיה אז, כשהבית הגדול עמד על תילו ובונים היה איזה דחליל שניסה לעגוב על הקצין הגרמני שהוא היה אז.
כעבור שנים כשאשב מול בונים יעיין בקלסתרון שלי ויאמר, מה עשה הסבא היהודי שלך בעכו באמצע המאורעות? נסע למכור סודות?
צחקתי. אמרתי לבונים שהוא יודע שפרנץ לא נסע למכור סודות. בונים נראה מאוכזב. הוא רצה להביך אותי אפילו מן הצד של פרנץ. אמרתי לו, פרנץ ריגל בשביל כסף, לא כמוני בשביל האידיאל. בונים רצה לסטור לי אבל התאפק. עוד לא הייתי שרוף ועדיין יכול היה להפיק ממני תועלת. פרנץ לא חיפש שוב את עזורי, הוא אמר לקיתה, יכולנו להִפגש במציאות אחרת, כאן יש לפגישה עם עזורי משקע אחד, מסוכן, מוטב שנשכח. היא חייכה. היא הגתה בו הרבה כל-כך ששכחה כבר במי היתה הוגה. היא ענתה לפרנץ, יש לו בטח בעיות משלו, מדוע שיחשוב עלינו?
המלחמה פרצה יום אחרי שקיתה ילדה. אורי נולד מעוות וללא יד. הוא לא נשם היטב וחובר למכשיר הנשמה. קיתה נגעה בו ופרנץ חשב על ילדים ערביים הצועקים הייל. הוא כבר לא יהיה בונים נגד הילדים ההם, חשב. לא ידע מדוע חשב מחשבה כזאת. כעבור חודשיים מת אורי. כשמת לבשה קיתה שמלה לבנה, יצאה החוצה, קנתה זר פרחים ולא הרפתה מהם. פניה שהיו חתומות ומבוהלות מזה חודשים נפקחו למִן חיוניות מאופללת, כאילו בנפשה נגעה בצד השני של אורי, הבן שנלקח ממנה עוד טרם תספיק לאהוב אותו.
בהלוויה לא רצתה להתאבל. האבל היה הרבה קודם לכן. כשחשבה שהוא בן של עזורי, והיא ידעה שאם עזורי יוליד בה בן ימות אחד משניהם, והיא שמחה שלא עזורי מת. פרנץ החל לחשוש למוחה של קיתה. לו חי שמונה מאות שנים קודם היה חושב שכושפה על-ידי שד. אחותה של קיתה עמדה שם והביטה סביבה בתימהון. כל-כך הרבה ידידים מברלין הגיעו להלוויה שרק השמש היוקדת היתה זרה להם. חווה עמדה והביטה באחיה אבל לא קרבה לשפת הקבר. החזן אמר ‘אל מלא רחמים’ ופרנץ עמד שם בודד מכולם, מופרד מעט. לא כל-כך כואב כמו שהיה עלוב בעיני עצמו, מתבונן בשורש הראשון והאחרון שיכול היה לטעת בארץ הזאת. קיתה הכזיבה אותו, הוא לא ידע מדוע, אולי היתה זו קללה, אמר בלילה למשה כשצעדו ברחוב בן יהודה השומם ושוחחו. הרחוב היה עטוף תנומה עולצת, שיכורה מעלטה שריח ניצת תפוזים חדר אליה והעביר בה צמרמורת.
כשהחלו לפסוע מבית-הקברות חיפשה קיתה את עזורי בין הברושים שחצצו בין שכונת נחלת יצחק לבית-הקברות. היא ראתה ריצוד אור ושקיעה, קרְבה ונצמדה לפרנץ. חווה נכנסה ביניהם ואז בכו בלי דמעות. כל אחד מסתיר את הדמעות מעיני רעהו.
חווה המשיכה את לימודיה בגימנסיה שלווה. היו לה ידידים שהחביאו צנימים ותה במערה על חוף הים. הם אמרו שאם הגרמנים יגיעו מאל-עלמיין יקימו מצדה על חוף הים. הם סיפרו לחווה על מצדה והיא הביאה מן הבית אקדח ישן שפרנץ הביא מן המלחמה. הם כיוונו אותו לעבר הים ושרו ליד מדורה שהבעירו בתוך המערה. חווה אהבה את הלילות האלה, הילדים היו מלאי תאווה פראית, חדורי שיכרון של הגופות החדשים שצמחו להם והיא היתה לחוצה ביניהם, לא נתנה להם לגעת בה אבל אהבה איך היו נצמדים אלה. היא ידעה שאיש מהם לא יאדון אותה כי נעדר מהם הריח האמיתי של הזרות והחלומות שלה. תל-אביב הופצצה, יונה קנתה סרדינים וסוכר, הכול אגרו, ויונה אגדה בשביל קיתה שהלכה מדֵי פעם לשוק וקנתה עוד רהיטים. תמיד לבשה לבן והיתה מאכילה את היונים על הגג. ממול גר שכן שארבע שנים תמימות הביט במשקפת לעבר הים. הוא שמר על העיר אבל העיר לא ידעה. קיתה ידעה ושלחה לו חמש קופסאות סרדינים. הוא הודה לה בפתק ששילשל מחלונו בחוט. חווה הביאה את המכתב לאמה. אמה קראה ואמרה, אולי כבר לא אצא מהבית, אולי אסור לצאת. פרנץ אמר לחווה, אמא חולה ואינה יודעת כמה היא חולה. חווה אמרה, היא שברירית. היא תפסה את הבהלה של אמה, פרנץ סמך על בתו.
המלחמה נמשכה ארבע שנים. חווה כבר למדה בתיכון, באותו בית-ספר, שיחקה באותה חצר, ברחוב רנ"ק. הבית החל להשתנות, דגי הזהב נעלמו, המים בבריכה הקטנה נעשו דלוחים. הגן ליד הבית גדל פרא ולא גוזם שנים, תל-אביב גדלה סביב להם, פרנץ ומשה היו יוצאים למדבר לחפש חרסים עתיקים, קיתה הצטרפה אליהם מדי פעם ואז חזרה וישבה שלושה ימים ליד קברו של אורי ובמחוגה שלקחה מילקוטה של חווה חרטה את סיפור חייה בגרמנית על גבי המצבה הקטנה, שהוקמה על קברו של אורי, ליד גדר בית הקברות. השומר הזעיק משטרה אבל השוטר שהגיע במכנסיים קצרות הכיר את פראו פרופסור רוזנצוויג מן היום בו נותחה אמו על-ידי בעלה ואמר לשומר, אין דבר, שום אסון לא יקרה, היא גם לא חובשת כובע, וצחק. השומר הלך להתפלל ואחר-כך הזעיק את פרנץ. איש לא יכול היה להזיז את קיתה מן הקבר. נתנו לה זריקה ועדיין לא ניתקה את עצמה. חווה אמרה, אל תתנהגי כמו מטורפת אמא, וקיתה אמרה, אני את שלי גמרתי, יותר טוב שפרנץ ואת תחיו בלעדי. חווה חיבקה את אמהּ אבל לא חשה אליה אהבה. אולי היתה זאת אהבה גדולה ממידותיה ולא יכלה להכיל אותה. היא ניסתה לרחם עליה אבל פרנץ אמר, רק לא לרחם חווה, זה לא יהיה הוגן מצידנו. אחרי שלושה ימים חזרה הביתה ויונה בישלה לה מרק כרובית. יונה נכנסה בטעות לחדר ובנסיונה לצאת החוצה שברה כד מקריסטל. גם יונה וגם קיתה לא זזו. היה משהו מבעית בנסיונה הנואש של היונה לצאת. כשיצאה אמרה קיתה, אני מקווה שלא נפצעה מהקריסטל. יונה אמרה, זה היה מפחיד נורא.
קורי העכביש החלו כבר לגדול על קיתה שהיתה מחוברת לחרדה עולצת ולרהיטים, אחותה יצאה החוצה, פסעה בעיניים כמעט עצומות לעבר רחוב דיזנגוף ונדרסה. להלוויה שלה קיתה לא באה. היא נתנה לפרנץ לעמוד שם ולמדוד את מנת המוות. אשה זקנה שהגיעה באנייה בלתי ליגאלית ישבה בביתם וסיפרה בלחש על קורות הוריה של קיתה. קיתה הביטה באשה שנראתה כמו סחבה באדישות מופגנת, והאשה סיפרה איך אביה של קיתה צעק ברכבת לטרזינשטאט: צריך להודיע להיטלר ואמהּ של קיתה לא אמרה דבר, ניסתה לתמוך בבעלה. קיתה יכולה היתה לדמות את אביה בגיטו, כשהוא כבר נוסע לבדו, בודד, במעיל קרוע, אבל מלא גאווה, מנסה לא להתערב באחרים, מותיר אחריו את אמה של קיתה שמתה מרעב. הוא הלך לבדו, מנותק, אמרה האשה בזדון, לא רצה לדבר עם אף אחד, הוא אמר, אני מדבר רק עם השלטונות והוּעלה לרכבת. קיתה ישבה מולה וניסתה ידיה ברקמה, גזרה שטיח, עשתה ממנו קרעים וזרקה אותם לגן. האשה חשבה שלפחות תקבל קפה אבל פרנץ היה שקוע בשרעפים וקיתה חשבה, אני קפה לא אתן לה ובקול רם אמרה, אני קפה לא נותנת כאן. האשה יצאה בזעם אבל נישקה בדרכה את המזוזה שבכניסה.
אהבתו של פרנץ אל קיתה הלכה וגברה עם השנים, הוא ליקט מידע על אנשים שמתו לפני שלושת אלפים שנה ולא יכול היה להבין באמת את מראהו הנמלץ וההדור של אביה ההולך לטרנספורט כדי לא להתערב עם יהודים מצחינים שאכלו קליפות תפוחי-זהב רקובות. פרנץ חשב שככל שיחדור עמוק יותר לתוך העבר של הארץ תהיה חווה משוחררת ממה שאמה כבר ציעפה לתוך הזיות שקטות אבל מלאות כאב ומהחלומות שהוא חלם; חלומות שעזורי היה מופיע בהם, ואבו מיסק, ומדים בעכו. לו רצה אז להקשיב יכול היה לשמוע את צעקות ‘הייל’ האלו גם בסומיל, כפר קטן בשולי תל-אביב שעתה מכרו בו זרעונים ליונים וְחַלְבָה טעימה ועוד מעט יסולקו מכאן האנשים ועל חורבותיו יבנו את רחוב אבן גבירול.
ט. 🔗
תירגמתי את הפרקים האלה לצרפתית. נתתי אותם לאשה שאני מכיר. היא אלוהית, גרה ברוּ-מאדם, סביב לה צעירים שהיא מרמה לחשוב שהיא צומת של סטאלין ואלוהים ישן עם מזוזות ותפילין. אני מבלה אתה לפעמים כשאני זקוק לאשה שאפשר לכבות בה את האש שבוערת בי. היא מאוד נבונה עד שמגיע הערב. היא אמרה לי, יוסף, אתה כותב כמו יהודי אבל אתה בסך-הכל פליט ערבי בפריז. אמרתי לה שאני כותב את מה שאני זוכר ואני זוכר את מה שאני יודע ממה ששמעתי וחקרתי. כולם דיברו אתי, עזורי ופרנץ וחווה, מי לא, הייתי יהודי ואני עדיין יהודי, אני כותב עם הכאב שלהם אבל עם עוד כאב. היא אמרה, אין עוד כאב, אחד בא על חשבון השני, צריך למדוד את הגדלים והעוצמות של הכאב ולהחליט. אמרתי לה, אבל אפשר לחבר את הכאבים והיא צחקה והוסיפה, מישהו היה צריך לנצח, אתה או אתה. כאילו עצם ישיבתי היום בפריז אינה הוכחה שבקְרב האחרון נוצחתי משני הצדדים שלי. אני המובס הגדול ביותר במשפחה הארורה שלנו, משפחה שהצליחה להימוג אט אט לתוך הנשייה כדי שאני אוותר, זיכרון לכל אלה שאני הצאצא שלהם. סבה של חווה לא היה זר לי יותר מאבו מיסק קאפור, שניהם נסיונות מגוחכים לשחק את המאה השמונה-עשרה במגרש מכור של סוף המאה העשרים.
כשפרצה מלחמת הקוממיות, או מה שעזורי קורא מלחמת ארבעים ושמונה היה כבר פרנץ איש שונה ממה שהיה כשהגיע לפלשתינה. דבק בו המבט שראה אצל אותה אשה זקנה שבאה לנגח את קיתה באביה המגוחך המסכן והאצילי. מראהו של אבו מיסק קאפור במדים חומים ומגפיים לא מחק אותה. חדרה עמוק לתוכו, בית-החולים התמלא פליטים שהגיעו בלי ריאות ובלי גוף ורק איזו רוח עיוועים החזיקה אותם. הם מילמלו דברים סתומים על סבל שהוא מעד לסבול ויצא ממנו בשלום. הוא החל לחוש כאילו עבר אותו על בשרו. אפילו אמר לקיתה, צריך לעשות לנו ברית-מילה מחדש. היא ליטפה אותו. ככל שהעמיקה מחלתה, ככל שהתרחקה מהעולם ושהתה יותר ויותר באפלולית הזיכרון הבורא צורות בלתי ברורות, כן גברה התלות שלה בפרנץ. היא לא מדדה עוד את גופו כחיץ בינה לבין המוות אלא נתנה למוות לחמוק ממנה אל הוריה. הם מתו כבר בשבילה והיא הגתה בהם בלא רחמים או אהבה אבל בתחושה שלקחו אִתם וכך כבר קרב קץ יסוריה.
היא אפילו אהבה לשכב במיטה ליד פרנץ ולהרגיש אותו. הם למדו לאהוב כמו שאוהבים אנשים שעייפו ממלחמה ארוכה. חווה הביטה בהם בחוסר הבנה. היא ניסתה להאחז במציאות החדשה, אבל לא ידעה איך לנהוג בה, היא לא היתה בעלת זהות משלה ולא ידעה איזו זהות להלביש את עצמה. את חווה אני מכיר כמעט רק מסיפורים. ילדותי היתה צמודה לאם, לא לחווה כאשה. אם אהבתי אותה היתה זאת אהבה נגד עזורי, שאחר-כך הרג אותה, אבל בשבילי גם מותה חלק ממזימה שיזמו רבים, עזורי היה רק המוציא לפועל, קצָב כמו ג’אזר שלו. אני יודע שחווה רצתה להיות שייכת לרגע הגדול שהלך והתלבש על הארץ. היו המחתרות, היתה באוויר אמונה, המתים חיכו בקברים המוניים באירופה ונציגיהם הגיעו אט אט באוניות מעפילים, חווה עמדה על החוף כשירדו בתל-אביב מעפילי פאריטה וטייגל היל, היא ראתה את החיוורון שלהם, את העלבון, אחר-כך הצטרפה להגנה ולמדה בירושלים.
מאוחר יותר, שנים לאחר מכן, יאמר עזורי, לא נכון שלא חיפשתי את פרנץ וקיתה, אבל היה קשה. פעם טילפנתי והיה תפוס. כשעזורי אמר את זה פרץ פרנץ בצחוק. מכל הדברים שציפה מעזורי היה משפט זה המשפט האחרון. אבל דווקא משום האבסורד שלו החליט פרנץ לאמץ אותו ואמר לקיתה, תראי, הוא חיפש אותנו חמש-עשרה שנים, טילפן אבל היה תפוס, מעניין מי דיבר אז בטלפון, אולי יונה.
פרנץ ידע שעזורי מנסה לתפוס משהו שכבר לא היה. השנים פרחו לו מבין הידיים כי היה בלתי אפשרי לתרגם את האהבה שלהם למשהו ממשי במציאות החדשה, שבה כבר היה עזורי בן לאומה עשוקה. רק בגרמניה יכול היה לחוש את העלבון של פרנץ קודם שפרנץ עצמו חש בו. עכשיו היה פרנץ חלק מההצלחה של הדחלילים שהוא עצמו לעג להם בשנת שבע-עשרה ונכדיהם המיטו עליו אסון. עזורי אמר, צריך להוציא מתוק מעז, אבל פרנץ לא היה חזק בלימודי תנ"ך וחשב, איזו קפריזיוּת, איזו לשון פאטתית…
הוא אמר לפרנץ, נשמרת היטב ופרנץ אמר לו אתה נראה כאילו החיים עברו על ידך, קפצת ישר ובלי קמט מגיל עשרים ותשע לארבעים וחמש. עזורי הביט בקיתה והבין כמה זמן עבר. היא כבר בקושי תפסה מיהו.
חווה גרה בירושלים בנחלאות, בבית קטן שמאוחר יותר גרתי בו גם אני. היא היתה שקטה, למדה על הר הצופים היו לה הידיים הכי עדינות בעיר, אמרו חבריה. חווה ניחנה ביופי כל-כך שקט, שרק אחרי מבט ארוך ונוקב אפשר היה לתפוס כמה עדינות ויפות היו פניה. היא לא היתה מאושרת ולא עצובה אלא תפוסה בציפייה ללילה בו היתה רוקמת חלומות, כמו שאני רוקם שטיח קטן מחוֹסר דבר אחד לעשותו. היא פגשה בחור בשם חנוך, שם משפחתו אינו ידוע לי, כשחקרתי אודותיו נתקלתי בחומת עוינות, אפילו בונים סירב לומר לי מה היה שם משפחתו והיכן הוא קבור. חנוך עקר לדירתה ובנה לה מיטת אפיריון כמו שראו בסרטים בקולנוע ציון במוצאי-שבת. לפעמים היה מגיע פרנץ ומוציא אותם לאכול במסעדה. העיר נעשתה קשוחה, גדרות תיל נמתחו סביב המבנים הבריטיים, היתה תחושה של אסון בלתי נמנע, אנשים ראו כבר משׁיחים על הגגות, השמש לא שקעה אלא נעלמה כדי לא לשוב, אנשים תחבלו תחבולות כדי להביא גאולה מהירה או לחילופין, קללה גדולה על כל מקרבי הקיצים. בשכונה שלה נשבעו למות ולא לתת לציונים להשתלט. פרנץ פחד מן העיר, חווה וחנוך לקחו אותו לפינות חמד ובזכוכית מגדלת שנשא בכיסו בחן את הכדים הקטנים במוזיאון רוקפלר. מדי בוקר, מעל פסגת הר הצופים ראתה חווה את המדבר שאחר-כך אֶרצה לצבוע באדום; באור העז של הצהריים היה נעשה לבן ובוהק ומתמלא אבירים עתיקים רוכבים על סוסים ונפחדה. היא דאגה לחנוך שהיה יוצא לפעולות סודיות בלילה.
היא גם חשה שאם יאונה לו משהו לא תוכל להמשיך לחשוב עליו. חווה היתה בטוחה שיחסה לאמה מונע אותה מלאהוב מישהו, חייה עם חנוך היו איזה צורך שהרגישה להכיר מישהו באופן עמוק. אבל כאשר היתה כבר היא עצמה מלווה שיירות וחזרה הביתה באחד הימים, מאובקת – אדם מבוגר לבוש שינל צבאי וכובע גרב הגיע והודיע לה שחנוך נהרג בגליל, והיא לא הגיבה. הביטה בו וחשה ריקנות. היא הביטה בבתי השכונה ומבטה הגיע עד למצלבה, ראתה את צריחי המנזר זוהרים, באור האחרון, עננים אפורים ישבו על רכסי הגבעות מן העבר השני של העמק, וכפי שאמרה אחר-כך לעזורי ועזורי אמר לי, חשה מן אטימות לעצמה, כאילו נגדע בה משהו ולא רק בחייו של הבחור הנאה והעדין שֶחיה אתו שנה שלמה. ברגע שהודיעו לה על מותו, באותו רגע ממש, נמחק מתודעתה. היא לא נסעה להלוויה שלו, סירבה לפגוש את הוריו, אחיו בא אליה והיא אמרה לו, שיהיה שייך רק להוריך, לי היה חלק קטן בו, לא הרבינו לדבר, הוא כמעט לא הכיר אותי, אני לא הכרתי אותו, חיפשנו חום, לא אהבה, מצאנו סוד שלא היה אפשר לנפץ. האח גער בה. בחימה הבעיר את השמיכה של אחיו. העשן יצא דרך הארובה בגג. הוא אמר, אני יכול לשבת בתחתונים על המיטה שלך ולהיות אח זנונים. על מיטה, בתחתונים, מדברים רק אמת, היא אמרה, אתה יכול להתפשט, אני לא יודעת מה זאת אמת בתחתונים, אתה צריך את אחיך, אני הייתי אתו כמו צל עכשיו הוא מת ואין למוות צל. הוא בכה והיא לא מצאה בתוכה רחמים עליו. בונים דאג להזכיר לי את זה פעמיים, בשעות קשות, כאילו כבר אז החליטה לנקום בבונים על הוריו השרופים במיידנק. היא לא נכנעה. הוריו טילפנו לפרנץ שיבקש ממנה שלפחות תבוא לשבעה. היא אמרה, בשום פנים ואופן לא. לאמו של חנוך אמרה בטלפון דבר אכזרי מאוד, היא רצתה שאמו תאהב את זכרו לבדה, ואמרה, אני בכלל לא הכרתי בחור בשם חנוך והאם טרקה את האפרכסת. פרנץ נכנס לחדר השני ובכה, קיתה התחילה להדביק רצועות בד דבק על החלונות. מלחמה חדשה עמדה באופן וקיתה חשבה על האשה הזקנה שראתה את הוריה ונראתה כמו צפוֹר שחוטה.
חווה אמרה, אולי היה לי בחור אבא, אבל אני לא זוכרת אותו. בונים אומר לי אחר-כך, איזו רשעות היתה בה, ואני נועץ בו עיניים ואומר את מה שהוא רוצה שאומר, היינו מוקשים בדרך שלכם, כל אחד מאתנו היה בוגד, אבל בספרים שלכם כתבתם על חווה סיפור גבורה, אתה רוצה שאלך לבתי-ספר ואכריז שהגיבורה של קולוניה היתה בוגדת שמחקה את זכר חנוך חברהּ, הישראלי המתוק הזה, בן התפנוקים, הרמי הזה שאני מתעב ואוהב, חנוך שנהרג מפני שחומר הנפץ שהחזיק בידו התפוצץ בטעות, יש לך מושג מה יקרה למורשת הקרב? לאגדות שאתם שוקדים לחנך עליהן? ובונים שוחק. תן להם לחשוב שהיא היתה גיבורה רק אל תשים אותה על יד עזורי, אמר לי במן תחינה שאף פעם לא שמעתי קודם בקולו, כאילו היה משהו אנושי מאחורי המסכה שלו. אמרתי לו, עזורי היה יהודי פי אלף ממך בונים, אתה אפילו לא יודע מה זה להיות יהודי, אתה אפור וקשוח, ממלא הוראות, צייתן וקנאי, אתה לא תופס איך פעם הלכה אשה זקנה אחת עם בנה לראות את הסרט בן חור והתחילה לבכות והבן אמר לה בּוֹבֶּה, מדוע את בוכה והיא אמרה, תראה איך האריות אוכלים את היהודים המסכנים והוא אמר לה, הם לא יהודים בּוֹבֶּה, הם נוצרים, והיא חדלה לבכות, ואחרי עשר דקות פרצה בבכי תמרורים והוא אמר, מה עכשיו בּוֹבֶּה, והיא אמרה, תראה, שם, בצד, את האריה על יד העץ, הוא לא אוכל בכלל, ובונים רצה לצחוק אבל במקום זה, אמר לי, באמת מצחיק, אתם ממציאים כבר בדיחות של יהודים ואמרתי לו מה זה אתם? אני לא בנה של חווה? הוא אמר, מצד עזורי, ואמרתי לו מעכשיו אומר תמיד חווה אמי מצד עזורי, אתה בנזונה בונים, ואתה יודע שאתה בנזונה.
גיסה של קיתה נסע סוף סוף לאמריקה. קיתה אמרה לו, אני קוברת מתים וְלא יולדת עוד. אם תראה באמריקה את עזורי תאמר לו שלבתו אבד הבחור שלה והיא לא זוכרת מי היה הבחור, כאן כולם מתים, לאן שלח אותנו, הערבי הזה? העיר היתה מלאה אנשים מסויטים וקיתה לא יכלה עוד לשמוע את הגניחות שלהם בלילות. היא גם לא האזינה לרדיו כשחיפשו זה את אחיו של זה. היא אפילו לא שמעה על קרב הגבורה של חווה.
חווה נסעה בשיירה. כשהגיעו לקרבת הכפר קולוניה החלו היריות. המפקד החליט להמשיך לנסוע. הכביש היה צר ומעוקל והכפר חלש על הכביש, ישב עליו כמו שיושב כפר רומי עתיק, שעבר אלף גילגולים והיה הגדול ואחד היפים שבכפרי הארץ כך אמר לה עזורי בעצב די מאופק בשבילו. חווה ישבה בחלון הימני, בינה לבין הכפר חצץ הנהג ואז נפגע הנהג והמשאית החלה להתדרדר במדרון. מחוֹסר אונים הדפה חווה את הנהג החוצה, לחצה על דוושת המעצורים ובחריקת בלמים החלה המשאית להעצר. היא נעצרה מול הבית בן שתי הקומות שממנו נורו רוב הכדורים חודרי השריון. חווה חיפשה את הנשק של הנהג, הבחור שישב על גבי המשאית לקח ממנה קודם לכן את הרובה וכנראה נהרג. שום כדור לא נורה ממשוכת השקים. היא מצאה אקדח אבל לא ידעה איך לטעון אותו וכיצד לשחרר את הניצרה, האקדח היה ישן, מאוּזר כבד. היא מצאה רימון יד, עלתה על השקים ואז ירו לעברה. פתאום לא היה איכפת לה. היא לא חשבה מה היא עושה וגם לא היו לה הכישורים לדעת מה עליה לעשות. היא לא ידעה בדיוק איך, אבל שחררה את הניצרה, זכרה שצריך לחכות רגע ואז, בכל כוחה זרקה את הרימון לעבר הבית. הרימון חדר לתוך החדר ונשמעו צעקות. אש פרצה ואיש אחד נראה נופל החוצה. אחריה היה משוריין מלא חומר נפץ. המשוריין התפוצץ מכדורים שפגעו בו, היא נותרה כמעט לבדה. המשאית האחרת היתה קרבה במהירות אבל בלמיה חרקו, מימין, בין העצים, הציצה המושבה מוצא. היו צריכים להיות שם חיילים אבל לא היו. היא עמדה כמו טיפשה, אומר עזורי, כמו אגדה מהסרטים הארורים וחיפשה עוד רימון; מצאה בבגדי החייל המת, ושוב זרקה. ואז ראתה אדם חבוש כובע, לבוש חליפה חומה מכוון אליה תת מקלע. היא ראתה מן חיוך על פניו, ידעה שסופה מגיע. רצתה לרדת, אבל רגליה לא הצליחו לתמרן את עצמה למטה. האיש נותר לבדו.
מרחוק, מבית אחר, נורו עוד יריות אבל הן החטיאו. היא הביטה היישר לעבר האיש שכיוון אליה את התת מקלע שלו, הוא נראה לה רוקד, כבמין טכס, הוא כיוון היטב, פניו צחקו, עיניו היו כל-כך קרובות אליה שיכולה היתה לראות את הצהוב בזוויות עיניו, את האודם שפשה על לחייו, היה לו זמן, היא לא זזה והביטה, היה זה, כפי שסיפרה אחר-כך לעזורי, מן טכס הוצאה להורג, עצוּר במידת מה אבל גם נלהב. הקנה המכוון אלי חיפש מטרה, הוא לא נחפז, נראה מבוית בתוך החלון הענק שנראה כמו לוע פעור וקשת מעטרת אותו מלמעלה. האיש פיזז, נע אנה ואנה, קרנה ממנו שנאה מלאת תשוקה כל-כך נלהבת שהיתה מאופקת, פניו נראו כאילו הדביקו אותן אליה. חווה מצאה עוד רימון בְּידו של חייל, שהיה מוטל חבוי ופצוע בין השקים, שיחררה את הניצרה, הביטה באיש המחולל, הוא ירה פעם והחטיא, פתאום צחק, היא צחקה לעברו, חיילים החלו לרוץ מכיוון המשאית השנייה שכבר הצליחה להעצר, חווה זרקה את הרימון ברגע שהאיש, בחיוך שכבר התפשט גם על אדן החלון, ירה לעברה צרור. היא חשה כאב, התכופפה לתפוס את הכאב, וכמעט נשאבה לתוך עצמה. אז עשתה משהו שאחר-כך יקבל מאה פירושים בלתי מובנים, פשטה את חולצתה ונופפה אותה באוויר. פלג גופה העליון היה עירום, אולי לראשונה בחייה היה פלג גופה עירום לאור היום ובאותו רגע התפוצץ האיש לנגד עיניה. הרימון שזרקה פגע בחבילה גדולה של ט.נ.ט והאיש לבוש החליפה שירה בה הועף ודמו נראה קולח עד אליה.
הערבים בבתי הסמוכים ברחו. עוצמת הפיצוץ היתה אדירה וחווה אמרה אחר-כך, ראיתי את הכדורים נורים אלי. ראיתי ניצוץ, חשתי כאב אבל לפני הכאב ראיתי חץ של מוות נשלח אלי, הדם קלח מרגלי ומאגן הירכיים, לא ידעתי אם הכאב כל-כך עז או שאני פשוט מתנוססת כמו דגל מטופש למול האיש הזה, שכה חפץ לגעת בי בכדורים שלו. מישהו קפץ וחילץ את חווה מגג המשאית ועירומה למחצה הועברה למשוריין. חרף הכאב לא שכחה לחפש את החולצה אבל לא מצאה אותה, מישהו הגיש לה חולצה והיא לבשה אותה ורק אז הצליחה להתעלף. חווה אמרה לעזורי, חבל לי על הכפר הזה. כל הבתים היפים שלו נהרסו. אחר-כך גרשו את התושבים. הרסו בית אחר בית. ראיתי אותו, הוא חיכה למותו, אולי ציפה לזה. אבל במחשבה שנייה, אולי גם אני. אף פעם לא שכחה לומר שהאיש ירה בה כמו בטכס מקסים. היא לא שכחה את המלה “מקסים”, בהקשר הזה ואף פעם לא אמרה רק טכס, עזורי ניסה אבל לא עזר לו, הטכס נותר צמוד תמיד למלה הארורה הזאת –“מקסים”.
י. 🔗
אני יכול להבין את יחסה של חווה, אמי מצד עזורי, לטכסים. יש בהם אותו מובן שיש לצורה כשהיא נעשית תוכן, לכן מהווים הם מגננה. כשישבתי עם עזורי וטענתי כלפיו שֶירה בחווה בקולוניה, נאלץ שוב ושוב לומר לי את מה שידע שאני יודע היטב – שלא לחם בארבעים ושמונה. אולי הצורך לחזור על זה ולא להעיף לי סטירה היה כרוך ברגש אשמה מסוים, הוא באמת לא ירה. עזורי הגיע לפלשתינה שנה קודם שהגיעו פרנץ וקיתה. הוא באמת שמע שהם הגיעו וניסה לטלפן ובאמת היה תפוס. עד כאן לא שיקר. הוא ניסה להתקבל לאוניברסיטה ולא התקבל. הסירוב פגע בו. הוא לימד בבית-ספר תיכון נוצרי, אדם בעל חמישה דוקטורטים. מדי פעם בפעם היה מפרסם מאמר מדעי בכתב עת אנגלי, צרפתי או אמריקני. אחרי זמן מה נסע לצרפת, זה היה שנה לאחר תום מלחמת העולם וחצי שנה לימד בסורבון. אמרו שהיתה לו שם אשה, נשואה לגבר אחר, שהיתה באה אליו. האם אהב אותה? לא שאלתי אותו אף פעם והוא לא סיפר. הוא חזר לעכו והתגורר בין ביתו בעכו לדירתו בחיפה. פעיל במפלגה מתוך איזשהו צורך להיות שייך, לרתום את עצמו למשהו גדול ממנו, אבל אני יודע שעזורי היה מרכסיסט כמו שאני הייתי מונרכיסט תורכי. הוא פירסם תחת שם בדוי ובעברית, סיפור אהבה נמלץ שנמכר באלפי עותקים. כשהראה לי מאוחר יותר, שנים לאחר מכן, את הסיפור שלו – צחקתי. אמרתי לו מה שאמרתי לו בהזדמנות אחרת, אתה אחרון הרומנטיקנים עזורי. בספרו המטופש תיאר אדם מאוהב בילדה קטנה, רואה איך היא גדלה בבית ענק בירושלים, והוא עני, גר בשכונה עלובה, מהלך סביב ביתה, זורק לה מדי פעם בפעם פרח, נכנס אט אט לתוך מחשבותיה הרהוריה ומאוויה. גבר נאה. היא גדלה להיות כמו נסיכה. בחורים מחזרים אחריה והיא דוחה אותם. בבוקר היא מוצאת את עצמה מכודררת כעובר, עירומה ליד מיטתה. והוריה הנפחדים מתשוקתה מלקים אותה, שולחים אותה לבית-ספר של נזירות, היא צועדת בין ילדות לבושות שחור לבן, ידיה בכסיות אבל היא בורחת והוא עומד בפינה מוצלת ומתבונן בה. היא יודעת שהוא קיים אף-על-פי שאף פעם לא ראתה אותו. הוריה העשירים שולחים אותה לבית-ספר בשווייץ, היא אומרת אני לא רוצה עוד את ריח השעווה של הנזירות ואת הגופות העירומים והנמקים שלהן בתוך השמלות הארוכות והמסריחות. הוא מגיע לשווייץ ולומד שם. היא חשה בו. הם מריחים זה את זה.
צחקתי ואמרתי לעזורי שהוא ערמומי ונבל. כֵּיוון שתפס שכיוונתי למה שהוא לא כִּיוון כלל, לפחות אז, כשכתב, אמר לי את מה שרציתי שיאמר, שחווה והוא חשו זה בזה הרבה קודם שנפגשו. את זה לא היה צריך לתקוע בי כסכין, אני שיערתי שכך היו פני הדברים. כמו שניחן בפריקיות מסוימת שמוּסרה הגבוה ביותר זה בגידה דרך בונים או מאוחר יותר דרך האירגונים ידעתי שאני מכוון את עזורי וחווה זה אל זה, גם אני כתבתי לעצמי בראש מן סיפור מטופש כזה.
עזורי לא לחם והיה עסוק בענייני המפלגה. הוא דיבר על אחווה יהודית ערבית, אבל לא האמין ביותר ממה שראה במציאות. נשים צעירות מהסקטור היהודי התערבבו בגברים הקשוחים האלה שהיוו אז את גלעין המפלגה. היו חלומות והיו מפגשים וכאשר פרצה מלחמת ארבעים ושמונה ועזורי היה בעכו, יצא אביו לכפר יאסיף ותקופת מה התחבר ללוחמים של קאוקג’י ואולי אף ירה פה ושם, אולי נטל חלק באיזשהו קרב, אבל משום מה לא היתה המשפחה הזאת להוטה להלחם. כמו רבים אחרים צעקו, דיברו בגנות היהודים אבל לא ירו. עזורי לא קילל ולא הצטרף למקלהת הרוטנים. הוא סירב לקחת רובה. חבריו בעיר הביטו עליו תמיד בהערצה, הועידו אותו לדבר גדול יותר מאשר מלחמה. רק דודו הגוסס, המתבוסס בשארית האחרונה של תקוותו, יצא בגיל ששים ושבע לקרב על משמר העמק וחזר שבור ומת משברון לב. עזורי ישב בבית, הוא אפילו אמר לאביו כשתגמר המלחמה תודיעו לי מי ניצח. אפילו הרדיו שאביו קנה, לא עניין אותו. אולי חשב שלא רחוק משם, באיזו נקודה בלתי ברורה יושב פרנץ והוגה בו, אולי הוא מנתח ריאות פגומות מכדורים ערביים. הוא אפילו ראה את פרנץ מהלך ברחוב וצועק “לכבות את האור”. הוא לא יכול היה לשער שפרנץ ימצא בפליטים שהגיעו אז בהמוניהם מראָה מעוותת לשנאה עצמית ותוך זמן קצוב שרק קיתה הכירה את פעימתו ייהפך למן יהודי מארץ ישראל, הלוחם כאן את המלחמה הגדולה להצלת היהודים האלה שיכלו להיות פרנץ לולא הציל אותו עזורי. היהודים שלא הגיעו לכאן וקבורים בארצות שפרנץ הותיר מאחוריו.
כשעזורי גמר לשבת דבוק למִמטר הכדורים ולמטח הפגזים של המרגמה האחת בה כבשו היהודים את עכו, החלה נדידת העמים. קודם גירשו את הערבים אל חוף הים. אחרי יומיים הביאו יהודים מחיפה, שזה עתה הגיעו באנייה, ונתנו להם את הבתים. אחר-כך חזרו תושבים ערבים לכפרים בסביבה, כפרים מהם ברחו מפני שהאמינו שהניצחון יבוא תוך יומיים שלושה. היהודים נתנו להם ללכת עד גבול הלבנון וציוו עליהם לחצות. החלה מהומה. כל קצין יהודי החליט מהי המדיניות שלו, כומר קתולי הוכה ברישעות אבל שמר על צאן מרעיתו. הקאדי מן המסגד של אל ג’זאר יצא להגנת אנשיו. רב פליט חפן פניו בבושה. עזורי אינו מדייק בפרטים, הוא דבק בעובדות. כשאני, בנם של חווה ועזורי מצדם הם, מנסה לדעת מה בדיוק אירע בעכו אני תופס איך גדלתי בלי דעת לתוך שני סיפורים מנוגדים. כל צד האשים את האחר באחריות. הערבים עמדו על החוף. הלכו לצור וחזרו. חלק גדול לא חזר. אחד מאחיו של עזורי הלך לאחיו בביירות שסייע לו להגיע לעמאן. עוד אח ברח ופתח חנות למכשירי חשמל לא רחוק מארמון המלך. כשעבדאללה נרצח בירושלים, עמד לא הרחק ממנו. הלהט שלהם בוזבז על עזורי. הוא העמיד חזרה את סניף המפלגה על ציר ברור של אחווה יהודית ערבית כי תפס שנגזר על שני העמים לחיות או למות יחד. המושלים הצבאיים היהודים התנכלו לו דווקא בגלל המתינות שלו. הוא ישב במעצר בית. איש לא האשים אותו בפירוש. תלו בו האשמות אבל לא פירשוּ. אשה יהודייה, שאהבה אותו וחייתה בחיפה, היתה מגיעה ושוהה אתו אבל הוא לא שכב אתה, אמר לי. היא היתה קודם לכן החברה של אחיו. אחיו השלישי שברח, הגיע לקפריסין וחיכה לה. היא לא רצתה לעזוב, האמינה, הדביקה כרוזים ונאסרה. היא שלחה לאחיו מכתבים שהגיעו לביירות בדרכי עקיפין. אני יכול בקלות לקצר כאן, סיפור הכיבוש והעושק אינו פשוט אבל אינו ניתן למחיקה. מאוחר יותר, כדי לסבר את אוזני עזורי תאמר חווה שהיא מצטערת שהחריבו את כל הבתים בכפר קולוניה. אבל הוא כבר החל להבין את המחריבים ואמר, במלחמה לחיים ולמוות, כשכל צד חושב שהוא צודק מתחולל חורבן שאין להמלט ממנו. צריך היה להשפיע על המנהיגים שלנו לקבל את החלטת האו"ם ולהקים שתי מדינות, לא עשינו את זה, פליטים זבי דם רצו מדינה משלהם וזה היה חייב לבוא על חשבוני משום שעמי לא תפס את הרגע, ואת עוצמת העלבון של הפליטים מאירופה, לא הבין שנותנים לו עצמאות, רצה את כל העוגה.
עזורי לא היה רכרוכי אוהב יהודים, כמו שאמרו עליו אחר-כך אנשים בביירות, כשניסחו לעצמם את המארות ששלחו בו על חיבורו הענק על תולדות הסכסוך היהודי ערבי בפלשתינה. מכל המחקרים שקראתי היה זה המחקר היותר מדויק והיותר אובייקטיבי, אפילו בונים מנגח אותי במחקר הזה. איש אינו מוכן לקבל אותו כעובדה אבל עזורי לא שיקר, הוא עשה עבודת מחקר שיטתית. פעם אמר לי בכאב; – כשחווה ישבה לי על הברכיים בברלין וקראתי לה ווילהלם בוש, שנאתי אותה. היא היתה החיץ ביני לבין קיתה ופרנץ. לא יכולתי להלחם בהם. היא היתה אויב נוח, כפי שהיא עצמה אמר לא פעם שהיתה אויב נוח לאיש שירה בה בקולוניה כשנעשתה גיבורה לאומית שלכם. צחקתי כי הוא אמר שלכם ואמרתי לו, אני הבן של עזורי מהצד של אבו מיסק קאפור והוא אמר, לא, אתה לא. אתה זר בכל מקום, גם אצלי, גם אצלו, גם אצל חווה, אתה של עצמך בלבד. קראת את הסיפור שכתבתי בשם בדוי? האם אני באמת רומנטיקן חסר תקנה? אני בקי בשיטות מדעיות וחוקר זהיר, קשה לי להאמין שכתבתי שטויות כאלה רק מפני שכּמו שאתה אומר נשארתי תמיד ערבי רגשן. חיפשתי מציאות אפשרית, אולי לא הכרחית, אבל בסיסית. כאן אנחנו מענישים. מדוֹדי בכפר יאסיף לקחו את האדמה. האדמה היא הלחם של הערבי.
הוא חי בגללה ועליה. אין לו שום מולדת מלבד האדמה. לקחתם גם את השמים. שמתם שם אל יהודי עם המנון כמו התקווה. אמרתי לו, לא לקחנו, לקחו. ואז שאלתי אותו, אז איך אהבת את חווה והוא אומר, כמו אש. אמרתי לו רק ערבי יגיד “אהבתי כמו אש”, והוא צוחק. העליבו אותי. נתנו לי רשיונות נסיעה ועשו לי מעצר בית. כתבתי. פעם טילפנתי לקיתה ופרנץ, היא ענתה אבל לא אמרתי מלה. לא היה מה לומר. היינו שלושה אנשים חכמים, יוסף, שני יהודים וערבי. ידענו שאסור לחפש את מה שהלך שם לאיבוד. כתבתי, רצו שאבּחר למועצת העיר, המושל הצבאי ניסה גם לחבור אלי וגם לכופף אותי. אף-על-פי שלא לחמתי במלחמה הייתי מלא כאב. חזרתנו לעכו, מחצית תושביה. יהודים גרו בבתים של דודי ושל בני-דודי שישבו במחנה פליטים בלבנון. היהודים עקרו את עצי הלימון והסיקו בהם תנורים בחורף הנורא של אלף תשע מאות ארבעים ותשע. אבל ראיתי מי מגיע. תפסתי מה שאחַי לא תפסו, מנין, מאיזו מצוקה הם הגיעו. ידעתי שאין זאת סיבה להגלות אותי, להעליב אותי, לגרש אותי מביתי, אבל לא היו ולא יהיו עוד חוקים כמו קודם. היו חוקים חדשים, לא מצוירים כמו היום, לא החלטת ממשל, לא מושלים ערמומיים מלאי שנאה, אלא מן ניחומים על מה שלא היה אפשר לנחם, מן חוסר יכולת להבין את הכאב שיצא מבתי-קברות ובא לכרות עצי לימון. עזורי אומר לי, לא רציתי שהצורך שהרגשתי לשמור על עכו, על העיר שהיא השמים שלי והאדמה וההיסטוריה שלי, אחרי שלקחתם את הבתים היפים ואת הבוסתנים, את הגן של קאפור ואת חוף הים שלו ואת האדמות של הגליל, לא רציתי שמה שאני עושה כאן בעכו יהיה מכוּון נגד קיתה ופרנץ. רציתי להגן על עכו בשביל הנכדים שלי. לא יכולתי לדעת שאם יהיה לי נכד יהיה עובר מת שתפיל ילדה יהודייה בשם דינה, מזרע לוהט, שפוך ואדום של בן יהודי שהוא יוצא חלצי.
זאת היתה האמירה הכי גסה והכי בוטה ששמעתי מפי עזורי. הוא כעס אז בגלל ליילה, השחקנית הערבייה שעמה חייתי כמה חודשים בחיפה כאשר הייתי ערבי לאומני והגעתי אל הקומוניזם של עזורי כמוצא, כאי-הבנה את חוקי המלחמה האמיתיים, ככניעה לשלטון רחוק וזר, בניסיון לנשק לפרנץ את התחת שלו. עזורי אמר לי, לא במיטה של ליילה ולא במיטה של דינה תפתור את הבעיה היהודית ערבית. היא תפּתר בדם ובסופו של דבר, בהיגיון היסטורי, בהשלמה. הוא לא האמין בדברים האלה יותר ממני. סיפרתי לו שליילה שכבה לילה שלם על ידי בחדר מעורר רחמים בחיפה, עם התמונות של צ’ה גווארה ודגל פלשתין קטן על הקיר וספרים בערבית שלא קראה בהם וספרים בעברית שקראה בהיותה לבד ואמרה לי: אתה פרא אדם יוסף, פרא אדם. היה לי חבר יהודי, הביא לי פרחים, עטף את הגוף שלי בפרחים והורי כמעט הרגו אותי, התביישתי. הרגשתי מושפלת. ופתאום אמרה לי, שמע, אתה מתנהג כמו ערבי והכיתי אותה, הכעס שעוררה בי היה מר ומצא תהודה בכל השנים בהן שיחקתי את הילד היהודי בבית-הספר; יוסף רוזנצוייג, יוסי, הנכד של פרנץ, חבר כבוד באירגון הבינלאומי של מנתחי ריאות, חווה אמי גיבורה לאומית לבתי-הספר ללימודי מוות במלחמות צודקות. כמה שנאתי מלחמות צודקות, כמה איבה וכלימה יש במלחמות צודקות. צעקתי על ליילה, וככל שצעקתי עליה תפסה כמה אני הערבי שהיא רוצה לאהוב אבל אינה יכולה, החינוך בארץ הזאת עיוות אותה, הערבי היה כבר מהות לאומית בשבילה, לא בן אדם. החברים הערבים הכזיבו אותה. בסוף, אחרי ששכבו עם כל היהודיות של חיפה נישאו לנערה שהוריהם שידכו להם וליילה, האשה החופשייה, הערבייה היחידה באיזור שחייתה בגלוי עם בחורים, לא פחדה, לא נכנעה להורים ולקרובי המשפחה, לא הלכה אף פעם להתפלל, מיאנה לקבל את הלאומיות כאות קין, חיפשה בי את אחוות העמים בדמות הערבי המלקה אותה. במפלגה אליה ביקשתי אז להצטרף שיחקתי את המשחק המאצ’ואי שלי. ליילה יבבה ואמרה, לך מכאן, אתה מסריח כמו איזה ערבי ובאמצע הלילה הלכתי אל הטלפון הכי קרוב, טילפנתי אל דינה ואמרתי לה בואי, עזבי את הכול וחזרי אלי והיא בכתה וטרקה. הלכתי ברגל עד עכו, לילה שלם הלכתי ושוטרים עצרו אותי ועלבו בי, אחד מהם היכה אותי, לא היה איכפת לי, הגעתי אל עזורי ואז אמר לי את המשפטים החמורים הכועסים האלה. הוא ידע מנין צומחת האיבה שלנו. הוא תפס.
הוא חלם על יחס אנושי ופגש יהודים שלא היו כמו פרנץ וקיתה, הם היו קנאים. הוא הפריע להם להקים מדינה. הוא היה דומן, לכלוך ערבי, משהו שהוא לא אהב לשמוע כשבא ואמר לקיתה שהוא מריח אש והיא צריכה להגן על פרנץ ועל חווה הקטנה. הלא אז, אמר לי, לא היתה עדיין שואה, חשבו במושגים של שלילת זכויות, חוקי נירנברג היו חמוּרים אבל אנחנו חיים כאן על-פי חוקים לא פחות חמורים, אני מדבר רק על החוקים שהיו גרועים, עוד לא בנו אז מחנות ריכוז ומוות. הלכתי וגזלתי את קיתה ופרנץ מגרמניה והבאתי אותם הנה, ולא בגלל מה שקרה אחר-כך. זה היה אז בלתי נתפס כלל.
עזורי היה גם מסויג. לדידו היתה ליילה (הוא לא אמר זאת, אבל אני מכיר את האיש) ערבייה מדי, הוא רצה שאחזור לדינה. עם דינה, חשב, יהיה לי סיכוי טוב יותר. סיפרתי לו על הוריה. סיפרתי לו איזה אסון ימיטו יחסינו עליהם אם יתממשו לכדי חתונה. והוא ריחם על הוריה ותירגם את הרחמים לפרנץ וקיתה. אבל אני מדבר על מה שקרה הרבה לאחר מכן. הלא קודם היתה ההשפלה, הגזילה, מי שעמד שני לילות ושני ימים על חוף עכו ולא ירה כלל, וחיילים ישראלים דחפו אותו אל המים והעמידו אותו על קו החוף ורצו שישוב לאיזה עָבר ערבי בתוך הים. הוא כבר לא ישכח את זה, אמר, אבל הוסיף, הנה, אני כן שכחתי, מה שלא שכחתי זה את אמי. בת חמישים היתה בארבעים ושמונה. אשה יפה, אבל זקנה. אבי נסע לכפר יאסיף ולא ירה יותר מכמה יריות. מה עשה? הביא שמן זית ודגנים, פיתות וגבינה. הוא התחבא בדירת בנו שברח לביירות. אשתו ישבה בבית. בית ערבי מסורתי, אמר עזורי. אני הייתי מן לץ בלתי מובן. מה היה אבי? למד פעם באיזה בית-ספר, פקיד נמוך במנדט הבריטי. אמי היתה יפה ובערה בה השנאה. כשלא הייתי בעכו, נסעתי לחיפה, היהודים כבשו את חיפה והערבים עמדו שם משפילים את ראשיהם רואים איך חמדת בתיהם נחרבת. חזרתי אבל אמי כבר לא היתה שם. אתה מבין מה מרגיש בן, ואני ערבי, יוסף, ערבי בן ערבי, השומע שאמו ברחה לטוניס עם קצין מצבא קאוקג’י, צבא של יהירות משורבבת שפתיים, של רוצחים, לא של לוחמי חירות וקידמה. אהבתי איך המילים הריקות הללו נדחקות מדי פעם לשפתיים של האיש הפיקח המפוכּח והחכם הזה. באה לה עדנה לאמי, אמר, מיררה בבכי וברחה לטוניס בספינת דיג עם קצין קאוקג’י, אחד שבא מעירק, אני לא יודע בביטחה מנין הוא, אבל מצאתי בית ריק. אמי לא ידעה לכתוב, אבי חזר ומצא את אשתו פליטה בטוניס, ברחה עם קצין משופם שכּן ירה, שהרג שלושה יהודים ליד עפולה. אני בכיתי בשבילו אבל הוא לא בכה. היה איש חזק לא כמו אחיו קאפור. אדם מציאותו, קרוב לאדמה, לא משחק במלים יפות. הוא ישב שקט, הגאווה היתה פגועה ולא אמר מלה. אחר-כך התחתן בשנית. את אשתו הביא מאחד הכפרים. באותה עת עבד כמתורגמן בממשל הצבאי. בינתיים נתפרדו אחי, הבית נותר כמעט ריק. היו לי דירות בעכו ובחיפה ונאלצתי לעמוד בתור אצל המושל הצבאי כדי לקבל רשיון נסיעה. אבי היה האחראי, לפעמים התבייש להביט בעיני. לא כעסתי עליו, אשתו הציקה לו, החלה לבוז לו. היא רצתה שייקח סכין וייסע לנקום באשה שבגדה בו. חרה לה שאינו כועס יותר, שאינו הולך להרוג אותה או את עצמו, שהוא עוזר לי להשיג רשיונות נסיעה. יותר ויותר נלכדה בשנאה שהחלה למלא אותה. במיטה נתנה לאבי גוף קר, לא חייכה, בישלה ונתכנסה בתוך עצמה. יום אחד הרגה את עצמה בחדר. ישבנו במטבח, היא צעקה קודם, לך תקע סכין. אבל אבי לא תקע סכינים, ערבי מבוזבז, קרעו אותו ממה שעליו צמח ועדיין לא הגיע לשום מקום. גם אני, יוסף. הוא ואני, מוטאציות שאתה ניצלת מהן. אתה ירשת כעס מהורֵי הוֹרַי, לא ממני, לא מאבי. היא הרגה את עצמה מול עינינו כדי שנענש אבל לא היה עונש. אני חייב לבכות על גבורתה. כמו חווה, היתה לוחמת אמיצה בקרב אבוד. אבי אמר, תראה, דם זב מפיה אבל איך מגיע הדם לרגליים שלה כשהיא שוחטת את עצמה בצוואר?
אחר-כך קברתי גם אותו. גם את אמך קברתי. רק אתה נשארת ואתה נועץ בי את הסכין, שאבי לא נעץ באשתו הסוררת וגם בעצמו לא נעץ. אשתו השנייה חשבה על כבוד ערבי, היה לה ממה לבוא לחדר שבו סירב אבי לנעוץ סכין וישב מול החלון בוהה לעבר המפרץ. אתה יושב כאן, מהצד של חווה ולא מהצד של עזורי, מהצד של חווה מצד פרנץ, הִשאר שם, זה יהיה רק לטובתך. אמרתי לעזורי, איך יכולת? חזרת בארבעים ושמונה, ראית איך השפילו אותכם, איך לקחו לכם את האדמות, איך יכולת תמיד להישאר שקט, שליו? הלא לקחו מכם הכול, גירשו את המשפחה שלך, חיסלו אט אט את אביך, גם אותך, עשו ממך ערבי של יהודים, איך יכולת? והוא הביט בי, שתק ואני הוספתי, הם כובשים, כמו הצלבנים, זרים, מתחסדים, צדקנים, הם ייגמרו כמו הצלבנים ועזורי אמר, לא, אני חושש שאתה טועה יוסף אתם תשארו פה אבל גם אנחנו נשאר. זאת הטרגדיה… בעצם כשבאתי אל בונים הבאתי אתי את החרב של אבו מיסק קאפור, החרב שהיתה פעם של צאלח-א-דין כדי לנקום בעצמי את מה שנמנע מאביו של עזורי. האמת היא שאף פעם לא דייקתי ביותר. ה-“פריקיות” שלי עבדה לפעמים. טעיתי לעתים קרובות. אבל פה ושם היו בדברים האלה תיאורים שסייעו לבונים. החרב עבדה נגדי, לא בעדי, גם כשטעיתי והגשם לא הגיע עד כסית, קרוב, אבל לא עד הסף ממש. וכך יכולתי לצייר איזה ציור מחוייך על השפתיים המתות של בונים. ירחם האל על הילדים הקטנים המשחקים על המגרש שלו משחקים נואשים ומגוחכים כאלה.
יא. 🔗
יום אחד בתשע בבוקר קמה דינה ושתתה ספל קפה. נצמדה לקיר ושמעה את נשימתי מן העבר השני של הקיר. כמובן שלא עמדתי שם, והיא נתנה לספל לנשור לרצפה ושמעה את צווחת הספל ברצפה. מן הקיר נתגלתה לה דמותה של חווה, אמי מצד פרנץ סבי. היא ישבה לשולחן וכתבה שיר. באחת ושלושים גמרה לשכתב אותו ונעשתה רעבה. רמי טילפן ונאוֹתה ללכת אִתו לאכול בצהריים. הוא שמע את השיר ושאל מי האשה ודינה אמרה לו, חווה של עזורי והוא אמר, למדנו עליה בתיכון. דינה ניסתה לצחוק אבל היתה מלאה תינוקות מתים בפה ולא יכלה לצחוק, כשאכלה הרגישה כאילו היא לועסת אותי. היא אמרה לרמי, אני מרגישה כאילו היין הזה זה הדם של יוסף. הוא ניסה לרחם על עצמו למולה אבל לה לא היו רחמים עליו. ישבתי אז אצל בונים וניסיתי לדמיין משהו שחשבתי שכבר היה, אבל היה חסר בו יסוד מסוים של ממשות. כאילו דמיינתי משהו בלתי מתקבל על הדעת. בונים לא אהב דברים מופשטים. דיברתי אתו על צביעת המדבר והוא לא ניסה להתרעם. רמי אמר לדינה, סידרתי ליוסף מטוס ריסוס, חבר שלי יטיס אותו וחברת צבעים תתן את הצבע. דינה אמרה, יוסף לא יהיה אמן אף פעם, הוא לא מסוגל להרגיש את הרצינות של הילד שהיה פעם, בצורה מבוגרת. הוא מלא תימהון של נוקם, לא של ילד. אבל רמי לא הבין בדיוק למה היא מתכוונת וניסה להביס אותה בכך שנענה לי. היא לקחה את השיר למערכת העיתון ובחמש ושלושים כבר אמר העורך שהוא יפרסם את השיר בגיליון ערב שבת כעבור עשרה ימים. היא חזרה הביתה והרגישה ריקה. רמי ניסה לשכב לידה והיא סילקה אותו. ניסתה להבין את אמו החורגת של עזורי, את הלילות שעשיתי לצידה של ליילה. היא אמרה לרמי, לך. הוא שאל מדוע והיא אמרה, עכשיו לך, לא יעזור שום דבר, אני שייכת לו והוא לא מסוגל לאהוב אותי כמו שאני רוצה. היא ניסתה לשדר אלי דרך הקירות של משרדו של בונים אבל היא צדקה, את מי אהבתי? מתי ידעתי לאהוב? רמי מסוגל לאהוב, ראוי לאהוב. דינה משותקת. בערב בכסית אומר לה ניסן, בלעג מוסתר, איפה יוסף, מדוע לא בא? והיא אומרת שאני עסוק כעת באיזו עבודה חשובה. חדווה עדיין רצה לטלפון ושותקת לאפרכסת ובוכה דמעות לתוך הסיר שחצקל מניח לרגליה. אני רוצה לשוב לכסית. השיר של דינה מתפרסם והכול מתפעלים. אפילו השונאים מודים שיש כאן פריצה. רק אני ודינה יודעים מאיזה דם, מאיזו חווה מעוכה לתוך אמו החורגת של עזורי ארגה את השיר והיא בושה. אני מטלפן והיא אומרת לי, בוא, תאהב אותי יוסף, עשה מה שאתה רוצה רק שחרר אותי מהחנק.
באתי לשם. רמי ישב במסדרון והדביק בולים באלבום הבולים של דינה. כל מי שהכיר אותה היה מדביק בשבילה בולים. אמרתי לו ללכת. הוא פנה אלי בפנים מופתעות. השאלה היחידה שיכול היה לשאול היתה איך נכנסת? אמרתי לו שתמיד היה לי מפתח לדירה. אני גם משלם שליש שכר דירה והוא אמר, עדיין? ואני אמרתי לו, טיפש, לתמיד, את דמי המפתח אני שילמתי, ואם תברר תגלה שהדירה הזאת רשומה על שם רוזנצוויג. אחר-כך צעקה דינה, רמי. תהיה בחור טוב ולֵך. הוא בא לחדרהּ והיא הביטה בו בקור שחדר אפילו לתוך העצמות שלי. היא אמרה, עזוב אותנו היום, זה לא שייך לך או לסיפור שלי ושלך אני צריכה כאן היום את יוסף. רמי אמר, אבל אמרת שהוא לא יבוא עוד, והיא אמרה, זה זמני, אני סובלת רמי, מלאה חרטות, נשרפת, עכשיו לך. כשהתחיל לבכות התחילה לצחוק כאילו רצתה לעלוב בו עד כמה שרק תוכל. מן הנקודה בה השקפתי נראתה יפה מתמיד. לא היתה בי שום תשוקה אליה. היא נראתה כאילו נסתה לסדר גן עדן מלוגו של גיהינום.
הכרתי את הכעס שלה, ידעתי שרק בתוכה אמצא איזון בין הבדיחה שאני עֵד לה לבין הקשר הקוסמי ביני לבינה. עזרתי לרמי להסתלק. אפילו ריחמתי עליו. ידיה רעדו. היא אמרה, כתבתי שיר על אמך. אחר-כך התפשטה, שכבה במיטה והדליקה אור כדי שאראה כמה היא נהדרת. שכבתי על ידה, קרוב ככל האפשר ונכנסתי לתוכה. היא הביטה על החזה שלי, ליטפה אותו, ידיה נגעו בצווארי המתוח מעליה. שתי עיניה היו מצועפות, בהלה אחזה בהן, איזו אש מרירה וזקנה בערה שמה, חשבתי על גרטרוד הכורכת את פרנץ סביבה עם שלושת בנותיה השמנות, שעוד מעט יהיו אחיותי. נגעתי בה ברפרוף, ופתאום הרגשתי קרבה איומה, איזו ריקנות שרק היא יודעת למלא אותי בה והתחלתי לחפש בה את כל הימים והלילות שהשארתי בתוכה, מאז היותה בת חמש-עשרה וזלגה דם בחדר הכביסה על הגג של פרנץ. היא אמרה, רמי המסכן מחכה בחוץ, שאלתי אותה עד מתי אשפיל אותו ככה והיא אמרה שבסוף הוא יקבל אותה, ישחרר אותה ממני והיא לא תאהב אותי עוד, אמרתי לה, תמיד תאהבי אותי דינה, והיא צחקה, היה לה לפעמים מן צחוק מריר, עצוב, מלא ערמומיות תמימה, היא חיבקה אותי חזק, ניסיתי לחשוב מה זאת אהבה, מי זה עזורי ביחס לחווה, אמי מצד עזורי, הגוף של דינה היה הים בו דגתי את דגי הארס. אמרתי לה, ליילה את אשה יפה והיא לא נפלה בפח ולעגה לי, אמרה, אתה לא אוהב שום ליילה, רמי. אבל בעצם חלמתי על אמי, היו שדים בחדר, שדים שדינה ארגה מהם שירים, שד אחד היה אמי, היא קנאה בה. עזורי אהב את אמי, לא אותה, אמי כבר מתה והיא הבינה את מות אמי מצד עזורי טוב ממני, המדבר האדום שלי היה צריך להיות גם הניצחון הקטן שלי על הבתולים של בת הניצולים האלה, שבגללם החל פרנץ בשנות הארבעים המאוחרות להיות חלק מן הזבל הזה שהלך ונבנה למדינה, להיות מהות חדשה בנוף הזה של המזרח התיכון עם כל האש שתהיה נורֵית לילה ורָמיים כאלה, קילרים ברשיון, יצאו להרוג לי את עזורי אבל ירגישו רגשי אשם ויבכו על המשחק של ג’ון וויין שהם משחקים במגרש של מרלון ברנדו. אמרתי לה, את חושבת שאפשר לבכות על גורל האינדיאנים כמו ברנדו ובו בזמן להרוג אותם כמו ג’ון וויין? בחיים צריך ארבע מאות שנה ביניהם, והיא אמרה, סרטים זה לא השטח החזק שלי.
אני נזכר בלילה ההוא מפני שהוא דבוק אלי לתמיד. כמו כל מה שסובב את דינה, שהיום, לאחר שנישואיה לרמי לא עלו יפה והם נפרדו, יושבת לבדה ומנסה לכתוב שירים בקודים פרטיים שלנו, חושבת שאולי נוכל פעם לצפצף על כולם, להכנע לרגשנות הזאת, למרוד בהחלטות הנחושות לא להפגש, מחפשת את הדרך חזרה. פעם אמרתי לה, דינה, המוות היה המוצא היחידי של חווה ואת זה חווה ידעה היטב.
דינה אמרה, יוסף שהביא את הגשם לכסית. מאיפה באמת הכרת את הנערה עם הפרח בשיער ואמרתי לה לך דע איפה אני תופס אותכן.
למחרת בא אלי רמי. סיפרתי לו על הלילה עם דינה. היא כבר פנויה רמי, אמרתי, אתה יכול לחשוב מה שאתה רוצה, חזור לשם כי היא זקוקה לך, בסוף הלילה, אמרתי לו, הלכנו מכות, היא זרקה עלי ספרים ואני בזתי לה, אין לי דרך אחרת, אם תשאר תתקל בי כל הזמן כי בעצם אתה הבחור שאני הכי אוהב אבל אנחנו לא יכולים להיות חברים, רמי, משהו, לא יודע מה זה, חוצה בינינו, לא הערבי שבי, לא הרמי שבך, לא היורם הזה שבך, אלא משהו עמוק יותר, דינה, אולי דינה, השדים שלה, השירים, היא רוצה להיות חווה ואתה אפילו לא יודע מי זאת חווה שלמדת עליה בתיכון, אני לא יכול להסביר, זה קשור לסיפור ישן, לחיפה, למלחמת העולם הראשונה, לגרמניה, לקיתה המחוצה בקורי מוות, לפרנץ, לכל-כך הרבה חרא קדוש.
*
חווה שכבה בבית-החולים כחמישה חודשים. באותה עת כיוונה קיתה את השעון שלה לארבע ושלושים ושברה את הקפיץ. היא אמרה, השעה היא ארבע ושלושים, האחד ליוני אלף תשע מאות שלושים ושש. הזמן שלה עצר ברגע שירדו מן האנייה בחיפה. פרנץ שאל מדוע היא בכלל צריכה לענוד שעון והיא אמרה שצריך. המחוגים לא נעו עד שנפלו. קיתה ביקרה אצל בתה הפצועה ושבה לקרוא לה גרטה. פרנץ הביא את הרמן, האורטופד מחיפה והרבה אהבה הוקדשה לתיקון רגלה של חווה ואגן ירכיה. מראה האיש שֶירה בה נותר בה. היא חיברה את עצירת השעון של אמה לריקוד התליין שלה. הטכס היה יותר מרק ירייה בה, הטכס היה מהות מסוימת שנכנעה לה. טִבעהּ הרדום נכנע למחלתה. היא נפגעה גם בטחול וכאשר רופּאוּ כבר רגלה ואגן ירכיה אמרו הרופאים שקשה לנחש כמה זמן תחזיק מעמד. פרנץ עשה הכול כדי להנחות אותה, החרדה שחשה כלפי אמה היתה חלק מחייו. הוא שקד לבוא מדי יום ביומו וקיתה אמרה לו, אתה לא צריך ללכת כל יום פרנץ, היא תחלים גם בלעדיך. קולה הסגיר את הכעס העצור שלה, את הבדידות שחשה, היא כבר זיהתה בקושי את העצמים שפעם היו פוגעים בה וגרטה שלה היתה מוות שקוף מדי, מתת שהיא נותנת שוב: אחותה, בנה, הוריה, ועתה גרטה. מישהו רוצה לשתות את הדם שלנו, אמרה.
חווה יצאה מבית-החולים ובחוץ היתה כבר מדינה. פרנץ ניתח ריאות פגועות והיה מטפל בבתו. אחרי כמה חודשים חזרה חווה לירושלים ולמדה בקמפוס החדש בבניין טרה סנטה, גמרה את חוק לימודיה וקיבלה תעודת הוראה ותואר שני בחינוך ובפסיכולוגיה. היא אפילו לא ידעה מדוע היא לומדת. ידיד של חנוך, שניסה לקרוב אליה, לימד אותה להתגבר על הצליעה. פרנץ שלח אותה לחיפה אל הרמן שניתח אותה שוב והאריך מעט את רגלה, היא לא נראתה צולעת ורק ההליכה עצמה קשתה עליה. פרנץ ירד אתה לחוף הים בבוקר והם שחו, תוך כדי שחייה, למדה לתקן מעט את יציבות הרגל. הזמן בשעון של קיתה לא זע, הבית היה כבר מוזיאון עטור קורי עכביש שהפכו גבישיים. יונה יצאה וקנתה מצרכים ובישלה, גם חווה רק באה והלכה. היה לה חדר בירושלים. פרנץ החליף את המוריס הקטנה שלו בקייזר פרייזר חדשה, יצא לחפש עתיקות עם משה מהתזמורת, ונמק לתוך געגועים לעזורי, שהחיים בלעו אותו. הוא לא רצה לנסות, קיתה אמרה צריך להביא את הערבי שלנו וצחקה. הגמלים שוב נעלמו מחוף הים, החלו לבנות שם בתי מלון, הגן ליד הבית הלך ורקב, הבית נסדק ופרץ אמר, צריך לצבוע את הבית אבל איש מן הדיירים כבר לא חלם עוד על עיר לבנה ובוהקת. האור היה עז מדי וקיתה התחבאה, לבשה שמלות מהודרות שהביאה עמה מגרמניה לפני שנים ולא הלמו שום רגע ממשי, לא את העיר או את המדינה החדשה. חווה לא חייכה, הכול נראה לה משועמם ומפוהק לתוכה או מתוכה, חבורה של צעירים בירושלים אימצה אותה וחווה החלה לטייל אתם, לאכול אתם פלאפל במוצאי שבת, לצאת לסיורים לא קשים מדי, הכול דאגו לה, סיפור הגבורה שלה קיבל ממשות שלא היתה לו קודם, היא התרעמה, עיתונאים רצו לדובב אותה והיא שתקה; וכך, בצהרי יום אחד בשנת חמישים הגיעו לעכו.
הם ביקרו במסגד ג’זאר, בבית-הכלא הישן, טיילו לאורך החומה והגיעו למסעדה של אבו כריסטו. חווה ועוד בחורה ביקשו להכנס לרגע לבית שימוש, הבחורים חיכו, רצו להספיק לראות את החאן הגדול. חווה יצאה מבית השימוש וראתה את שורת השולחנות הריקים ליד פס המים, הכרמל, שאביה ראה בנעוריו, ישב ממול, מועם מעט, מעובה צללים שכבר הצלילו את המים אבל קילקלו את הפרספקטיבה, ההר נִראה פצוע, חתוך, אבל קו החיתוך היה משוחק באלגנטיות מקסימה עם הסוכך שעל השולחנות וחווה אמרה, אשב קצת, לכי את אליהם, חיזרו אחר-כך, אני רוצה להיות קצת לבד. פניה היו קרות ואותו טוהר בעיניה, שחנוך אהב כל-כך ושקיתה חשׁשה ממנו, היה מרוכז עתה במראה הכרמל, והידידה לא התווכחה, היא ידעה שחווה נחושה בדעתה היא אמרה, נשוב אחר-כך, והלכה.
חווה קרבה למים וראתה דגיגים קטנים שטים בבהלה. היא התיישבה והזמינה כוס יין לבן. אבו כריסטו, שישב בפתח המסעדה ליד אשה ששן הזהב בפיה בהקה לרגע הביט בה ואמר, לזוֹתִי שם, תתן מהיין הטוב, ישב וחיכה לסירות הדיג שהחלו עתה לשוב. חייל עצר לא רחוק משם וצעק, תכין חומוס לעשרה איש בלילה. אבו כריסטו הביט בו בנימנום זועם וחווה חשה במבט שהחליפו אבו כריסטו והאשה. לגמה מן היין הצונן שהוגש לה. ילדים שצבעם השחיר עם האור המתעמעם קפצו מסלע שניצב לימינה לתוך מעגן קטן שסלעים חצצו בינו לבין המפרץ. כל קפיצה נראתה מסוכנת אבל חווה ראתה את הקפיצות הנועזות, שלא מעט נערכו לכבודה, כנעדרות חרדה ממשית, מן שלווה ירדה עליה. אולי לראשונה מאז שנפצעה לא הרגישה מיותרת בתוך גופה, חום פנימי הציף אותה, ריח נעים של נענע, דגים, חומץ והדרים עמד באוויר המלוח, היא נרטבה מקילוחי המים הלוחכים את שפת המסעדה וניתזים עליה, אבל לא שמה לב.
המפרץ התכהה והלך. הספינות הצבועות בצבעים עזים קרבו למעגן שהיה מוצל מעיניה. מזווית ראייתה יכולה היתה להכיל את המראה כולו כולל תרני הסירות. היא שיקעה עצמה במראה וגופה פירכס לראשונה מזה שנים, כאילו הדגיגים הנעים במהירות מטורפת למרגלות החומה, שעל ידה ישבה ברגל משוכלת, היו בורחים מתוך רחמה. גבר נאה, לבוש חולצה נוסח מאו ומקטורן מבד משובח הופיע כשהוא מחזיק בידו מקל הליכה, יותר כגינדור מאשר ככורח. כמי שצלעה שנה שלמה הרגישה שהאיש אינו זקוק למקל. הוא הופיע מהצד החצי סגור, מעבר למעגן הסירות שלא יכולה היתה לראותו ואט אט, בלא שיראה אותה צעד לעבר קו המים. עיניו היו נעוצות בים. הצורה בה השקיף על הכרמל מרחוק עוררה בה געגועים שרק אחר-כך תדע להעניק להם שם. הוא פסע כעיוור, כאילו עצם ההליכה שלו היתה צריכה לציין טכסיות משוננת היטב, מאה שנות הליכה באותו קו בדיוק, ברגע שהשמש הגיעה לנקודה שיכול היה לתפוס את המראה מבלי שינוכר מרגע הבוהק האחרון – עמד ממש ליד המים. חווה אמרה בלבה, האיש היפה הזה תיכנן את כניסתו כך שיגיע אל קו המים כשהשמש תהיה בדרכה החפוזה לקראת האדמומית, לכן כבר אז קנאה בו.
כשחצה את המשטח היו צעדיו מכוונים כנקודות או פסיקים תחביריים בין מצהלות הילדים הקופצים. מבלי להביט התיישב בכיסא שידע שיהיה ניצב שם, הניח את המקל, חיוך התפשט על פניו. ראתה את צדעיו המאפירים ולא יכלה להמיש את עיניה משלוותו, כיוון שהיתה עיוורת ליופי ראתה רק את המשחק ששיחק באש השקיעה. קפיצתו של הילד למים היתה משולבת בעיצוב ישיבתו מעוררת הכבוד בכיסא; האורות הנדלקים קודם שתרד החשיכה, המוסיקה שפרצה, חלשה, אבל ברורה, מכיוון אבו כריסטו והאשה שלידו. האיש ישב בכיסא שלו, היא ידעה את זה בדיוק כמו שידעה שהיא יושבת בכיסא שאינו שלה. היא שכחה את חבריה. המים, שלחכו את הבטון, בהקו באור עמום וכהה, השמים שיחקו בגבורה את התבערה הגדולה של בין הערביים, השריפה בשמים נגעה בכרמל, בצריחים, בחומה, בסירות שעשו דרכּן לנמל וכשהניח את המקל וייצב את ישיבתו בכיסא, נכנסה השמש האדומה אל מאחורי הסלע והילדים נראו פתאום כאילו היו צלומי רנטגן משוללי צבע.
חווה חשה כאב ברגלה הפצועה. האיש כיוון את העולם. הוא נראה לה כמו מלאך זקן בשערי גן עדן. רצתה לירות בו כמו באיש שרקד את הוצאתה להורג אבל נשבתה ברצינות מבטו, שהיה מונח בתוך עיניים בהירות הנעוצות במים כאילו לא יכול היה לראות דבר, העיוורון שלו היה גלגלי בריאה אלוהית. היא גמרה ללגום מן היין הצונן, הים נעשה קשוח. לרגע שוב הוצת באדום ומיד השחיר כאילו נחשפו יצועיו. אותן עצמות ענקיות שמעליהן יושב ים כבוש בין החומות שנראו לחווה מהנקודה בה ישבה כשקופות מדי, משוללות אותו כוח שהים מכיר והיא לא. בסוף נותרו רק הדגיגים שהאור שנדלק הֶעצים את מספרם וקפיצות הנערים שכבר היו ללא הנערים עצמם ונותרו פיכפוך מים בלבד, התבערה המועמת של הגופות הבלתי נראים בחלקה הקטנה בין הסלעים, מקום מפחיד לקפוץ אליו. הקפיצות עצמן נותרו לה ונתקדשה להן מתוך הרפיה מוחלטת והיתה גם מאושרת ללא סיבה וגם מתוחה לקראת האיש שסגלגלוּת הערב היורד ואורות חיפה שנדלקו פתאום מרחוק עטפו באור ירקרק וחיוור. אגרוף ההר ממול, שקודם הוצת, שקע לתוך הכהות האדמדמה, והנכנעת. האיש מתח את רגליו בדיוק לעבר שתי אבנים קטנות על הרצפה שנועדו להוות חיץ בינו לבינה. רק עיניה החודרות ראו איך זקר אצבע, כמעט ללא תנועה, ראתה איזו אדנוּת מעודנת אפפה את האצבע הזקורה לשנייה, מצא חן בעיניה איך השעין את ידו ולא נופף ביותר מִרק אצבע, כמובן שלא יכלה להתפלא שברגע שירדה האצבע הגיע המלצר. פריצת המלצר היתה חדה, הוא רץ כמו חץ שלוח אבל דבוק למטרתו. על שולחנו של האיש הונח בעדינות מגש ועליו קנקן קפה, ספלון, שתי עוגיות, כוס מים קרים ופלח לימון. היא אמרה בלבה, כשרץ לא נשפכה אפילו טיפה והתפלאה. המים עמדו בכוס כאילו היו חצובים בה. חווה אהבה את הרהבתנות המגוחכת הזאת המשוחקת לשמה, את העוצמה שהכול רצו להעניק לרגע שנחתם עם תום השקיעה וצבירת כוחו של החושך.
האיש הרים יד, הפך פניו, חייך לעבר אבו כריסטו שהחזיר לו תנועה כמעט בלתי נראית של פיו שהתעוות, והאשה לידו ציחקקה לשלום. המים חרבו מתחת לשפת המסעדה וליחכו את הבטון בפראות שכבר גססה. חווה קינאה באיש שקירב אל פיו את הספלון שהמלצר מזג לו, חיכה כמה שניות, הריח את הקפה, מחץ מעט לימון אל שפת הספלון, ושתה באחת. ילד מחזיק רשת דייגים עלה מימין ואמר, אהלן, והאיש הרים יד ונופף אצבע, אבו כריסטו פתח את הרדיו למוסיקה ערבית קודרת, מלאה פיתויים, האורות התחזקו, מישהו הדליק עוד אורות, חווה חיכתה לירייה, למטח הכדורים, המוסיקה הבריחה את הדגיגים, כמה אנשים נכנסו למסעדה ובירכו לשלום את אבו כריסטו, חווה חשבה איך אילף האיש היפה הזה את השקיעה לתוך ספלון קטן של קפה.
הוא גמר לשתות ספלון שני, קם בעצלתיים וחווה שלא הביטה בו ידעה שהוא פוסע לעברה. חרדה מתוקה אפפה אותה. היא ידעה שהוא עונה לאיזו תנועה שלה, למבט שנעצה, אבל לא ידעה אם באמת רצתה שיבוא. היה לה נוח להיות צופה בטכס ההוא המבוים שוב. כאן מִלאו לה המים את מקום הסלעים של הרי ירושלים. האיש כבר עמד מעליה, היא עדיין לא הביטה בו, המלצר הגיח פתאום והניח לפניה טס עם קפה וספלונים וכשנטלה ביד רועדת את הספלון שהמלצר מילא בשבילה וקירבה אותו לפיה אמר האיש, בקול שלא היה בו לא עצב, לא לעג ולא שמחה, תראי איזו ארץ יפה יש לכם פה.
חווה לגמה מן הקפה והרגישה את הסכין הננעצת בה. היא הרימה פניה אליו ואמרה בחיוך, אם אלימות היא צורה מסוימת של חיזור אז אתה מבזבז זמן. הוא צחק ואמר, אפשר לשבת? והיא אמרה בין כה וכה המקום נראה כאילו הוא שלך. הוא הביט בה, ואמר בקול מלטף, שקט מדי לרגע העצום של אחרי השקיעה, המקום לא שלי, אם אני יושב לידך זה מפני שאת כאן ומפני שלא היית פה קודם.
עזורי אמר לי פעם שכאשר ראה את חווה, הרגיש שלקחה ממנו את עכו. הוא אמר לי, הפגישה הראשונה שלנו היתה כעס. היא ישבה שם יפה, בודדה, מחוּברת למרחקים, שייכת לעולם אחר, כנועה וחזקה כאחד, הבטתי בה, היא לא ראתה שאני מביט והיתה מנוכרת לי, כאילו באה לגזול ממני מה שהיה שלי ואני הלא איני חושב כך, זאת לא דרכי…
הם שתקו והרגישו זה את נוכחותו של זה. אבו כריסטו קרב והביא בעצמו מגש עם קלאמרי, חסילונים, דגיגים צלויים, חומוס וטחינה, סלטים בצלחות קטנטנות, לימונים, פיתות ובקבוק יין לבן וצונן. הרוח נשבה והאוויר היה לח, נעים. מן קרירות עמדה באוויר, קרירות שלא עברה על המותר. בלא אומר נתנה חווה לעזורי להאכיל אותה, היא שמעה את חבריה חוזרים ושואלים עליה ובלא לומר מלה שמעה איך אבו כריסטו מסביר להם ביובש שהיא יצאה והלכה לבדה לתחנת המוניות ונסעה. היא לא הרגישה טוב, אמר. עזורי אהב את הפחד שישב לה בבטן וכיווץ אותה. מעולם, אמרה אחר-כך חווה לפרנץ, לא הרגיש עזורי יותר בטוח ביופי שלו כמו שהיה בטוח בו אז והוא אפילו לא ידע שאני עיוורת ליופי הזה.
הרוח נע בדרך לחיפה. לעבר רכס הכרמל המועם בתוך אפלולית שהתמלאה להקי ציפורים שטסו במארג מסוגנן לאור אורותיהן של שתי אוניות שעשו דרכן לנמל. חווה אמרה, מה קרה לך, נתקעו לך המלים? היא ראתה איך הוצא מתוך הטכס שלו ואולי חרה לה, היתה רוצה להיכנס ישר לתוך הכיוון הכללי שלו ולא לצאת עוד אל עצמה. הביטחון שנבע ממנו היה מוחלט והיא לא ידעה שהוא היה האיש שעל ברכיו ישבה בהיותה ילדה ושמעה את ווילהלם בוש במבטא המדויק אבל המוזר שלו.
דינה אומרת לי תמיד שעזורי אהב את חווה נגד קיתה. היא נוהגת ללבוש מסיכה כשהיא מדברת על הורי, משום מה מרגיז אותה, כמו שפעמים הרבה חשתי בעצמי, שלא נולדתי לקיתה. דינה כמעט לא הכירה את קיתה ואת חווה לא הכירה כלל, אבל שמרה לה טינה. אף פעם לא ירדתי לסוף דעתה, לא תפסתי את שורש הטינה. היא אמרה, עזורי רצה לנקום. צחקתִי משום שאני יודע שעזורי לא חלם שחווה באבו כריסטו היא הילדה שהכיר פעם. הוא לא היה רודף נשים, ואת זה אני יכול לומר לזכותו, עם יופי כשלו יכול היה לחיות בארמון וללקק גלידה מידיים של מאה נשים היסטריות. הוא היה ונותר הנער הרומנטי המתרגם רומנטיקה לסיפור מזויף על ילדה בירושלים או משחק בנוסחאות מדויקות של מדע לא מדויק ומחקר שיטתי של דברים חומקים כמו היסטוריה ופילולוגיה, הוא לא היה קל דעת עזורי, הסבל שלו היה אודות הסבל עצמו, הוא לא חיפש מוצא קל. חווה היתה טרף נוח, אמר אבו כריסטו בזעף כשאסרו את עזורי אחרי מותה והוא חזר שבור למסעדה ושבר את הכיסא שהמלצר דחף מתחתיו. אבל חווה לא היתה טרף קל ואבו כריסטו הודה בפני שהפגישה ביניהם היתה הדבר הכי בלתי מתוכנן והכי יפה שהוא זוכר. אולי היה אבו כריסטו רדוּף אמונה שתמיד צריכה איזו אשה מסתורית לשדך לנו את אהבותינו. הטכס של עזורי מצא חווה, חווה היתה נטועה עדיין בפּנים של האיש שירה בה. אפילו פרנץ לא שיער שהאיש החבוש כובע ולבוש בגדים מהודרים, שירה בה תוך כדי פיזוז, נשאר לגביה טראומה, מילא אותה יראה שלא השתחררה ממנה אלא כאשר בדרך פלא התיר עזורי, בעצם טכסיות כניסתו וישיבתו, את הכישוף שישב בתוכה מאז נורתה.
חווה היתה פתאום רעבה ואכלה בתיאבון ועזורי טבל פיתה בטחינה ולעס. הוא שתה מן היין, נורה היתה תלויה מעליהם, הם יכלו לבחון איש את רעהו בצורה הכי מדויקת. עצב נגע בעצב, המערכות הרחוקות שפעלו בחללים אחרים נצמתו כאן לחוקי יופי פשוטים, משהו נדלק ועמד באוויר. היא ראתה אציל ערבי, אינטלקטואל ערבי שכמותו פגשה לפני המלחמה בירושלים, אבל מערכת המושגים היתה חדשה, חווה לא רצתה לייצג כאן את מה שקראו עליו בעיתונים. עזורי ראה אשה צעירה והוא לא נהג לחזר, הוא חיכה שיחזרו אחריו ואז היה נסוג, לפעמים נענה, לא חיפש אהבה יותר משמצא אהבים, היא היתה פתאום כל-כך בדויה לתוך חלומות שלא הכיר שנהיה נבוך ומי שראה את עזורי נבוך יודע שאין דבר מגוחך מזה.
והוא חיזר אחריה. הוא היה כל-כך לא מהוקצע בחיזור שהיא שמחה. מצא חן בעיניה איך נלכד היה בלשונו ולא מצא את המלים היפות שמחזרים יודעים לומר. פתאום לא היה פיקח או שנון אלא מלובב על-ידי העצב שנגה על פניה. כשאמר לה לפתע שכדאי שתאכל כדי לא להזניח את עצמה – צחקה. אפילו אבי לא מלמד אותי איך לשמור על עצמי ככה, אמרה. לנשים שהכיר במפלגה היה נוח וקשוח, הן היו נכנסות לחדרו ויוצאות ללא טרוניה. עזורי היה הגבר הקסוּם של העיר, גם חיפה ונצרת הכירו אותו. הסימטאות של עשרות כפרים הכירו בחשיבות שלו שלא היתה גדולה יותר מקינוח האף של מושל צבאי עלוב. אביו עדיין שירת מושלים צבאיים זבי חוטם ואוהבי שררה. הוא למד להכיר את אחיהם של פרנץ וקיתה מן הצד הפחות נלבב שלהם. הנשים של “האחווה היהודית-ערבית” באו למחות. התקיימו אז הפגנות אלימות. הוא לא הלך להפגנות, הוא כתב כרוזים וערך עיתון, למד הרבה ולימד, ניסה גם להיות במפלגה וגם לא להתבלט בה, החברות שלו במועצת הערבים בעיר היתה יותר תנאי הכרחי לווסת מצב בלתי קביל. האנשים היו מיואשים ואכולי ספקות. שום אביר ערבי לא בא להצילם כשמרגמת שלושה אינטש ירתה פגזים על עכו. התחילה נהמה סמויה של כניעה לאורך ומרדות לרוחב, שתי וערב של זרויות, והוא, עזורי, נתן לה ביטוי מסויים ראוי לאותוֹ זמן. נכון או לא נכון, אינני שופט, חווה נדלקה, אין לי ספק בכך, אמי, שאהבתי, אהבה את האיש הזה. קנאתי בו על זה. שנאתי אותו על שתי נשים שרצו אותו, קיתה וחווה. אבל עזורי היה ישר עם עצמו. הוא היה הוגן גם כשפגעו בו, הוא למד מהיהודים את תרבות ההשרדות וראה איך מבזבזים אותה לפרוטות של לאומנות מטורפת, הן ערבית, הן יהודית, דווקא במדינת היהודים. מאוחר יותר אמר לי, אתה יכול להשתייך לגזע הנרדפים אבל אתה גם שייך לאלה שהיו נרדפים ועתה נוקמים בחלשים את מה שעוללו להם. אני תופס את הסיפור אמר לי, אתה חושב שזה קל, היו רק שתי נשים שרציתי ואחת מהן אהבתי, קיתה וחווה. כל השאר היו נשים לרגע של הנאה ומפלט. חווה ישבה בי חזק ולעולם אל תשפוט אותה. היא התאהבה בי מתוך חולש, מתוך מאבק. היא לא רצתה אותי אבל היא נחמקה אל תוך מאוויים כמוסים, יש לך מושג איך נראה שד? הייתי שד מדויק הבא לאבו כריסטו כמו רקדן בלט הרוקד על-פי חוקים חמורים ומדויקים, אבל הקומבינציה היוותה תבוסה לשנינו. לא היה מנצח בקרב שערכנו בעילגות הזאת.
חווה ראתה איך הוא מחפש לשווא תכסיסים בדוקים ונכשל. היא נשבתה לקסם הזה. בתום שעתיים של שיח קטוע אמרה לו, שמי חווה ואני חיה חיים שאוּלים. הוא עשה דבר שהיה כל-כך לא מתאים לו, לקח את ידה, קרא אותה ואמר את השטות שאחר-כך היו חוזרים עליה בשחוק, הוא אמר ברצינות תהומית, את תחיי הרבה זמן. כאילו ידע. היא אמרה, מה אתה, מכשף? והוא אמר, אני יודע, ואז חייך ואמר בעצם אני לא יודע שום דבר.
בסוף חשב שהיא גחלילית והרגיש כל-כך קרוב אליה והיא קירבה את ידה ובלא דעת נגעה בידו, הם החזיקו ידיים ועזורי סיפר לחווה איך חזר לעכו ומצא את הדירה מזוהמת. איך עקרו את עצי הלימון. הוא סיפר לה אפילו על אביו. היה חייב, אולי כגבר מבוגר, להאציל איזו משמעות להתאהבות הילדותית שלו. אני מרחם עליהם, על הרגעים הקשים שעברו בדרך זה אל זה. המעגל נסגר, והם כבר הרגישו שם שהוא נסגר. הוא סיפר איך אביו ישב קפוא בחדרו ולא הלך לנקום. איך אמו החורגת תיעבה אותו. נראה לה מגוחך, לא נלעג, אבל אהוב. היא ידעה שזאת אהבה עוד טרם אמרו את המלים הידועות. האהבה היתה חתוכה באוויר צונן, מרומה על-ידי היין הלבן. הידיים של חווה קפאו בתוך ידיו. ידיו היו חמות, אמר אחר-כך. ניסה להתנועע במקומה, לנשום במקומה את ריח הים החריף. הוא סיפר על העדנה שחשה אמו בגיל חמישים. התאהבה בקצין מצבא קאוקג’י והלכה לטוניס בלא להותיר אחריה געגוע אחד לחמשת ילדיה ולבעלה. איך באה החורגת וביקשה נקמה. איך אביו לא נקם. איך מתה האשה לנגד עיניהם בחדר הגדול הסגור אל הים. היא רצתה כבר אז לנשק את עפעפיו ושאלה, ואתה? בן כמה אתה? והוא אמר ארבעים וחמש בערך. הוא הוסיף “בערך” כי כבר לא זכר. היא צחקה ואמרה אני לא ילדה, גם אני כבר לא ילדה.
אמי החורגת, אמר לה פתאום, ורק אני, מי שמכיר אותו יודע עד כמה משונה היה לשמוע את עזורי מדבר על עצמו, נפתח אל אשה זרה, אמי החורגת אמר, באה מהכפר, לבשה גלאביה, בעלה הראשון נהרג במלחמה, אמרה שהיה גיבור והביאה כמה בנות שאחת מהן היתה מיועדת לי, רצו לשדך לי אותה, אבו כריסטו הממזר הזה רצה לדחוף אותה אלי, והאמא, אשה גאה, התחתנה עם אבי אולי בגלל היחוס, אולי חיבבה אותו, אולי היתה בודדה, היה גם הכסף של המשפחה. האדמות שאז עוד היו רבות, לפני שלקחו ובנו עליהן את הקיבוצים, אשה עם אש בעיניים, מלאה כעס, צעקה על אבי, מה למד הבן שלך בגרמניה? הורגים יהודים עם התעודות האלו? כמה יהודים תהרוג עם כל המלים שהוא כותב? והלא כולם בעיר אז לעגו לאבי. אשתו ברחה, הוא יושב בבית, מתחיל לעבוד בשביל הממשל הצבאי. זה לא טוב בשבילי גבירתי אמר עזורי, ומזג לה עוד יין והביט לים, ניסה לא לראות את הפנים החיוורות שלה, זיכרון עמום עלה במוחו אבל דחק בו, לא רצה לחשוב ולהזכר, בלילה אמר, באו מודדים ומדדו כמה בתים נשארו לנו, שאלנו מי קבע והם אמרו, זה כתוב בתנ“ך, מה כתוב בתנ”ך? שאלתי, כמה בתים שלנו אתם צריכים בשביל הרכוש הנטוש? והם צוחקים, יהודים צוחקים נעשו. אני לא כועס, מבין, אבל מדוע מודדים עם סרגלים של תנ“ך? לא כתוב, צדק צדק תרדוף? אני אומר להם, אני לא פרימיטיב, והם לא תופסים. אומרים כל הערבים הטובים מתים או מטומטמים, מה יודעים ערבים על תנ”ך? כאילו שהמודדים המטופשים האלה ידעו. חווה שומעת את הכעס של עזורי, היא מרגישה שהוא משחק לה אדם כועס, מאוחר יותר אני עצמי אכיר את ההרגשה הזאת של תליית תמונות הגיהינום על קיר גן העדן. והוא אמר, עומד בחלון אבי, וחווה צחקה לסדר המלים, הוא הרגיש והסמיק, איש מתוק אל תפסיק להסמיק לעולם, חשבה לנוכח הגלים שהחלו לפתות בגעש סוער יותר את הבטון השחוק, ג’יפים של חיילים בהירי שיער חולפים בסימטאות, מגרְשים ערבים שהם חוזרים, נפקדים נוכחים, נוכחים נפקדים, ופה ושם מורידים מכות כדי שערבי יבין שהוא בעצם מבין רק את שפת הכוח, מפני שזה מה שכתוב בספרים, אומרים לנו. הם מכירים את הערבים עוד מפולין, הערבי מבין רק שפת כוח, האשה מקללת את אבי. לך תעשה משהו, והוא לא עושה. היא אומרת לו, זה כרטיס בטוח לגן עדן. הוא לא הולך. יש לו שאברייה שקיבל מאבו מיסק קאפור, דודי, אבל הוא לא תוקע אותה, לא באשתו הראשונה בטוניס ולא בעצמו. ואשתו השנייה בזה. הולכת ומשתגעת. הבושה אוכלת אותה. בעלה הראשון נהרג שָׁדוּד בקרב הגדול על פלשתין ובעלה השני יושב ומביט בים. היא לא תלתה את עצמה כמו שאומרים האנשים, היא חתכה את עצמה, בחדר, לחתיכות, והדם זלג ואבי עמד דומם, עיניו ריקות מדמעות ושאל איך הגיע הדם לרגליים, אחר-כך אמר, אני הרגתי אותה, אחת הברחתי לטוניס ואחת הרגתי; מדוע אני לא כמו חאג' אמין, כמו האביר שנולדתי להיות. אבל אבי כבר אינו מסוגל. האשה מתה כדי שבגן עדן יקבעו עוד לְבֵנָה, היתה מוסלמית, התנצרה בשביל בעלה הראשון והאמינה שמותה יביא לכך שאללה יניח עוד לְבנה בקיר גן עדן הנסדק מדי פעם כשיש צורך בלוחמי ג’יהד. אשה גאה היתה.
חווה מתבוננת בו. לא תפסה בדיוק מה רצה לשדר לה. פתאום חשה בפראות בה ניסה לנסח את המלים הנכונות, להעליב, לומר לה, באת ולקחת ממני את עכו. היא כבושה לאיזו בהלה, כמעט מצאה את מה שלא ידעה שחיפשה כל ימיה, ואז סיפרה לו על הפציעה שלה. לא בפרטי פרטים, רק אמרה, הייתי מלווה שיירות וירו בי. הוא הביט והיא אמרה, אני אבודה, לעולם לא יתקנו את המכונה שלי. ואז שאל מה שמה ואמרה לו. הוא אמר, שמי עזורי והביט בה, הוציא את ידו מידה וקם. התהלך בחצר ואבו כריסטו הביט בו משתומם. מלצר רץ אחריו עם כוסית עראק. הוא בלע אותה וזרק את הכוסית הריקה בכעס. חזר אליה. היא ישבה שלווה. הכול היה ממילא אבוד. הים היה מלא כרישים ושדים. היא ידעה שאין לה דרך לשוב ולא היה איכפת לה. תשאר כאן ותאכל את בהונות רגליו. הוא אמר, את הבת של פרנץ? והיא אמרה אני הבת של פרנץ. והוא אמר, ושל קיתה וכשאמר קיתה היה קולו מלא ערגה שנאחזה בה, קמה, הביטה בו בכעס, הוא הגה את שם אמה באופן שאמה היתה מדברת על האיש ההוא שהיה קורא לה סיפורים ושירי ווילהלם בוש ואז זלגו מעזורי הדמעות הענקיות שלו, היא התפלאה, מעולם לא ראתה קודם דמעות ענקיות כאלו, אבו כריסטו רץ, הוא אמר, עזורי לא בכה אף פעם, איזה דמעות! והיא הביטה בדמעות בחוסר אימון, הריסים המטופחים שלו היו טוויים אגלי דמעות והוא בכה כמו שהיה צריך לבכות לפני שנים כשקיתה נתנה לו לקרוב אליה וסילקה אותו מאהבה, מאי הבנה, מחוסר אימון, ועתה משמצא אהבה היתה צריכה האהבה להיות של פרנץ, גזילת בתו, עוד קיתה אחת… הוא כבר קיווה שהיא נשואה, שיש לה ילדים. לא, לא היו לה ילדים, אמרה, אני לא נשואה, ואין לי חבר. הוא בכה עוד. בשלוש לפנות בוקר לקח עזורי את חווה למושל הצבאי, קיבל רשיון נסיעה, הפציר, קצין צעיר שחב לאביו חוב של כבוד ניאות לתת לו רשיון והוא הסיע אותה בפורד הקטנה שלו לתל-אביב. היא שאלה אותו אם כך מדוע לא התקשר אליהם עד עתה, מדוע לא יצר שוב קשר עם פרנץ וקיתה ואז אמר לה מה שאמר מאוחר יותר לפרנץ, ניסיתי אבל הטלפון היה תפוס.
יב. 🔗
הסיפור על אמו החורגת של עזורי שימש לי פעם לתקרית מגוחכת, כמעט לאסון. אחרי שדינה ואני נפרדנו, אחרי שניסיתי לזיין את המדים שלה, אחרי שהחברים שלי חזרו מן המלחמה. עמדו באוויר רגעים קשים. גיורא, ידידי הקרוב שאתו למדתי בבית-הספר נהרג בקרב על התעלה. הלכתי לביתו, רציתי לנחם את נחי, האבא שלו. הכרתי את גיורא מכתה ט'. אמו ישבה המומה, ישבו שם ידידים, כל חברי מן הכתה היו שם. בא חייל, היו לו פנים מבועתות, לבש סרבל של טנקיסט ודיבר, בקול מונוטוני, כאילו היה עדיין בהלם. והם ישבו המומים. נחי אמר, הם הרגו לי את הבן שלי ופתאום ראה אותי עומד ליד הפתח. לא יכול היה לסבול את נוכחותי, היה צריך להאשים מישהו, גולדה ודיין היו רחוקים, הייתי קרוב. התעלה היתה המעיים שלי, לא שלו, והוא קם וגירש אותי מהבית. באתי לנחם אבא של חבר, אולי ידיד אחד שאהב אותי, שלא תקף אותי על מערכת היחסים שלי עם דינה, על שאני הורס את הוריה שלא באו לארץ-ישראל שלהם כדי שבִּתם תתחתן עם ערבי, ופתאום נחי, האבא של גיורא, נחי שהיה מפגין בשטח תשע נגד הממשל הצבאי ותמיד היה במקום הנכון, הרגשות שלו היו על הצד הנכון של הלב, בא אלי ובזעם העיף אותי החוצה. מרחוק ראיתי את החבר שלנו בסרבל ממשיך לדבר, הוא היה מכושף בזיכרון הרגעים שאני לא הכרתי והופקעתי מהם. חזרתי הביתה, פרנץ ישב והאזין לחדשות. הוא אמר, הם קוראים לזה מחדל, המודיעין טעה, אלפיים ושש מאות בחורים שלמו את המחיר. הבטתי בסבי, הנגטיב הכי לא נכון של המדינה הזאת והוא לא אמר נהרגו גם עשרים אלף ערבים, מצרים, סורים, אולי קרובי המשפחה של עזורי, הוא אמר נהרגו אלפיים וְשש מאות בחורים, הוא ראה איך אני מביט בו, לא חשב, הרדיו בלבל את המלים, באוויר היתה עצבות ותחושת כישלון. נסעתי לחיפה ולא חזרתי כמה חודשים אלא לביקורים קצרים בלבד.
זאת היתה התקופה הערבית שלי. עברתי לגור עם קאסם שכתב מחזות מחאה. היינו שם קבוצה קטנה, משוררים, מורים, סטודנטים, צייר אחד שאת ציוריו הלאומיים לא אהבתי אבל לא אמרתי מלה. בלבי אמרתי, יוסף, שחק את זה עד הסוף! חשבתי על נחי, אביו של גיורא, חשבתי על הרגע שעיניו נגעו בעינַי ואש זרה, מלאה יאוש פתחה את האש שלי. פגשתי את ליילה שהכרתי קודם מפגישות מקריות בלבד. הם די נטפלו אלי, הייתי קר מדי, יהיר, חשבו שאני מביט עליהם מגבוה, אבל קאסם, שגר אתי ברחוב עבאס בדירת שני חדרים, גילגל לי סיגריית חשיש ודיברנו על פאבלו נארודה ועל ברכט, ועל פיקסו, לימד אותי שירים שלא הכרתי. הכרחתי את עצמי לקרוא ערבית, אפילו כתבתי כמה שירים. עשו ממני משורר, עשיתי איורים לשירים, לא ריאליסטים, מופשטים, אבל היה בהם איזה כעס והם אהבו את הכעס שלי. ליילה נפלה לבור שכריתי לה כי שמתי עליה עין, על יופיה המטופח, כל-כך שונה היתה מדינה, ביישנית יותר, מנסה להקלט לתוך מסגרת חזקה, מדברת על מרכסיזם בלא שתדע דבר או חצי דבר, היתה צריכה אחיזה והבנתי כי שם גם אני הייתי פליט, ורציתי להיות פליט. כמו אחים היינו. הבחורים הסתובבו עם בחורות יהודיות וניפצו את הרְחָמים הקדושים של האבות המתאבלים בכל פינה ומתכננים את פעולת המנע נגד הערבים הבאים לגזול את הבנות היהודיות הקדושות. יכולתי להבין את עורמת העלבון. לכל אחד מהם היתה משפחה עשוקה, גודל האדמות הגזולות היה מוגזם, מספר ההקטרים והדונמים שנגזלו הלך וגדל עם הזמן ועם הדמיון. כל אחד נשא כתם. מי שנעצר באוטובוס על-ידי שוטר ואומרים לו הוא הנה ערבי, יודע.
מתוך עיניו של נחי ניסיתי להבין. ליילה סיפרה איך מתנכלים לה. היה לי דרכון על שמי אבל היה לי גם הדרכון השני, על שם יוסוף שרארה. הלכתי אל פרנץ ואמרתי לו שהוא מניאק ופגע בי כששמע רדיו ודיבר על “הבחורים שלנו”, הוא נזכר וניסה להסביר אבל כל זה היה רק תירוץ להוציא ממנו כסף, היו לי תכניות חיסכון גדולות גם מפרנץ וגם מעזורי והיה לי כסף בשווייץ אבל רציתי שדווקא הוא יממן את הנסיעה. פרנץ הוציא צ’ק וכתב. הלכתי למשרד נסיעות וסידרתי נסיעה לאתונה. ליילה אמרה, תפגוש שם את מוראד, הוא כותב שירים. נסעתי לאתונה. ישבתי חמישה ימים במלון. הלכתי יום אחד לראות את האקרופוליס, טיילתי מעט, לא אהבתי את העיר, ישבתי בבר, שתיתי אוזו, פגשתי אשה שבעד כמה דולרים רצתה להיות אמא שלי, לקחתי אותה לפינת רחוב והכיתי אותה, גנבתי ממנה את הארנק וזרקתי את התכולה לרחוב. בא לי זעם גדול, במלון קראו לי בכבוד אדון שרארה כאילו ידעו על השאברייה הדמיונית שאני מחזיק קרוב ללב. אחרי חמישה ימים לקחתי שתי מזוודות, מלאתי אותן במה שיותר חפצים חסרי ערך שקניתי, רציתי לראות את המוכסים מתלכלכים, מעכתי מיץ תפוזים, על הקומבניזונים הישנים, על ספרים זולים ביוונית, הכנסתי לכלוך מפח האשפה וחזרתי ארצה באולימפיק. כשיצאתי מן המטוס חיכתה לי מכונית של משמר הגבול.
לעיני כולם, היחיד מכל באי הג’מבו הענק, הובלתי למכונית ושוטר שאל אותי מניין אני בא. אמרתי לו. הוא קרב אלי, בקלילות הכניס לי מרפק לצלעות ושאל, פגשת את מוראד? את אבו זיידן? אמרתי, לא פגשתי אף אחד. הם לקחו אותי לאמצע האולם. לעיני כל החוזרים הובילו אותי כאילו הייתי הסיכון הגדול שכולם חיכו לו, עיניים רבות ננעצו בי, רבים הורידו את העיניים, אחרים הביטו בי בעניין, הוּבלתי לחדר קטן וחקרו אותי שלוש שעות, פתחו את המזוודות, קיללו, התלכלכו בכל החרא שהבאתי, עבדו עלי, אחד היה מביא לי כוס מים וככה בטעות כאילו שופך אותה עלי, מציע לי סיגריה ואז היו מחזיקים לי ידיים והוא מדליק את הסיגריה כך שהשפתיים שלי ייצרבו, ואני שותק. אני מרגיש איך הדם משקשק ומקיש בכתלי מוחי, עץ זית שליילה מדברת עליו תמיד עומד נגד עיני. אני ערבי וכמה מן השוטרים ערבים גם כן, דרוזים, עושים את עבודתם במן ליאות אכזרית, אני מבין את הרגע הזה, צריך לשמור על המדינה של היהודים, אבל אני מרגיש את הנחיתות, את העלבון, איך הם עושים את זה, באיזוֹ גסות, אחרי שלוש שעות הם גומרים אתי. אומרים לי אל תתלונן, יש כמה שיטות שאחר-כך לא מתלוננים עוד, ואני יוצא. בחוץ אני קורא למונית. הנהג מביט בי ושואל, אתה לא הערבי שלקחו לחקירה? אמרתי כן, והייתי צריך לחכות למונית שלישית. הגעתי לחיפה. זרקתי את כל המזוודות ואמרתי לליילה, עכשיו אני תופס טוב מאוד מה זה עצי הזיתים שלך. ואז כבר לא חשבתי על גשם שיבוא או על חווה אמי מצד עזורי או על פרנץ, על אף אחד לא חשבתי, טילפנתי לדינה ואמרתי לה, יש לי חברה ערבייה. ליילה ואני התחלנו את הרומן הזה. זה היה משגע. היא לעסה אותי ואני הצחקתי אותה. אחרי כמה ימים כבר דיברה סרה בחברים שלה, אמרה שהם מתעסקים רק עם יהודיות אבל אחרי כל מה שאמרו לה, בסוף נישאים למי שאבא שלהם מסדר להם. מהפכנים בגרוש, אמרה, אבל זה מש שיש. חיתה אתי בגלוי, לא התביישה, לא חיכתה עוד שאחיה יבואו עם סכינים, היא רק אמרה שהיא חוששת לאהוב אותי והלא אז התחלתי לשחק לה את הערבי, העלבתי אותה, הייתי יושב ומחכה שתגיש לי קפה. קאסם מחכה לי בבית, עם חשיש, ואני יושב שם, שותה את הקפה והיא שוכבת אתי. פתאום צעקה, מדוע אתה צריך לשחק לי את הערבי? שאלתי אותה מה רע בערבי? היא אמרה שום דבר, אבל מדוע אתה צריך לשחק תמיד את המאצ’ו המזרחי? היה לי בחור יהודי היה כזה רך, רומני, הגיע מדרום אמריקה, היה עדין, עם זקן, לימד אותי לכבד את עצמי ואז הלא הכיתי אותה והיא צעקה, אתה ערבי מלוכלך יוסף, משחק ערבי, היית צריך להביא לי את הבן של חווה, לא את האחיין של קאפור. נעלבתי ורבנו כל הלילה. היא היתה רעבה לאהבה, אבל החלה לתעב את היוסף הזה שבא לחיפה להיות חלק ממנה. החיץ שהעמידה ביני לבינה היה הרבה יותר נכון ואמיתי מכל מה שתיארתי לעצמי.
ואז הלא נבחרנו לנסוע אתם לסיור בברית-המועצות ובארצות מזרח אירופה. אמרתי לפרנץ בטלפון שאמצא לו את הקברות של הורי הוריו בפוזן והוא צחק.
קאסם כתב מחזה מחאה מטומטם וליילה שיחקה גרוע להחריד את הערבייה העשוקה. בחיים, העושק הרבה יותר אמין. אבל הם בנו מן טוטם וחיו בדיוק במקום שהעיניים של נחי נחו עלי, כשבאתי לבכות אתו את מותו של גיורא. הם היו רק צד הפוך למרפק של השוטר במכונית משמר הגבול. נסענו מלוכדים בכניעה שלנו למלים מפוצצות אל אחוות עמים ועולם המהפכה. אף אחד מאתנו לא היה מאמין גדול, אבל שיחקנוּ את זה בגדול, גם אני. היו תהיות לגבי, גם הזרועות התערבו, גם פרנץ, אבל בסוף אמרו, אם הוא בוחר להיות ערבי, אז הוא הערבי שלהם.
במוסקבה הובאנו למלון. אף אחד לא מת עלינו בדיוק, אבל היו חייבים להיות חביבים. לאיצטדיון הגיעו במשאיות שלושים אלף צופים נלהבים. הם הובאו מבתי החרושת, מן המפעלים, כל ראש קבוצה החזיק דגל של מפעל, מחאו לנו כפיים מכוונות על-ידי מכוונים מקצועיים וקסאם נפל למלכודת הזאת, אהב את מחיאות הכפיים האלו, את האהבה העצומה שפועלי המפעלים, שהובאו במשאיות, שייבאו אלינו לפי פקודה. לא, ליילה תפסה את הזיוף אבל גם היא רצתה להיות נאהבת, רצתה מחיאות כפיים ושיחקה את הערבייה הקדושה, את עשוקת היהודים, הישראלים, הציונים האימפריאליסטים. היא עשתה את זה כל-כך רע שהכול מחאו לה כפיים נלהבות. כמו במכונה. קאסם הטיפש זהר מאושר. תירגמו לו את המחזה לשבע-עשרה שפות, לגרוזינית, קווקזית, אוקראינית, פולנית, כּורדית, רוסית, גרמנית, לְמה לא. בוני טנקים מחאו כפיים מהופנטות וצעקו משהו על הטרקטורים שהם בוראים בשביל עולם המחר. הכול נראה לי ילדותי. הייתי מרוגז. כשהגיע תורי לקרוא שיר ראיתי איך מביט בי המתורגמן בעיניים מלאות בוז קר. קלטתי את המבט שלו, אינני יודע איך, תירגמתי את עצמי למחר, ראיתי איך אני יושב אתו במלון והוא בוכה לי על ציון וירושלים ובאמצע האיצטדיון, למול שלושים אלף פנים עייפות אבל נלהבות בפקודה, ידעתי מה יהיה מחר והתחלתי לקרוא והוא לתרגם ואז אמרתי ביידיש – המעט שידעתי מחיקויים ששמעתי בארץ – וגרמנית הלא ידעתי היטב – אמרתי, יש לי אבא, לאבא היתה אמא שברחה עם טרוריסט שערף ראשים של יהודים ותלה על מקלות של מטאטאים, אחר-כך היתה אשה חדשה שהאמינה שכרטיס לגן עדן זה נקמה בסכין. האיש ניסה לתרגם, התבלבל, אמר לי כמה מלים ביידיש, החוויר, פנה לקהל העצום והחל לומר מה שהוא רצה, הוא אמר, נקמת ילד קטן, דם זולג מעצי הזית, צלבים בוערים על פני מדבר שרוף, לי מולדתי, אל ידיים מחוקות צחקי, העיניים שראו את קלונך, רק נס הדגל הנמק בכלא יגדע את ראש האילן המצחין. המציא שורה שלמה של בתי שיר נלוזים ומטופשים והקהל מחא כפיים, אמרתי לו ביידיש המגורמנת שלי, אז אנחנו מאותה סירה אה? ולמחרת באמת בא למלון וישב לי בחדר ושאל איך הגעתי עם ערבים מלוכלכים והוא אמר, שמע, תן לי איזה ספר, אני רוצה לחלום יותר בעברית, שוכחים, היה לי הרבה עברית פעם, היום לא, כל המגננות נשרו והוא בכה על נהרות בבל וציון וריחמתי עליו. אמרתי לו, שמע, אל תשלה את עצמך אני ערבי, אני רק יודע דברים. הוא כבר לא ידע מה לומר, והיה מבולבל, יהודי סובייטי משחק משחקים אסורים, הוא התחנן שלא אומר מלה, אמרתי לו שאני מבטיח. אחר-כך עשיתי ממנו צחוק לעיני ארבעים אלף חוגגים באיצטדיון של מזרח ברלין. דיברתי אתו ביידיש, אמרתי עם ישרוּאל חי והוא תרגם לעצי זיתים מתים, לעמק גדול מלא עמלים ערבים שנושלו, מצא את המלים הכי פאטתיות ונתתי לו לשחק כל זמן שיכולתי ליהנות ולעלוב ככה בליילה. היא לא העזה לומר מלה. הסיור היה חשוב לה. מחיאות הכפיים. קאסם כבר ידע היטב שלועגים לו אבל רצה להיות משורר נערץ. נערות הובאו כדי לחבק אותו. ראיתי איך התעוותו פניהן. הן אמרו ברוסית, תגשי לערבי הזה ותני לו חיבוק. ראיתי.
אשה שעמדה ליד המתורגמן קיללה ביידיש ואני דיברתי אתה ולתומה שכחה הכול, נגעה ביד שנגעה בחומה הקדושה בירושלים ואמרה, ערבים זה סחורה בשביל פרופגנדה, תראה איך שונאים. והיא לא חדלה לתעב אותם בְאלימות שותקת. הכול התבלבל אבל ליילה באה אלי בלילה ואמרתי לה, מְשחקים אתנו והיא בכתה ואמרה, אני יודעת, אבל צריכים לשחק את המשחק, אנחנו נציגי הרנסנס, נציגי לוחמי החירות הנעשקים תחת עולם של הציונים וזה מה שהם רוצים ואת זה אנחנו ניתן להם כי הם צודקים יותר ממה שאתה ואני יודעים. אמרתי לה, זאת צביעות מתחסדת, והיא אמרה הצביעות הזאת עדיפה על העלבון והקיפוח והגזענות שלכם! לך לפחות יש לאן לברוח, יש לך אמא אחרת, לי אין לאן, אמרתי לה את מה שנחי היה אומר לי לוּ הייתי מתעקש להשאר בחדר האבלים שלו, אמרתי לה, הלא יש לך עשרים ושתיים מדינות ערביות, זוזי קצת, מדוע את צריכה דווקא את חלקת האדמה הקטנה והעלובה הזאת? את שייכת לאומה הערבית הגדולה, רמסתְ יהודים אלף שנה, תני רבע אחוז מן השטח שלך לאמא שלי… אבל גם לזה היתה לי תשובה צודקת ולא הייתי צריך את ליילה בשבילה.
כשעמדתי שם, חשבתי על פרנץ, פרנץ היה אומר שעזורי אינו קומוניסט ושהמרכסיזם שלו הוא מפלט לאומני. מרחוק ריחמתי על עזורי, דיברתי בפני שלושים אלף איש על אשתו השנייה של אבא של עזורי, על הדם שנזל ממנה והמתורגמן דיקלם מה שרצה לדקלם. צחקתי ושלושים אלף רוסים צחקו גם הם. הוא לא האמין בחצי הערבי שלי, בא אלי לחפש את יוסף רוזנצוייג, נתתי לו. ליילה אמרה, אתה מוליך אותו שולל, הוא חושב שאתה יהודי, ואמרתי לה, אז מה אני באמת? והמתורגמן דיקלם איך לקחנו את השואה והפכנו אותה למקח וממכר כדי לנשל בה ערבים מסכנים. מליון יהודים נהרגו, אמר, והציונים, ששיתפו פעולה עם הנאצים, מנפחים מספרים, חוגגים את הכאב המדומה שלהם כדי לקבל עוד כסף ונשק מהגרמנים. כדי לנשל את הפלאחים, אחינו האומללים. בלילה ישב ושתה מה שאמרתי לו, ליהג ביידיש, אמר, איזה לוחמי חופש? ערבים מיוחמים.
הוּבלנו לסיורים מאורגנים, מחאו לנו כפיים. ליילה דיקלמה בערבית לפני קהלים שומעי עשר לשונות אחרות, קאסם היה מגוחך, אבל איש לא דיבר על מה שבאמת קורה, העמידו פנים. רק קאסם, באמצע וויכוח נוקב, לקראת הסוף, צעק אלי, מה כבר אפשר לצפות מיהודי, זה שאמא שלך הזדיינה עם עזורי לא עושה אותך חלק מהסיפור שלנו, חסכת לעצמך את ההשפלה, אתה יהיר מפני שיש לך את פרנץ. אמרתי לו שלו יש יותר לאן ללכת מאשר יש לי, והוא אמר, אתם רואים? אמרתי שהוא יהודי! גם כשחזרנו ניסיתי עדיין להתנחם בהם. פניו של נחי עדיין היו נעוצות בי כמחט חלוּדה. הידידות היתה אפורה ומלאה התנגשויות מילוליות, בסוף לא יכולתי לגור עוד עם קאסם, ליילה ואני התבוננו זה אל זה באיבה, היא נלכדה בקסם השחור של הבדידות שלה, התחילה לעבוד בתיאטרון חיפה, אמרה שתלמד אותם להתייחס בכבוד לערבייה, עזורי בא ולקח אותי, הוא גער בי, אין לך מקום ביניהם, אתה משחק, אתה צריך להחליט אף-על-פי שההחלטה נעשתה בשבילך. אמרתי לו שהם צבועים ורוצים מה שרוצים הגרועים בערבים והוא אמר, בטרגדיה הזאת אתה לא נמצא בשום צד אמיתי, זה המזל שלך וזאת הקללה שלך, אתה תהיה תמיד החוף הכי נוח לנחות עליו ולירוק לעברו, וכל הזבל המתובל במליצות שכתבו שם הפך להיות חרב פיפיות. טילפנתי לדינה וסיפרתי לה על היידיש במוסקבה והיא רצתה לצחוק אבל פחדה וזה הרגיז אותי יותר.
יג. 🔗
כשפתחתי את המזוודה מצאתי פתק מקופל. גילגלתי אותו, היה כתוב בו, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. הראיתי לליילה והיא אמרה, ממזר כזה, אמרתי לה, תראי, געגועים אין חונקים. באתי לקאסם לקחת את החפצים שלי. הוא הביט בי בכעס אבל בסוף התחבקנו. ליילה אמרה, אתה האיש שאהבתי, איזה סיכוי יש לאהבה כזאת? אתה שייך לדינה, אתה לא יכול להשתחרר ממנה, אמרתי לה שלא זאת הסיבה והיא יודעת. היא הסמיקה ואמרה שכדאי שנחשוב שזו הסיבה. אמרתי לה, בסדר ליילה.
היום, כשאני משחזר את הקורות אני כבר לא בטוח מה חיפשתי בחיפה, כלומר לא בביקור עצמו, אלא בניסיון להיות שייך. אחרי ככלות הכול הכישלון היה ברור מן ההתחלה. הייתי בנה של חווה, חוץ ממחול האיש בקולוניה לא היו לה שורשים. קיתה היתה בשבילה קורי עכביש ופרנץ שייך לעזורי יותר מלקיתה. כשעזורי הוביל אותה בלילה מעכו לתל-אביב החנה את המכונית ליד ביתה, ישב מוטה אל ההגה וחיכה. היא אמרה, כל מה שיצא מזה יהיה טלאי צהוב והוא לא ידע מה היא בעצם רוצה אבל לא היתה דרך חזרה. הוא השתמש בשקר קל ואמר, עכשיו לחזור אני לא יכול, יעצרו אותי בדרך, יחקרו, אשב ארבעים ושמונה שעות, מוטב שאשאר כאן. היא אמרה תעלה למעלה, הגיע הזמן שאתה ופרנץ תדברו על מה שהשארתם מאחור.
כל אותה מרירות שהיתה בחווה נגד חילופי העונות, דברים קבועים וטכסי זיכרון אינסופיים ליום הקודם, לחבר הרוג, למשפחות, למה שהיה בגרמניה, פג. במדרגות הבית הדומם הובילה בחמש לפנות בוקר את הסיכוי היחיד שהיה לה לחזור אי פעם למי שהיתה לפני שהורו לה לרכוש לעצמה זהות חדשה. היא גם ידעה שקיתה תהיה שם. רצתה לראות אותה נכנעת. מאז ילדותה חיכתה חווה לרגע הנקמה בקיתה ואיש לא ידע על כך, לא חנוך, לא פרנץ, לא הידידים, איש לא ידע איזה חור גדול היה פעור בה לקראת היופי הזך של אמה. עזורי הביט ברחוב השקט, בעץ הברוש, בקאזוארינה, במכונית הקייזר פרייזר של פרנץ שחנתה למטה, הוא חשב על הזמן שהיה מבזבז בתיווך בית תושבים למושלים הצבאיים, בהפקעות, הוא ראה את עמדת הכוח הנוכחית של הבית הזה וזכר מנין הביא לכאן את פרנץ כדי שבתו תירה אחר-כך מעל משאית בדרך לירושלים. בעצם לא רצה לעלות יותר מאשר להחזיר לפרנץ את מה שמגיע לו. לתת לקיתה ללדת לו סוף סוף את הבת שחיכתה לה אצלו.
הוא זכר את עיני המושל הצבאי שקרא אתו את פון הופמנסטל והיה בטוח בצדק שלו, באמת אהב את הכניעה בעיניים הנוקבות של עזורי. המלחמה רק מתחילה, אמר לו, אחרי המהפכה, צעקו אז יהודים וערבים בעכו, בחדר אפלולי עם תמונת לנין מנוקבת חריוני זבובים, לא יהיו לאומים, לא תהיה מלחמה, והוא רצה להאמין, אבל לא האמין. הוא האמין ברגע הזה בו הוא יושב בעיר של מושלים צבאיים עם חווה, בבת-עינם, גיבורת-המלחמה ומחכה לעלות למעלה, לפגוש את האויב, איש שלולא היה עזורי מריח טוב את האש היה נהפך לעשן ומקשט רקיע של אלוהים עייף. מדוע אני צריך להבין אותו ומי ביקש ממני להיות לו שוער גן-העדן? שאל את עצמו במלים שהיו מתורגמות מן המצב ששרר אז, מנוכחים נפקדים שהיו מחוץ לגבולות ישראל בחמישה-עשר למאי אלף תשע מאות ארבעים ושמונה ועתה לא יכלו לחזור לבתים שלהם, בתים שבהם גרו פליטים שכרתו עצי לימון. חווה היא חרדה נאה, הוא הביט בה, עצב הציף אותו, הוא לא רצה לנקום, אבל גם לא רצה לא לנקום. חשש להכנס פנימה.
בעד החלון העגול בין הקומה השנייה לשלישית ראה עצים עטופים בהילת השחר המפציע. היה קריר וחדר-המדרגות הדיף ריח של ליזול ישן מהול בטְריות מבוהלת. חווה פתחה את הדלת, הדירה היתה חשוכה, לא חדל לחשוב על פרנץ או קיתה וראה איך חווה מהדסת פנימה, מובילה אותו למטבח, שופתת מים, מנסה להשאיר את הבית שקט, מחפשת משהו לעשות. הגוף שלו עמד, היא רצתה להכנס לו לתוך הגוּף ולהשאר בו. ממפלש הדלת שמע נשימות שינה, ישב במטבח והניח את ידיו על הספל המהביל ובחלון ראה את הזריחה זוחלת על בדי העץ, נוגעת באמירים ופתאום רצה לחשב את המועד המדויק של השקיעה בערב, להפתיע את פרנץ, אבל פרנץ נראה לו רחוק, כאילו לא שכב עכשיו כמה פסיעות ממנו, אלא עדיין שורה במרחק ניכר ממנו. קיתה שכבר אז נראתה יותר כנשמה מתה מאשר גוף, ישנה שינה עמוקה. בערב, אחרי התקף היסטריה נתן לה פרנץ כדור שינה. כשפרנץ עמד בפתח המטבח והביט לעבר עזורי נתכנסה חווה לפינת המזווה ונתנה לזריחה למחות אותה לתוך ארון העץ הצבוע צהוב אפרפר, בהיר אבל לא בוהק.
הוא הביט בפרנץ וחשב, כבר לא גיבור מלחמה מקסים עם חיוורון של תמיהה אלא פליט מהוגן מחנות האשליות של ההיסטוריה. פרנץ ניסה להגיע קודם כל לקפה. המלים לא נשמעו לו. חווה חייכה וחיבקה את אביה. הוא אמר, מזמן לא היית כאן עזורי ועזורי צחק לרגע, חדל וניסה ליישם את המלים הסתמיות לתוך הקְשר מתקבל על הדעת. הם הביטו זה בזה, סוסים זקנים, חשבה חווה, בזווית עינה יכולה היתה לתפוס את הדלת הנעולה לחדר אמה. היא ידעה, אף בלא שאי-פעם חשבה על כך, שעזורי מנסה לחדור במבטו לעבר השני של הדלת.
הם ישבו ושתו קפה. חווה מצאה מציות ומרחה אותן במרגרינה וריבה. הריבה טובה, אמר עזורי. חווה חייכה. הגוף שלו גדל על פניו של אביה. האור גבר וצללים זחלו על הקירות כדי להעלם. עזורי קם ופתאום הניף בידיו את פרנץ, ניפנף אותו באוויר ונשק אותו על הפנים שהחלו להחוויר. דמעה אחת התעגלה מתחת לעינו של פרנץ. הוא הביט בנעלי הבית שלו ואמר, נעליים של בית, עזורי פה, וחווה אמרה, הוא יהיה האיש שלי. פרנץ התבונן בבתו, לדידו היה זה רגע מביך. הוא רצה לרוץ לחדר של קיתה ולוודא שהיא קיימת, עזורי אמר, אני חייב לרוץ, מתחיל בוקר, יש לי רישיון עד עשר, נשֵּק אותה בשבילי. חווה אמרה, לא הרגשתי שחלפה שעה ועזורי אמר, בעצם הייתי צריך להשאר במכונית.
למחרת ישבה חווה בבית וחיכתה. יונה ענתה לטלפון. היא אמרה, גברת קיתה איש מעכו רוצה לדבר עם חווה. קיתה אמרה, אני לא מכירה אף אחד מעכו, ואני יורדת לשחות. היא ירדה לשפת הים חיפשה את עזורי בים והתחילה לשחות. פרנץ רץ אחריה והיא צעקה, אני שוחה לברלין, תהרוג עציץ, עזורי לא יוליד לחווה את חווה.
מה שאירע לחווה ועזורי היה כבר קבוע ומוטבע בעצם המכירה הפומבית שעשו לעצמם. הם ישבו בבתי-קפה ומלצרים, שחוש הריח שלהם התפתח במחנות, הביטו בהם בעוינות. עזורי לא כעס. חווה התחילה להיות חיה פצועה. היא אמרה שאינה יודעת עוד מה לעשות. נפרדו ושוב נתאחדו. וקשה לי היום לברר אצל עזורי איך התחלקה להם שנה שלמה. אני רק יודע שהיתה שנה מרה, שישבו בבתי-קפה וננקבו מבטים, ירדו לשפת-היום וחווה אמרה, אני לא יודעת מה לעשות, לא יכולה אתך ולא יכולה בלעדיך. הם גם רקדו במועדון לילה שלא שאלו שם שאלות. אצל אבו כריסטו כבר אמרו שעזורי אף פעם לא בכה וכל הסיפור על הדמעות שלו הוא בדיה. אבל אבו כריסטו כבר חיתן במוחו את עזורי ועזורי נאלץ לרוץ לסדר את העניינים של תושבים תקועים, ישב שוב בריתוק, מפני שקצין הממשל נעלב ממה שעזורי אמר במועדון המפלגה, ואחר-כך שוחרר, שני הדברים ללא עילה. עזורי אפילו לא ניסה להבין, חווה באה ושהתה שבוע בביתו. אביו של עזורי ישב בחדרו ולא יצא. בסוף התחיל לגסוס, היה חולה זה זמן רב, האחים של עזורי החלו להתקבץ, לא כולם, לא לכולם ניתן רשיון לבוא, האח מירדן לא בא, האח מביירות זייף ניירות והגיע. חווה ישבה אתם מול אביו הגוסס של עזורי. עזורי אמר, הוא לא הולך למקום שדודי נעלם בו. הוא הולך אל שתי נשותיו. זה היה רומנטי חשבה חווה ומצאה את גופו מחכה לה. דיברו על מאבקים והוא דבק בהם וחמק מהם בעת ובעונה אחת. חווה אמרה, אני צריכה את הילד שלך עזורי והוא אמר ואיפה נגדל אותו, איך, למה. כל הארץ מלאה חלומות בעתה, מעברות, יהודים דפוקים על כל הראש, ערבים מחפשים את הבתים שלהם, את רוצה לברוא קללה שלא נצא ממנה? ישבו בין עצי תפוז מדיפים ניחוח משכר וליטפו זה את זה, נכנעו לאהבה משום שלא היה שום דבר אחר להכנע לו. עזורי הגיע שוב ושוב לביתו של פרנץ והחלה אותה שיחה עקובת רעוּת עמוקה ועתיקת יומין, שחווה לא יכולה היתה להבין אותה כי התחילה מאה שנים קודם לכן. קיתה עמדה בפתח והביטה בפרנץ ואחר-כך הטילה מבט שליו בעזורי והיתה שקטה. משהו שפעם בער בה כבר מת. יונה העוזרת אמרה, מה עושה פה הערבי הזה. חווה ועזורי מצצו זה לזה את הדם, אמר לי פרנץ מאוחר יותר, אבל הוא לא דיבר במרירות. הוא הבין. קיתה לבשה שמלה לבנה שהביאה מברלין ונסעה לעכו. היה קשה להכנס. ערבים עמדו על משאית ושוטרים חיפשו בכיסיהם. קיתה הביטה לעבר החומה והצריחים והמינרטים ואמרה, איזו עיר יפה כאן, אני רוצה למות בשביל עזורי. היא נכנסה העירה וחיפשה את הבית. חווה פתחה לה את הדלת. האחים של עזורי עדיין שהו שם. הבית היה בן שתי קומות ונאה, עצים גזומים עטפו אותו, דרו בו נשים וגברים שלא הכירה. הבית נדף ריח של ניקיון מוגזם. על ספה בחדרו של עזורי רכנה חווה על ספר. היתה שם מכונת כתיבה וארונות עמוסי ספרים. בחלון היה ים. בים היה המוות שתמיד רצה להנשא לה. היא אמרה לחווה, אל תתחתני אתו, וחווה אמרה, אמא, מדוע באת? קיתה אמרה, אף פעם לא אהבת אותי וחווה אמרה, זה לא נכון, היה לי קשה, חיפשתי אהבה ואת חיית רק בשביל הזכרונות שלך. קיתה ישבה לידה ולטפה את שׂערה. עזורי נכנס באפלולית הכניסה וישב על שרפרף כמו איזה ערבי בשוק. חווה אמרה, אני יהודייה תלויה למכירה על וו בשוק של ערבים. מי קונה? קיתה אמרה, אל תתחתני, אל תנקמי בי וחווה אמרה, זה לא שייך לך אמא, זה בכלל לא שייך לך. קיתה רצתה לבכות, כל חייה נתכדרו לתוך הרגע הזה, היא תפסה כמה מבוזה היה מסעה לכאן, מה טיפשי היה לנסות לברוח מברלין, היא אמרה, יכולתי למות יפה והלכתי לכאן. אין לי מנוחה. הים מושך אותי. אני אשחה בו, אגיע למקום בו נולדתי, את היית טעות דפוס בספר שכתב הערבי המהודר הזה. חווה סטרה לה וקיתה אמרה, אני סתם סחבה, לא למנוע ממך אושר אני רוצה אלא להציל אותך מאבדון. את לא יודעת, חייתי פה בין חמסינים ורעש ויהודים מזיעים וערבים עם חרבות, אני יודעת, זה מקום קשה, שפה קשה, הכול זר, מה יהיה לך עם זרות דבוקה לעוד זרות?
עזורי אמר, קיתה אני מביט בשתיכן, אני רוצה לכסות את הרצפה בדמעות אבל הן יהיו גדולות וישברו את הבלטות, את יודעת מי אני, את יודעת מה היה, וקיתה אמרה, חווה, הוא אהב רק אדם אחד בחייו והאדם הזה הוא פרנץ.
לעולם לא יאהב אותך כמו שהוא אוהב את פרנץ. לכן לא התקשר אלינו אף פעם, פחד. גברים הם טווסים בלי נוצות. היום זחל להם. קיתה לא ידעה מה לעשות והלכה מחדר לחדר. עזורי הלך אחריה. הוא אמר לחווה, אמא שלך חולה וצריך לאשפז אותה, והיא אמרה, אני שונאת אותה, הוא חיבק את חווה אבל עיניו הביטו בערגה מפויסת לעבר קיתה. חווה אמרה, לך, שכב אִתה והוא לקח את חווה לשפת הים הראה לה את המים ואמר מכאן ניסע להביא לנו את הבן שלנו. היא אמרה, הבת שלנו, וכך בעצם הבאתי אותם לרגע הפגישה הנמלץ הזה שממנו יצאתי לפני מליוני שנים כדי להפגישם. רגע הפגישה עם קיתה היה כמובן בלתי נשכח. חווה נכנסה הביתה וקיתה ישבה בחדר, שתריסיו אטומים ואור חשמל דל עוטף אותה, מנסה להתגונן בפני עצמה, כבר אינה יודעת בדיוק מי היא.